חסרת תקנה. גמורה. הצילו.

אני מסרבת בתוקף לקרוא לך בשם שהצגת את עצמו בו,ואת יודעת למה??כי אין דבר כזה חסרת תקנה,אבודה.ואני מאוד מבינה את הרגשתך,כשאנחנו בתוך הסיוט הזה נדמה כי זה כל עולמנו,ואיננו יודעות אחרי שנים בפנים מי אנחנו באמת בתוך כל היישות הזאת שמצטמצמת לכדי ה"א.אבל גם במקום הזה יש תקווה.ותאמיני לי כי אני אומרת את זה לאחר 11 שנים חולות מאוד,שגם המטפלים בי כבר לא האמינו בי.אבל הנקודה החשובה היא כמה את מאמינה בעצמך.כי אם תאמיני הכול ניתן לתיקון.איך את שואלת??באמצעות הרבה עבודה עצמית והעזרות בצוות רב תחומי-רפואי-דיאטני וכן גם נפשי כדי להבין את המרכיב שגורם להתנהגות הזאת.אין קיצורי דרך,אבל באמצעות עבודה קשה אפשר.אל תאמרי נואש ואל תחכי עם זה עוד יום נוסף,כי כמו שהיטבת כבר להבין זה לא יעלם בלי טיפול גם לא אחרי שתסיימי את התואר.כל התואר לא שווה אם לא תזיני את עצמך כדי להנות ממנו בסוף.רק את יכולה לעצור את המחול המטורף הזה.מגיע לך להנות מכול התכונות הנפלאות האחרות שקיימות בך ורק את לא רואה אותם.

ואני כאן כדי להקשיב ולתמוך,רק תירצי מספיק,
קרן אור

את מקסימה, אבל אין לי כוח לעבוד קשה..."אני" תמיד אנצח אותי! תמיד אדחוף כל פסיכולוג או מטפל לפינה כדי שיראה שאני יודעת יותר...אין לי כוח לטיפול..שוב יגידו לי את אותם דברים? אני הרי כתבתי את הספר הזה! אני יודעת שאני נשמעת יהירה ואף טיפשה בכך, אבל אני באמת מרגישה שאי אפשר לחדש לי כלום... זה ילדותי ומראה על פינוק, אני גם לזה מודעת. אני מודעת להכל ברמה ככ גבוהה שאני נשארת לבד, עם המחשבות שלי שמכרסמות אותי מבפנים..אני יודעת כבר מה יגידו לי!!!! טוב לדעת שיש איפה לדבר. תודה לך

מה שכתבת לא נשמע ילדותי אלא נטוע בפחד.ולכולנו נדמה שאנחנו יודעות הכי טוב ,שאנחנו קובעות את חוקי המשחק,שאנחנו נראה להם...אבל בסופו של יום במי אנחנו נלחמות??ואם כן,מי המנצח??ולמה אין מנצחים??
אני אגיד לך למה-כי אנחנו יוצרות הכול.ואנחנו במערכה הקשה מול עצמנו,לבד.במלחמה מול שני הקולות.כרגע את שומעת רק את החזק מביניהם,זה שאומר לא מה הטעם,שמפחד לגלות ולהתמודד עם דברים עמוקים ומעיקים בעברך.אבל אני גם שומעת את הקול החלש אצלך,הוא קיים.זה אותו קול שנכנס לפורום כאן וביקש שמישהו יעזור לו ויקשיב לו,כי את מנסה לא לשמוע אותו,כי פירוש השמיעה שלו הוא הכרה והבנה שיש צורך בשינוי שכ"כ מפחיד אותך כרגע.ואני יודעת שמתחת לכל השכבות את יודעת שאני צודקת.אנחנו הרי כתבנו את הספר הזה,לא??
אל תבחני את אלו שרוצים לעזור לך,האמיני בכוונותיהם ואני מאמינה שלאט לאט הקול החלש יתגבר ויהיה קל יותר,חומות ההגנה האלו שאת קוראת להם טיפשות ויהירות הם רק עטיפה חזקה לרכות וחולשה פנימיים.
אני מבינה.
גם מה שאת לא אומרת.
ואת יודעת את זה.

קרן אור.

הולכים לטיפול ממושך ולא יוצאים מזה שוב? אני זאת שבוחרת להמשיך להיות כך, אני זאת שפונה 5 פעמים ביום לבולמוסים מגעילים שירוקנו אותי ממה שכבר כל כך ריק בפנים..הידיעה שרק אני יכולה לעזור לעצמי עוד יותר מפחידה אותי, כי אני לא עושה עם זה כלום! אולי אני באמת צריכה לחזור לטיפול..אבל גם לזה אין לי כוח.. זה פשוט נורא אני מנסה לאהוב את עצמי, אבל אז ישר כשאאני חושבת על איזשהו מאכל, הכל הולך לפח..ואני יודעת מה אני צריכה לעשות באותם רגעים- ללכת לטיול, לשחק עם החתולים, וואטאבר! אבל אני לא..אני מאכזבת את עצמי כל פעם מחדש מה שכן, כל מילותייך חקוקות בסלע, באמת

את שואלת מה עושים ומהיכן מתחילים.
מתחילים בלקבל החלטה.החלטה להחלים ולוותר על כל מה שה"א משרתת עבורך.החלטה להקיא מטפורית את כל הכאב בטיפול ולהתחלים לחבר את הפאזל של חייך באופן שנכון ובריא עבורך.
ברגע שקיבלת את ההחלטה ומה שעומד לנגד עינייך זה הסוף,את תצליחי לעבור הכול.
תהליך קבלת הטיפול ומציאת המטפל\ת יהיו קלים עבורך כי תגיעי עם נכונות ואז הסיכוי לכך שהטיפול יכשל כמו בפעמים הקודמות הוא נמוך יותר.
אל תוותרי לעצמך על עצמך! כבר הבנת בעצמך שהמצב הזה לא יכול להמשיך בדרך הזאת,ומהמקום הזה אפשר רק לעלות.
אל תתני לפחד להניע אותך,תשלטי בו.

שתהיה לך שבת מנוחה,
קרן אור.

ברגע שקראתי לקבל החלטה, התייאשתי. אני לא רוצה או לא יכולה לקבל החלטה. אוף אני לא רוצה להפסיק אני מפחדת..מצד שני אני כל כך כן רוצה! אבל לקחת החלטה זה כמו להגיד לאדם עיוור לחצות כביש ענק וסואן בשבילי..

עניתי לך כבר למעלה.
ועוד משהו-למישהו עיוור לא נותנים אף פעם לחצות כביש לבד,הוא נעזר באחרים כדי לרכוש את היכולת הזאת.רק אח"כ ,אחרי תירגולים עם מישהו,הוא יכול לגשת למשימה לבדו...
סתם נקודה למחשבה.

תנסי בכל מחיר לשלב בחייך איזשהי פעילות - חדר כושר, הליכות , שיעורי ריקוד ..... זה מוסיף הרבה למצב רוח ויכול להיות מאוד שזה ישפיע על אופי ההתנהגות שלך אל עצמך