שוב נשברת..

אני כל כך מזדהה איתך... גם אני כל שבוע מחדש נפגשת עם הדיאטנית, וכבר חודש וחצי אני רק עולה... פה 200 גרם...שם 400 גרם.. כבר הגעתי מעבר למשקל הייעד התקין... ואף אחד לא מבין עד כמה זה מתסכל, מכעיס, מעציב... כולם אומרים: אבל זה רק 200 גרם... בשבילי ואני בטוחה שגם בשבילך זה יותר מ"סתם" 200 גרם... והדיאטנית כבר הורידה לי בקלוריות, וכלום לא קורה... פעם אחת אפילו המשכתי לעלות עם ההורדה בקלוריות... והגענו למצב שאין לדיאטנית ממה להוריד יותר.... מהתפריט העלוב שלי... וזה קשה מאוד לדעת שבמו ידי הרסתי את הגוף שלי... את חילוף החומרים... גם אני מחכה שהגוף יתאזן... אין לי מושג מתי ואם זה יקרה בכלל... והגוף רעב מאוד... אחרי זמן רב של הרעבות ועינויים הוא פשוט משתגע... לפעמים אין לי כוח להמשיך... תהי חזקה.... אם את צריכה עידוד או תמיכה, אני פה, אשתדל לעזור...עד כמה שאוכל...

כבר חשבתי שאני היחידה שמשהו לא בסדר איתה ושצריכה לעבור את הסיוט הזה כל שבוע מחדש.. תיארת בדיוק בדיוק מה שאני עוברת!! זה מדהים כמה שהזדהיתי עם כל מילה שלך.. גם אני כל הזמן רעבה ואף אחד לא מבין למה.. זה כ"כ מייאש אותי..רק הפחד מלהיות רעבה שוב מטריף לי את כל החושים ומזעזע אותי.. שלא לדבר על המוח "הרעב" שלי שנהפך כבר לישות בפני עצמה שכל הזמן רק רוצה ומבקש כמו תינוק רעב שלא בא על סיפוקו.. הדיאטנית גם המליצה לי שאולי נרד קצת בכמה דברים מועטים בתפריט וכשהיא אמרה לי את זה רציתי פשוט למות..הפחד מלהיות רעבה שוב חזר והרגשתי שאני מתמוטטת.. כמה זמן את סובלת מהמחלה הזו? את נוטלת במקרה גם כדורים נגד דיכאון/חרדה? אמרו לי שישנה אפשרות שזה כתוצאה מזה אבל עם יד הלב קשה לי להאמין.. נראה לי שבמו ידיי הרסתי את הגוף שלי פשוט וגרמתי לו לטראומה.. אימרי לי מה דעתך.. ותודה לך..

כל החיים שלי, מאז שאני זוכרת את עצמי (אני בת 17.5) התעסקתי עם אוכל... פה ושם עשיתי דיאטות, אבל הדיאטה האחרונה הכניסה אותי באופן רישמי ל"הפרעת אכילה"... הפסיק המחזור... ואז הלכתי לדיאטנית... אני כבר שנה בתהליך של "החלמה" למרות שלפעמים נראה לי שהמצב מחמיר ולא משתפר... עזבתי מספר פסיכולוגים, והאחרון שבהם הציע שאקח כדורים נגד דיכאון... אני שוקלת לחזור אליו כי החיים הפכו לבלתי נסבלים בזמן האחרון... אני באמת חושבת שרק כדורים יוכלו לעזור לי... לא טיפול פסיכולוגי או דברים מהסוג הזה... לגבי הפחד מהרעב... אני כל כך מסכימה איתך... במיוחד עכשיו שהדיאטנית קיצצה לי בתפריט, אין לי שובע בכלל... אני פשוט במצב סטטי... לפעמים רעבה ולפעמים פחות רעבה... אני לא שבעה בכלל! זה כ"כ מתסכל!!!! מה איתך? את בטיפול פסיכולוגי? שיהיה לך המשך יום נעים שירה

אני מטופלת ביחידה להפרעות אכילה ויש שם טיפול משולב עם פסיכולוגית ופסיכיאטרית.. אני מגיעה לשם פעם/פעמיים בשבוע וזה עוזר.. אומנם אני כמוך, כבר מעל למשקלי התקין אך המחלה עוד בי- מנקרת לי בראש כל הזמן, מפחידה אותי עד אימה! ואני נוטה להאמין לה הרבה פעמים.. <ואני בטוחה שגם אותך זה לא עוזב עוד> את בטיפול פסיכולוגי? אם לא זה יכול מאוד מאוד לעזור לך מניסיון.. הדיאטנית אמרה לך שמשקלך אמור להתייצב עם הזמן? מה דעתה על כך? אין פגישה שבה אני לא עולה במשקל ויוצאת בבכי שלא נפסק ..ושום דבר לא מצליח להרגיע אותי וכך אני עוברת עוד שבוע מורט עצבים עד לפגישה הבאה.. אני מבינה שאת תלמידה.. איך את מסתדרת עם הלימודים והבית ספר? המורים מבינים, מנסים לעזור?

המורה לספורט אסרה עלי להתעמל בתקופה הראשונית שלי עם המחלה... עוד לפני שהתחלתי להיפגש עם דיאטנית... כמובן שהמחלה ששלטה בי גרמה לי לרוץ לרופא משפחה שהביא לי אישור שכן מותר לי להשתתף בשיעורי ספורט... אני לא מרגישה שהטיפולים הפסיכולוגיים עזרו לי... הפסיכולוג האחרון היה איתי בטיפול כחצי שנה, ואני "חתכתי"... אני חושבת על לחזור אליו כי לא טוב לי... מחר אני נפגשת עם הדיאטנית... אני כ"כ שונאת את השקילות האלו!... גם אני כל פגישה יוצאת בוכה... זה כ"כ מתסכל... יש לך אולי אימייל? שנוכל להתכתב דרכו? את בערך הבנאדם היחיד שיצא לי לדבר איתו שמבין איך אני מרגישה...

מצטערת שלא נכנסתי לכאן אתמול,אבל רוצה לקוות שהזמן שעבר עמעם במעט את תחושת הכאב שאת מרגישה.ועם זאת הצטמררתי לקרוא את מה שכתבת.כמה כאב!!אבל אני מזהה כאן גם משהו טוב,כי את מתמודדת במקום שיכולת לוותר,אולי בגלל שהתחלת להבין שרק עוד קצת נשימה עמוקה וזה ילך ויהיה קל יותר.אני לא רק מקווה,אני בטוחה.
היכן הפסיכולוגית שלך בכל הסיפור הזה??האם את משתפת אותה בכל מה שעובר עלייך מבפנים לאחר השקילות??
אכן בהתחלה יש עלייה במשקל,אבל לטעמי אין מקום לצמצם כרגע באכילה כי גם כך את על תפריט דל,והדבר יכול להוביל שוב לאותו מעגל שכרגע את מנסה לצאת ממנו.
ואני מבינה מה את מרגישה לגביי הערות הסביבה.אני כמעט ויכולה להרגיש אותם גם לאחר 12 שנים שעברו מאז...אבל יקרה,תכניסי לך לראש שלא תמיד זה יהיה כך ואולי את עולה כרגע אבל יגיע הזמן שאת תתחילי להתאזן,כי הגוף מנסה להשתקם מהנזקים שנגרמו לו.מה לגביי התעמלות??אפילו הליכה רגלית של חצי שעה ביום כדי להרגיש טוב יותר??
את יודעת עד היום כשקשה לי וכשנדמה לי שאין לי מהיכן לשאוב עוד כוחות להתמודדות נוספת,אני יוצאת להליכה באוויר הפתוח וחוזרת רגועה יותר וחדורת אנרגיה להמשיך ולהאבק.כי עם כל הקושי,יש לשם מה.

תודה על הברכות,וזה יותר ממחמיא לי להבין כמה את משמרת את קולי בתוכך.אני שמחה אם זה מקל עלייך,וכמובן שאשמח להוסיף לעשות זאת כל זמן שתחפצי.

ספרי לי מה שלומך היום.אני כאן,יקרה.מבינה אותך גם בלי המילים וגם דרכם..
שלך,
קרן אור.

כבר אמרתי לך שאת בן אדם מאוד טוב..ואני אמשיך לומר לך זאת עוד אלפי פעמים..כי את באמת ראויה לתואר הזה! את מלאך! אינך צריכה להצטער שלא נכנסת לכאן אתמול.. זה בסדר שתהיי פנויה לחלוטין גם לעיסוקייך האישיים.. ואני בטוחה שיש לך.. כך שזה בסדר.. שאלת היכן הפסיכולוגית שלי ברגעים הללו.. היא נמצאת הבעיה שיש לי תור אליה רק בשבוע הבא..ועד אז אני נאלצת לעבד הכל לבד..כמו תמיד.. לא משנה שאני משתפת את אמא שלי במה שקורה ועובר עלי, גם לה כבר לא נותרו מילות הרגעה.. גם אני כגרע נגד שינויים בתפריט שלי ולא משום שהוא דל.. כי הוא אינו דל אך גם לא משמין.. הוא תפריט שמירה שאמור לעזור לי לשמור על משקלי.. אך כפי שאת רואה הוא אינו שומר כ"כ.. ואיני חושבת שמדובר בתפריט כי לפני האנורקסיה הייתי אוכלת אולי אף יותר ולא עליתי כמו שאני עולה עכשיו.. ייתכן ושיבשתי לחלוטין את חילוף החומרים שלי והוא לא ישוב לתקנו? אני נורא פוחדת שגרמתי לו לנזק בלתי הפיך.. ובקשר להליכה, אני אקח זאת לתשומת ליבי.. רציתי ללכת היום אך התעוררתי מאוחר וכבר החשיך אז ויתרתי.. אני מקווה שמחר הדיכאון לא יתפוס אותי שוב ואצליח לעמוד בתוכניות.. אני נורא פוחדת ששבוע הבא אעלה שוב והדיאטנית תחליט לשנות לי את התפריט.. לא יודעת כמה עוד אוכל להתמודד עם זה..כמה עוד אוכל לבכות על כל עלייה כזו במשקל..כל פעם כזאת שוחקת אותי עד העצם כאילו עברתי קרב קשה עקוב דם ממנו יצאתי פצועה וחבולה.. הלב שלי מייחל שהמצב לא יחמיר בשבוע הבא אך יש לי תחושה שכן.. כבר איבדתי כל תקווה שדברים טובים עשויים לקרות לי.. בייחוד שנקלעתי למחלה הקשה הזאת שגם באכילה נורמטיבית לא מצליחים להיפטר ממנה כמו שחשבתי בהתחלה בתמימותי הרבה.. שוב תודה קרן.. ומקווה שעבר עליך יום טוב.. את מוזמנת גם לספר לי.. שירן

מה שלומך היום??
אני מבינה כמה קשה לך,אבל אני נפעמת כל פעם מחדש לקרוא על ההתמודדות שלך.ואני יודעת שהמצב עכשיו לא פשוט עבורך ויש לפעמים רצון פשוט לוותר..ואני שמחה שאת מתמודדת.הגוף יתאזן,וחילוף החומרים גם כאן.אבל את יודעת כמו שקילקלת לא ביום אחד,כך לוקח קצת יותר זמן.
לגביי הפסיכולוגית-למה שלא תקבעו פגישות מיד אחרי השקילה או יום יומיים אחריי??ואני מבינה לפי מה שאת כותבת שהטיפול איתה הוא לא פעם בשבוע כי אם פעם בשבועיים,נכון??ואם כן,תסבירי לה שאת צריכה אותה כרגע יותר בדיוק עכשיו כשקשה לך ואת נאבקת כדי להשאר עם הראש מעל המים...

אני בסדר יקירה.בשבוע עמוס של סוף החודש,לחוצה לעמוד ביעדים..אבל היני הוא כבר מסתיים,ושבוע הבא אוכל לנשום קצת אוויר ולנוח מעט.
אני כרגע בהקרנות של פעם בחודש,אז מנסה כמיטב יכולתי לתפקד כרגיל בין לבין,אם כי זה לא תמיד מצליח לי.אבל נקווה לטוב,לא??הרי לא הגענו עד לכאן כדי להפסיד...

ספרי לי מה שלומך היום.
איתך בהתמודדות,
קרן אור.

כואב לי לשמוע שאת חולה במחלה..עד כמה שידוע לי גידולים שפירים נוטים להיות פחות מסוכנים מגידולים ממאירים ולרוב מצליחים להיפטר מהם בהצלחה..אני מקווה שגם אצלך כך..מה אומרים הרופאים בכל אופן? איך משפחתך מגיבה לכך? אני מצטערת אם אני מלאה אותך בבעיותיי ..אני מרגישה קצת לא בנוח לאחר מה שסיפרת..לא הייתי רוצה להכביד עליך יותר ממה שכבר יש לך.. בקשר לשאלתך לגבי הפסיכו'.. אנחנו נפגשות פעם בשבוע.. הבעיה שהשבוע הנוכחי יצא שהיא לא נמצאת כך שאצטרך להיפגש איתה בשבוע הבא..איני יכולה לקבוע איתה מפגשים בצמוד לימי השקילה תמיד, משום שזה לא תלוי בי..אני הולכת אליה אך לא באופן פרטי..זה מרכז ציבורי ולרוב אנחנו קובעות בימים שמתאפשר לשתינו.. אני אאחז במילים שלך ובאמת אקווה שהעלייה הזו במשקל תיעצר ושגופי יחזור לתיקנו.. שוב, רפואה שלמה ואני מאמינה בך שגם את זה את תצליחי לעבור!! אוהבת, שירן.

אין לך מה להרגיש לא בנוח,להיפך,זה נותן לי להרגיש יותר טוב לדעת שאני יכולה לעזור ואפילו במשהו קטן..כי אני יודעת וזוכרת איך זה לעבור את כל התהליך הזה לגמריי לבד.וגם אנשים שרוצים להיות שם בשבילנו,לא ממש יכולים להבין את הקונפליקט הזה.ותאמיני לי שגם אני מתחזקת מכל אחד כאן שכותב לי.אז אני יותר משמחה להיות כאן וזה ממש ממש לא טרחה.ועכשיו אחריי שהסדרנו את העניין הזה(נכון??) -כן אני אופטימית לגביי ההמשך.וזה יסתיים בקרוב,כך שיש לקראת מה לצפות ובמה להיאחז,בדיוק כמו שאצלך.(ומי יודע-אולי נחגוג ביחד עוד נצחון קטן-גדול,מה את אומרת??).
הבנתי את העניין עם הפסיכולוגית.ועדיין אני חושבת שכן כדאי לדבר איתה על כך ולשמוע מה יש לה להגיד.לכי תדעי אולי היא תבוא עם איזה פתרון יצירתי(כמו למשל להתקשר אליה??),וגם אם לא,מה יש להפסיד??
יקרה,אני כאן בשבילך ואל תהססי להשתמש בזה.אם לא הייתי רוצה בכך הייתי סוגרת כבר את הפורום.אז שפכי את אשר על ליבך,אני מבטיחה שתמיד אוכל להכיל...

שיעבור עלינו ערב נעים,
שלך,קרן אור.(ואגב,השם שלי הוא לא קרן,סתם בשביל הידע..אבל תרגישי חופשי..|)

שזה עושה לך טוב ומשפר את הרגשתך ולו במעט, עצם העובדה שאת כ"כ עוזרת כאן להרבה אנשים.. (את כמוני.. גם לי הדברים האלה עושים טוב על הלב :] ) ואת עושה מצווה גדולה!! לי בכל אופן את ממש עוזרת! ומקל עלי לדעת שיש לי לאן לפנות כאשר אני מרגישה שאין נפש מבינה ומזדהה ברגעים שכ"כ קשה לי.. שמחתי לשמוע שאת אופטימית בעניין המחלה ואני מקווה שתבריאי ממנה! זה באמת יהיה ניצחון למרות שמבחינתי את כבר מנצחת! <ואני לא אומרת לך סתם..עצם זה שהצלחת להתגבר על האנורקסיה הרצחנית הזו לאחר 11 שנים זה ראוי לשבח והערצה!> אמשיך לשתף אותך במה שעובר עלי..ולעדכן אוהבת, שירן

שירן יקרה, קרן אור היא באמת מדהימה..יש בה משהו שגם אם אתאמץ ואנסה למצוא את המילים הנכונות והמתאימות, פשוט לא אצליח...כנראה המילים האלה בכתב ובע"פ פשוט לא מתארות באמת את מה שקרן אור, הדברים שהיא עושה-אינם יכולים להיות מתורגמים לבסה"כ כמה מילים כתובות. המשיכי להעזר בה..אני בטוחה שרק טוב יכול לצאת מזה. אגב שירן, איך את? מתי הפגישה הבאה עם הדיאטנית? קראתי את השרשור הזה...ואני יכולה להבין את הקושי שלך, אני הייתי במצב דומה בעבר. וגם לי היה מאוד קשה להתמודד עם העלייה של הק"ג האלה במשקל, אבל תתנחמי כי זה באמת מתאזן עם הזמן..כשהגוף שלך מתחיל להתאזן, כמובן שזה לא קורה ביום אחד או אחרי כמה שבועות...אצל כל אחת זה משתנה בהתאם לגוף ולנזקים שנעשו...אבל זה יתאזן לך בבוא הזמן. את כעת צריכה לשקיע את כולך בעצמך, לעשות דברים שאינם קשורים לאכול..שעושים לך טוב, להחליט על משהו ובאמת לבצע אותו כל יום או כל כמה ימים...משהו שיהיה לך בריא, לנפש ולגוף! אגב, בזמן שאני עליתי, הבנתי משהו מאוד חשוב..שעד היום אני מזכירה לעצמי אותו, הבנתי שבעצם ההפרעה היא לא האוכל...זאת הפרעת שליטה, לדעתי היא בכלל לא צריכה להיקרא " הפרעת אכילה", אלא "הפרעת שליטה"...הבנתי זאת רק כאשר התחלתי לעלות במשקל ע"מ להביר את הגוף שלי..הק"ג לא היה בשליטתי והעלייה עוד יותר לא, זה עיצבן אותי והוציא אותי מכל ריכוז אפשרי שהיה לי..והבנתי שבעצם נפגעת לי כיביכול השליטה, זה מה שהוציא אות מדעתי, זה מה שהכי היה לי קשה להתמודד איתו...עם הזמן התחלתי להחדיר לעצמי שהשליטה לא צריכה להיות בידיי כאשר אני מחליטה מתי להפסיק לאכול, או כמה מעט אוכל היום וכו'... השליטה תהיה ביידי רק כאשר אני אוכל להגיע ליום שבו האוכל לא ישלוט עלי, כי לא אנחנו שולטות באוכל, אלא הוא שולט בנו..וזה עיניין שהרבה בנות שנמצאות בה"א לא באמת מבינות, ונוטות לרוב אפילו לחשוב ההפך. עם הזמן שירן..עם הזמן הדברים מתרפאים, גם אם קשה כרגע באמת לקלוט..עם הזמן הדברים פחות כואבים ופחות נמצאים אצלנו בנקודה כ"כ רגישה עד כדי שבירה, אם כי הנקודה לרוב היא תמיד שם..פשוט צריכה לדעת לשים מעליה איזשהי מעטפת עדינה להגן עליה. אני כבר עייפה, ואני חושבת שכעת אלך לישון. אז באמת שיהיה לך לילה טוב, וסופ"ש מהנה...בלי מחשבות טורדניות, תני לדברים פשוט לקרות, קבלי אותם. פשוט אני.

תודה על התגובה לשירן.
אני חושבת שמה שכתבת לה הוא מאוד מחזק,ותמיד טוב לשמוע את זה מאוד מישהי שהבריאה,כי זה נותן תחושה של אפשרות,ושל תקווה לעתיד.

המשיכי לכתוב,ותודה על המחמאות,
קרן אור.

"פשוט אני"- התגובה שלך חיזקה אותי! ואני ממש ממש מודה לך.. האם החלמת מאנורקסיה? אם כן, אשמח לדעת מה גרם לשינוי הזה ואיך הדברים התגלגלו..אני תמיד שואבת כוח מסיפורי החלמה.. אני מתמודדת כמו בכל יום.. סוחבת איתי את המטען הכבד הזה של האנורקסיה.. וכרגע מתקשה מאוד להאמין שמשקלי יתאזן..אני "רק" רוצה שהוא יירד בכמה ק"ג (שוב פעם המחלה!) כי המשקל הנוכחי שלי זה לא המשקל שהייתי בו לפני המחלה וזה מעציב אותי שהגוף שלי עלה פתאום כ"כ הרבה.. כשאת אומרת שהמשקל בסופו של דבר מתאזן למה הכוונה? שהוא ירד את מה שהוא עלה? או שיישאר יציב? אני כבר מבולבלת מרוב פחדים ותהיות.. קרן אור- כ"כ הזדהיתי עם זה שאמרת שכאשר היית עולה בכמה ק"ג היית בטוחה שהדיאטנית והפסיכולוגית צוחקות עליך מאחורי גבך..אני מרגישה את זה כל הזמן! בכל פגישה שלי! כאילו שכל עלייה כזאת במשקלי שמה אותי אוטומטית בקטגוריית ה"לא חולות מספיק" וזה גורם לי לחוש הרבה פעמים כמטופלת חסרת ערך שלא זקוקה באמת לטיפול ולתשומת לב מקצועית כמו שאר הבנות שמשקלן נמוך בצורה חולנית.. אני מרגישה שעצם זה שאני מעל למשקלי התקין הופך אותי בעיניהם ובעיני משפחתי ל"ללא חולה".. ואין להם מושג כמה שאני חולה וכמה המוח שלי משתולל ומרעיש כ"כ חזק .. מעוות כולו ונשלט ע"י המחלה. אין להם מושג מה עובר אצלי בלב ובראש.. :( הפגישה הבאה ביום שני.. אני אעדכן.. שיהיה לכן סוף שבוע רגוע..

שירן יקרה, כן, החלמתי מאנורקסיה, לרגע תהיתי עם עצמי מה לענות לגביי השאלה הזאת, התשובה הראשונה שקפצה לי לראש הייתה "ברור", אבל האמת שאני אכן מאמינה שהמחלה ממשיכה ללוות אותנו לפחות במוח, גם אם כאשר החלמנו פיזית..אני לא מתנהלת לפי המחלה ולא עושה כרצונה, אך אני צריכה להיות תמיד עם האצבע על הדופק. מה שגרם לשינוי הזה ולמפנה בחיי זה החלום שלי-להיות אמא, הבנתי שלא אוכל עם האנורקסיה הארורה הזאתי, ואם תשאלי אותי..אז זה היה הדבר שהכי גרם לשינוי אצלי, עם כמה שידעתי שאצטרך להתאמץ בשביל זה, אפילו לא חשבתי..הייתה לי מטרה ברורה ולרגע נבהלתי שסטתי ממנה..חזרתי ישר לדרך שחייבים להמשיך בה, כי היא הדרך הנכונה בשבילו. תראי, גם אותי מאוד הפחידה העלייה, אני גם אספר לך שלאחר של עלייה של חמש ק"ג, שעדיין הייתי בתת משקל, כבר לא הסתכלתי על המשקל..כי אז צץ לו הקול החולה שלי, והייתי חייבת להשתיק אותו, גם אם זה אומר שפשוט כיביכול להיות "עיוורת", העדפתי את זה מאשר לחזור לסוריי. אצלי המשקל התחיל לרדת בערך כ- 7 חודשים לאחר שהגעתי למשקל השיא שלי, היה לי קשה בדרך..ללא ספק, אבל הזכרתי לעצמי את החלום הגדול שלי, את החלום שאני צריכה להגיע אליו בריאה ובלי הפרעות למינהן שעלולות לסכן את החלום שלי. הרי אלה החיים שלנו שירן,תצרי לעצמך גם חלום..חלום שאת משתוקקת אליו, שהרי לא תוכלי להגיע אליו כאשר ההפרעת אכילה תקועה לך ככה בחיים ומשבשת לך אותם ואת הדרך ליעדים שלך. שירן, לפעמים אני תוהה עם עצמי אם זה נכון לספר את זה ככה, כי זה נשמע מאוד סיפור "אגדות" שנגמר בטוב..אבל בסוף ההרגשה היא באמת טובה, למרות כל המכשולים שיש בדרך, למרות הכל...אני הייתי גאה בעצמי כאשר הרגשתי שאני מבריאה, היה לי קשה לקלוט את זה, כי בכל זאת..התרגלתי כ"כ לשגרת החיים שנוצרה עקב האנורקסיה..לא פעם גם שאלו אותי שאלות לגביי זה שהשמנתי..וזה הפחיד אותי, לא ייכלתי להסביר לך שכ"כ קשה לי עם זה ושזה מלווה בכאבי בטן מזעזעים...הייתי פשוט צריכה לחייך ולומר "כן השמנתי", לאף אחד לא היה מושג כמה אני מרגישה רע עם זה, פיזית...נפשית וכל מה שמתווסף לזה...בהתחלה גם לא ממש הצלחתי להתרכז בדברים, זה ישמע לך מוזר..כנראה בגלל שכל הזמן היה נדמה לי שמסתכלים עלי,שבוחנים אותי, וחשוב לי להדגיש-זאת רק הייתה מחשבה שלי, זה כלל לא תאם את המציאות! אבל הרגשתי הרגשה שאני תופסת כ"כ הרבה מקום, וזה הפחיד אותי, ופתאום התחיל להחדיר לי דברים שבזמן המחלה בכלל לא היו לי...המחלה אצלי לא התחילה מההרגשה שאני שמנה, היא התחילה מדיכאון ומכעס נוראי שנכנסתי עליו, כלפיי עצמי בעיקר..המחלה הזאת הייתה אצלי בשלבי התפתחות הרבה זמן, כמה שנים...עד שהיא התפרצה. ופתאום התחלתי להרגיש שמנה, מה שבעבר לא הרגשתי..לפני המחלה..לפני האנורקסיה, רק כאשר התחלתי להחלים ממנה, התחושה של "אני שמנה" התחילה לעלות אצלי..בטח זה ישמע לך מוזר. שירן, אני מאמינה שמי שרוצה מצליח, ואת גם תצליחי, פשוט אני.

הסמקתי קלות,שוב.
תודה על השבחים...
שיהיה לנו סופשבוע נעים,
שבת שלום-שלום עם עצמנו ועם הסביבה.

שלך,
קרן אור.

הגבתי למעלה