תודה!

כמובן שטופלתי לאורך השנים.בתחילה כשהייתי קטינה התנאי היה טיפול כפוי במסגרת מרפאה או אישפוז במקרה שמצבי ידרדר.כמובן שלטיפול כזה אי אפשר להגיע ממקום נכון ועם נכונות באמת להחלים אלא יותר כקו הגנה להימנע מאישפוז.הטיפול האמיתי התחיל אצלי אחרי גיל 18.אז כבר לא הייתי קטנה ופניתי באופן פרטי לפסיכולוגית (שאגב מלווה אותי עד היום אבל בהקשר אחר,כי יש לי מחלה פיזית קשה) שטיפלה בי אז.להגיד לך שזה עזר??לצערי לא.אבל לא בגללה אלא יותר בגללי,כי אני סירבתי להבין שזה שאני הולכת לטיפול זה לא פותר אותי מלהתחיל להניע דברים.ורק אחרי זה הגעתי לטיפול מהמקום הנכון.כשהבנתי שעם כל הקושי החברה הכי טובה שלי עוד תהרוג אותי.ותאמיני לי שלקח זמן מאז התקף הלב ועד שבאמת עשיתי משהו,רק מהפחד.
אני שמחה לשמוע שאת מטופלת במרפאה רב תחומית ושאת כן מוצאת את הטיפול יעיל.אל תוותרי בנקודה הזאת.זה יקח זמן,והרבה פעמים תרצי לוותר,אבל לטעמי הכישלון האמיתי הוא לחיות בפחד.הנקודה היא שאם תגיעי לטיפול מחויבת לתהליך הטיפולי אין כוח יותר חזק מזה.אפשר להחלים,אל תפסיקי להאמין.אני מאמינה שמהמקום הזה לאט לאט ה"א תהפוך ליישות נפרדת ממך באופן כזה שתביני כמה היא הרסנית,וכמה היא לקחה ממך,ואז את תלחמי בה.כשתביני ותראי שישנם חיים אמיתיים בחוץ,מהדבר הכי פשוט,ושאפשר כן להנות ולצאת מהמאסר עולם שהכנסו את עצמנו אליו,ולחיות טוב אפילו,הקול החולה בתוכך ילך ויחלש.
תמשיכי בטיפול ותלחמי למענך,יש חיים בחוץ שמחכים שתחיי אותם,ואני בטוחה שיש לך הרבה מה להציע ולקבל מהם.רק תרצי.תשני את הכיוון של כוח הרצון ותגלי כמה זה אפשרי.

קרן אור

אני קוראת את מילותייך ודמעות מציפות את עיניי.. אני כבר לא מאמינה שיש חיים בלעדיה..כמו שאמרת- היא החברה הכי טובה שלי..ואני יודעת כמה היא גזלה ממני וכמה הרסה והשחיתה..אך קשה לי עד מאוד לתת לה ללכת.. רק המחשבה של מה אהיה או מה יהיה לי להיאחז בו מרתיעה אותי עד מוות.. אני כבר לא זוכרת מהי אכילה ספונטנית הכל אצלי מדוד וכפייתי..<האם חזרת לאכול ספונטני? את חושבת שזה אפשרי?> המחשבה שעוברת לי בראש תמיד היא שברגע שאתחיל לאכול בצורה לא מדודה וכפייתית זה בהכרח אומר שאעלה במשקל..לכן אני נעזרת באנורקסיה בצורה הרסנית ביותר שתיתן לי את השליטה שאני כה "צמאה" לה.. אני במשבר נוראי..אתמול גיליתי שעליתי עוד 2 ק"ג נוספים <שלא הייתי אמורה לעלות בכלל> בשבוע אחד בלבד..התגובה הראשונית הייתה כמובן הלם ובכי.. לא יכולתי לעצור את הדמעות וכל הזמן אמרתי לעצמי בלב: "האנורקסיה צודקת..עובדה שעליתי במשקל..הייתי צריכה להקשיב לה יותר".. הדיאטנית אמרה לי שייתכן ומדובר בעלייה שנובעת מהתרופות שאני נוטלת <נגד חרדה/דיכאון> או שמדובר בעלייה טבעית של הגוף שמחפש להתאזן בעקבות הטראומה שעבר.. <האם גם לך היו עליות במשקל תחילה? היו תנודות?> אני נורא פוחדת שאעלה עוד.. כל יום רק מוכיח לי עד כמה היא צודקת..ואני שונאת להרגיש ככה..את היחס האינדיבידואלי הזה שיש לי אליה.. לשנוא אותה כ"כ ומאידך לאהוב אותה :( איך חדלת מלאהוב אותה? איך הצלחת להפסיק לפעול ע"פ הקולות החולניים במוחך ולהקשיב לגוף שלך? אני מרגישה כ"כ אחוזת דיבוק.. מרוסקת כולי..

מצטערת שהעצבתי...את שואלת איך אפשר לשנוא אותה והתשובה היא שהבנתי שכל הזמן היא מכרה לי אשליה שאם רק ארד במשקל הכול בחיי יסתדר,יאהבו אותי,אני אוהב את עצמי...ועם השנים גיליתי שלא רק שאני לא הולכת ונהיית מאושרת מכל קילוגרם שיורד אלא אני שוקעת אפילו יותר ומשיגה בדיוק את התוצאה ההפוכה שאליה לא התכוונתי והיא בדידות,שמצידה מחמירה את יותר את המחלה.הבעיות לא יעלמו אם נצום,הן תמיד תשארנה שם עד שנחליט להסתכל לאמת בלבן של העין ולהתמודד..ואנחנו רק משלות את עצמנו שאנחנו בשליטה אבל האמת היא שאנחנו כבר מזמן לא בשליטה,האנורקסיה שולטת בכל צעד שלנו במשך היום.אני בטוחה שזה לא מה שרצית לעצמך נכון??לאסור את עצמך בתוך כלוב ולתת את המפתחות בידיי החברה הכי גרועה שלך??
כמובן שהיו לי תנודות במשקל,וכן,העלתי במשקל כי הגוף לא רגיל לכמויות נורמליות בגלל שאנחנו דפקנו את חילוף החומרים של עצמנו,אבל החדשות הטובות הן שזה מסתדר וגם אם קשה לך להאמין בזה כרגע(ואני מבינה כי גם אני לא האמנתי בזה) זה קורה ואז מתחילים דווקא להתאזן ולרדת במשקל.אל תתני לזה לשבור אותך,למרות שאני מבינה כמה זה קשה,אבל אותה עלייה במשקל היא גם עלייה של נוזלים,כי כשמחלימים יש מעט נפיחות...
וכן,לשאלתך אני אוכלת היום באופן ספונטני,לפעמים אפילו מגזימה עד כדי גועל עצמי,אבל ההרגשה הזאת נעלמת מהר מאוד כי אני יודעת שמחר זה יתאזן שוב.תארי לך שאני אפילו יוזמת עם אנשים פגישות במסעדות כי אני נהנית היום מהאוכל...היית מאמינה???
אל תוותרי יקרה.המחלה היא לא את,היא אומנם חלק ממך,אבל החלק הזה מיום ליום ילך ויקטן ואת תגלי שאת הרבה יותר משירן החולה.

שלך,
קרן אור.

לא יספיקו המילים שלי כדי לומר לך תודה! את בן אדם כ"כ מקסים.. וטוב לב! רק לקרוא את המילים שלך ואת התקווה שהן מכילות וזה כבר עשה לי טוב על הלב.. כ"כ משמח אותי לשמוע שאת מאחורי זה..אוכלת באופן ספונטני מבלי הקול ההרסני הזה שיושב בתוך הראש ומנווט את הכל.. אני מאוד מקווה שהעלייה במשקל שלי נגרמה כתוצאה מכך שהגוף מחפש איזון ולא מהתרופות שאני לוקחת..אני רוצה להאמין בכך שזה רק צורך הסתגלותי של הגוף ושאח"כ אתאזן. כי כל עלייה כזו גורמת לי לחבור שוב אל המחלה ולחשוב שאולי היא צודקת..כשבפועל אני יודעת שלא..(האם גם את נטלת כדורים נגד דיכאון/חרדה באותה תקופה? ואם כן, גם את שיערת שאולי העלייה נגרמה לך מכך?..האמת שמרוב הפחד שלי נכנסתי ללחץ והפסקתי עם הכדורים על דעת עצמי.. אני כבר לא יודעת מה לחשוב.. אם זה כתוצאה מהגוף שעבר איזו טראומה, או כתוצאה ממשהו אחר =/) אני מקווה שאת חיה טוב בימים האלה למרות המחלה הפיזית שיש לך .. מאחלת לך רק רפואה שלמה ומקווה שזה לא חמור מדי.. אני כ"כ כמהה להיות אחרי המחלה הזאת.. לומר: "ניצחתי!" .. אני אשמח מאוד להמשיך לשאוב ממך כוחות..את עוזרת המון!! אמשיך לעדכן אותך אם זה בסדר מבחינתך.. תודה ענקית! שירן

אתחיל דווקא מהסוף-אני שמחה תמיד לשמוע ממך,ושמחה שאת שואבת מדבריי מילות עידוד ותקווה,זאת היתה המטרה שלי כשהקמתי את הפורום,ואם רק אצליח לעזור לך לעבור את היום,כל יום,באתי על שכרי..לכן תמשיכי לכתוב לי.
אני מעולם לא לקחתי תרופות נוגדות דיכאון\חרדה,כך שקשה לי להגיד לך אם העלייה היא מזה או לא.אבל אני מאמינה שאם נתנו לך אותם,אז כנראה שהמחשבה היא שזה עשוי לסייע לך לעבור את התקופה "המוצפת" שלך כרגע,לכן לטעמי אל תפסיקי לקחת אותם.ומצד שני,שוחחי עם הפסיכיאטרית ע"כ כיוון שיש תרופות מהמשפחה הזאת שאינן גורמות לעלייה במשקל או משפיעות עליו.אז חבל להפסיק כשאפשר בקלות למצוא פתרון.כמו במחלה שלנו,אנחנו צריכות להבין שזה לא הכול או כלום....
אני מאמינה שאם תשאפי תצליחי להגיע למקום שתבשרי שהצלחת,אני מאמינה בך,את צריכה רק להאמין בעצמך.
ואני כאן יקרה כדי לשמוע תמיד ולשלוח לך כוחות וירטואליים..
שלך,
קרן אור.

אגב,מאיזה איזור את בארץ??אשמח לדעת אם זה בסדר מבחינתך.

המרכז.. ואת בהחלט מעודדת אותי ומחזקת.. מדהים לראות איזה בן אדם טוב את! באמת..אין הרבה אנשים כמוך! אני אמשיך לשתף ולעדכן אותך במצבי.. <אגב איך את מרגישה?> תודה ענקית!!! שירן

שמחה לשמוע ממך ואת גורמת לי כל הזמן להסמיק...זה כ"כ ברור לי וטבוע בי מה שאני עושה שלפעמים אני מסתכלת אחורה לוודא שמדברים עליי....חחח... אני מרגישה בסדר...(סתם מתעניינת בשלומי או שאת יודעת מה קורה איתי??) שיהיה לנו סופשבוע נעים וחמים(מבחוץ ומבפנים) מחכה לעידכונים ממך. קרן אור.

סיפרת מקודם שאת סובלת ממחלה פיזית קשה..אז רציתי לדעת איך את מרגישה.. שיהיה לך גם סופ"ש טוב! אוהבת, שירן

תודה על ההתעניינות.אכן יש לי מחלה שפירה,אבל היא בטיפול ומקווים לטוב :) את יודעת כנראה עוד אחד מהצמתים בחיים שמלמדים אותך שאין דבר חשוב יותר מבריאות מלווים ביסורים על מה שעוללתי לעצמי בעבר..כנראה שזה שיעור שאני צריכה ללמוד עד הסוף.אבל מאמינה שאצא מזה רק מחוזקת.

ספרי לי איך עובר יום שישי עלייך,
שבת שלום יקירה,
אני.