קשה

אהלן כרמית, אני כותבת לך מפני שבין השורות המועטות שכתבת..הרגשתי איזשהו משפט שנשמע לי מאוד מוכר מעברי..ההרגשה הזאתי של ה"לא חולה מספיק"-אני יודעת כמה ההרגשה הזאתי נוראית, כמה אפשר להרגיש אפילו בושה שעומדים בפני האדם המקצועי הזה ומרגישים כ"כ "כלום", כאילו עדיין לא הגעת להכי נמוך שאת יכלת ..שיכלת יותר.. אבל חייב להיות לך את הקול הבריא והנכון הזה שיקנן לך במוח ויגיד לך שטוב מאוד שלא הגעת יותר נמוך, שכמה שהגעת הוא כבר יותר מדי בפני עצמו!! פגישה ראשונה עם אשת מקצוע היא תמיד קשה, מבלבלת..ולרוב עושה תחושה של רצון לברוח ולא לחזור לאותו מקום שוב. ואולי זה לא יהיה ככה רק בפגישה הראשונה...אולי תרגישי את ההרגש הזאתי גם בפגישות הבאות. אבל אני בטוחה שלאט לאט תתפוס את המקום הזה ההרגשה של הסיפוק, ההרגשה שאת עושה בשביל עצמך, שאת נעזרת..שאת מוצאת עזרה וטיפול נכון בשבילך. תני לה צ'אנס, אם בתחילה את כבר אומרת שהיא נחמה-אז הרי ברור שזה כבר משהו טוב!! תעקלי את מה שקרה בפגישה הראשונה..וגם אחרי הפגישה השניה..לאט לאט היא תתפוס אצלך את המקום שהיא צריכה לתפוס, והדברים יהיו יותר קלים ועם הרגשה יותר קרובה ופחות זרה, אני בטוחה בכך!! ותמצאי לך בין לבין מקום שבו את יכולה לפרוק את הדברים...להרגיש חופשייה מבלי לסנן דברים.. אולי למשל פה? נראה לי אחלה מקום שיכול להכיל..חישבי ע"כ. פשוט אני.

אני תמיד אומרת שבנקודה שהכי קשה לנו,צריך להשאר בה כי זה בדיוק המקום שצריך לעבוד עליו הכי הרבה.המקום שממנו הכל מתחיל,המקום הזה שלא נוח לנו בו,והדמעות חונקות ואז המחלה מתחילה "להרים את הראש" תובעת את זכותה לקיום ומספקת לנו שלל תירוצים בנוסח "אני לא חולה מספיק".אין דבר כזה-לא חולה מספיק.מחלה היא מחלה,ותאמיני לי שגם לי המשפט הזה מוכר כי כל פעם כשפחדתי מהשקילה אצל הדיאטנית הייתי בטוחה שעם כל עלייה במשקל היא והפסיכולוגית היו צוחקות עליי מאחוריי גביי שאני לא ממש אנורקטית,שאני לא חולה מספיק..מי קובע מה מספיק??
ותאמיני לי שלהרגיש שפסיכולוגית נחמדה מהפגישה הראשונה ,זה נשמע מבטיח.טיבעי שיהיה לך קשה,כי את מדברת על דברים שהם מעבר לאוכל,הדברים האמיתיים שכדי לא להתמודד איתם אנחנו בורחות למקום אחר,כביכול קל יותר.אבל יודעת מה??זה לא יפתור לנו את הבעיה,הבעיות ישארו שם בתוכנו וכמה שננסה להטביע אותם הם ידרשו את הקיום שלהם..ואז זה יצא באמונה של -עוד לא.אני לא חולה מספיק עדיין.אבל בסופו של דבר נשאר עם בעיה לא פחות גדולה.
כרמית,המשיכי בתהליך שהתחלת.אשמח אם תספרי יותר על מי זאת כרמית,מעבר לקשיים המובנים של האוכל..אולי כאן תצליחי למצוא מעט הקלה על הרעב בנפשך..

מחזקת את ידייך באשר את,
קרן אור.