שירן יקרה

היה לי כ"כ מעודד לקרוא את המילים שלך.. אני מקווה שזה בסדר מבחינתך שאני ממשיכה לשאול ולדבר איתך על הנושא הזה ועל החלמתך.. אני שואבת מזה הרבה כוח! הזדהיתי עם הרבה דברים שאמרת..עם תחושת "השמנה" שלפתע הרגשת וכשאנשים שאלו אותך לגבי עלייתך נאלצת פשוט לחייך מבלי שיידעו מה מתחולל אצלך בפנים.. זה קרה לי גם השבוע שנכנסתי לרופא המשפחה שלי והוא אמר לי: "נכון שעלית במשקל? אני לא טועה" נאלצתי להלביש על פניי חיוך מאולץ ולומר :"כן עליתי".. כשבפנים אני מרגישה מאוד לא בנוח עם העלייה הזו ורק רוצה שהגוף יחדל מלתעתע בי וייעצר מעלייתו.. אמרת שכלאחר 7 חודשים שהגעת למשקל השיא שלך <אגב, מה כוונתך במשקל שיא..האם הכוונה במשקל שמעולם לא היית בו? או למשקל הכי גבוה שרצוי בהתאם לגובהך?> התחלת לרדת.. ירדת הרבה פתאום? או שהיה מדובר בעלייה איטית? אני מאוד חוששת שהאטתי עכשיו לתמיד את חילוף החומרים שלי ושזה לא יחזור לקדמותו.. זה מעורר בי אימה רק מלחשוב על כך :( אשמח אם תאמרי לי מה דעתך.. ושוב, מקווה שזה בסדר שאני שואלת..

אהלן יקרה, זה בסדר כל שאלה שאת שואלת אותי..שאני הייתי במצבך אז גם לי היו המון שאלות שפשוט לא היה לי את מי לשאול..שאלות חששות וכו'. שאני אומרת "משקל שיא"-הכוונה היא המשקל הכי גבוה שאי פעם הייתי..אני גם אגיד לך עוד משהו-אינני אפילו יודעת כמה הוא היה...משום שבאותה תקופה לא נשקלתי, ולשמחתי..לא רציתי לייסר את עצמי ויכלתי לעשות כל דבר על מנת לא לחזור לאותה תהום נוראית..וידעתי שאני עלולה לחזור שוב למדרון התלול הזה, והייתי חייבת להימנע.. לאחר שעליתי לאחר תקופה של 7 חודשים, ירדתי בערך כשמונה קילו..אני אומרת לך בערך, כי אין לי מושג כמה שקלתי..אבל אני יכולה לתאר לעצמי. היום אני נראית בסדר גמור, בדיוק מתאימה לגובה שלי, אגב אני גם נמוכה...כך שאני לא צריכה לשקול הרבה..והמשקל שלי מתאים בהחלט לגובה שלי. המשקל יורד..אני הייתי תקועה קצת על המשקל שלי בהתחלה, לאחר שהעלתי...אבל אחה"כ יורדים, למען האמת-אני אפילו לא ידעתי שארד...לא היה מי שיגיד לי את זה וירגיע אותי..כך שממש חייתי בסרטים מיותרים עם עצמי, אגב אני גם אומרת לך-גם אז ממש לא נראיתי מזעזע...פשוט את יודעת, המחשבה שלי לאחר כל האנורקסיה שלי והמשקל הנמוך, השתנתה..וייכלתי לראות זאת רק לאחר שהשמנתי וכבר מדינה 24 לא הייתה ענקית עלי, רק אז התפהכה לי המחשבה והתעוותה. אגב, את יודעת כמה את צריכה לשקול ע"פ הנתונים של הגובה שלך? אל תטעי את עצמך ותחשבי שמשקל נמוך זה הנכון בשבילך...כל אחד והגוף שלו..תזכרי שהתהום והקיצוניות אסורים לחלוטין מבחינתנו, אסור לנו אפילו להתקרב לשם.. אז מה את עושה בשישי זה? אני עומדת לצאת לבית קפה, אז כנראה לא אהיה בשעתיים הקרובות. כשאחזור אכנס.. מה את עושה היום? מאחלת לך שיהיה לך ערב נעים, אני.

ל"פשוט אני"- מצאתי את עצמי קוראת שוב ושוב את תגובתך.. מנסה להיאחז במילות התקווה שלך ובעיקר בחוויה האישית שלך..שגופך התאזן לבסוף וזה הדבר שהכי הייתי רוצה.. קשה לי שהוא מתעתע בי כך כל שבוע.. חוסר המודעות הזה מטריף.. אני רוצה להגיד לך שאני ממש מעריצה אותך על כוח ההתמודדות שלך.. איך שהתמודדת לבד עם העלייה במשקל מבלי אף אחד שירגיע ויאמר לך מה עתיד לקרות.. זה מדהים בעיניי.. רציתי לשאול אותך, האם ירדת לאחר מכן משום ששינית משהו בתפריט? הפחתת או הגברת פעילות גופנית? או שפשוט סתם כך הגוף לפתע ירד ללא כל שינוי? (לשאלתך ביום שישי לא עשיתי דבר..אני יותר מדי מדוכאת בכדי לעשות משהו.. כל פעולה קשה לי אפילו לקרוא ספר..<כן עד כדי כך> ) מחכה לתשובתך.. ושוב תודה..

וכן, אני יודעת כמה אני אמורה לשקול בהתאם לגובהי.. כרגע אני 3 ק"ג מעל למשקלי התקין ועדיין נראית בסדר גמור אך עצם העובדה שזה יכול עוד לעלות מכניסה אותי לפאניקה.. :(

שירן יקרה, אני גם לפעמים תוהה עם עצימי מאיפה מצאתי את הכוחות הנפשיים להמשיך, לא ליפול, וגם אם אני נופלת אז לא לחדול להאמין בעצמי ולנסות שוב..וזה קשה, כי הרי כשמשמינים הדברים היחידי שרוצים זה ליפול שוב לתהום הזאתי..להתהום האיומה הזאת, אך חייבים לזכור שכמה שנהי רזות בתהום הזאת, ככה נסבול יותר...ככה נפגע בעצמנו יותר, ככה לחיינו אין כבר כמעט כלל הצדקה, הרי מי אנחנו שנחליט באמצע יום בהיר אחד למנוע מעצמנו את הדבר הכי בסיסי שקיים?? אוכל?? הרי הדבר הראשון שעשו איתנו כאשר נולדנו היה לאכול, ולא שאלנו כלום, השתוקקנו לזה. זה המוח המעוות שלנו, העיוות של הדברים ההגיוניים.. ולשתאלתך-איך ירדתי? אם ככה פתאום...אני לא יודעת, אני חושבת שהיה טבעי שארד במשקל, כי המשקל שעליתי אליו לא היה מתאים לי פשוט..לגוף שלי, לצרכים שלי. אגב אם לא אמרתי, אני גם נמוכה..הייתי המון שנים בהתעמלות אומנותית, וללא ספק זה מקטין את האפשרות לגבוה יותר מדי. אבל בסדר לא נורא :) וכן, הייתי עושה ספורט..אבל ממש לא היסטרי ולא כמו בעבר, אפילו לא מתקרב, הייתי יוצאת להליכות, וכמו שקרן אור אמרה-זה לנשום אוויר ולהירגע מהיום, להניח להכל להיות בדיוק כפי שהוא ולהתנתק לכמה דקות מהעולם..מכולם, ולהתחבר לעצמי כמו שבמשך היום לא היה לי סיכויים להיות קשובה לעצמי. שירן, את נמצאת במסגרת כלשהי? כמו עבודה, צבא, לימודים וכו'? מסגרת זה דבר מאוד חשוב, כמה שלפעמים אני מתעבת את השיגרה הזאתי ואת חוסר החופשיות הקיימת בה, היא דבר מבורך שתאמיני לי רק עוזר לנו לשמור על עצמנו מהטירוף של עצמנו...ומכניס אותנו למשהו שבשבילי צריך לקום כל יום, מעבר לכך שצריך לקום בשביל עצמנו. טוב יקירתי, אני הולכת כעת לאכול ארוחת צהריים.. אחזור עוד מעט, בנתיים מקווה שאת בטוב. פשוט אני.

לשאלתך, המסגרת היחידה הבאמת יציבה שלי כרגע היא מסגרת הטיפול.. אני מטופלת ביחידה להפרעות אכילה אליה אני מגיעה פעם-פעמיים בשבוע..נמצאת שם במעקב אצל דיאטנית ועו"ס .. הטיפול מאוד עוזר לי..יהיה מוזר מצידי אפילו לומר שאני אוהבת ללכת לטיפול.. זה מקל עלי.. למרות שלאחרונה עקב העלייה במשקל הפגישות נהיו קשות יותר ויותר.. כמו כן אני גם עובדת כמה פעמים בשבוע אצל הוריי <בעסק שלהם> על בסיס שכר.. זה עושה לי טוב אך אני מרגישה שאני לא מספיק מתקדמת כשאני תחת כנפי המשפחה.. ניסיתי לחפש עבודות בכל מקום אפשרי, משהו על בסיס משרה חלקית שיהיה לי קל ולא מכביד מדי.. ולא מצאתי.. המחלה גזלה ממני הכל.. את כל הכוחות שאי פעם חשבתי שיש לי, כל החלומות, הרצונות.. הכל.. אני מרגישה שדודה ומרומה..קורבן חסר כל.. התכנונים שלי היו ללמוד בתקופה הזו, אך כרגע אני יודעת שאיני מסוגלת להיות במסגרת אינטנסיבית כמו לימודים ועודף לחץ רק יחמיר את מצבי..וזה גם מה שהומלץ לי בטיפול..להתחזק נפשית קודם ואח"כ לחשוב על לימודים ומסגרות תובעניות יותר.. החלטתי לעשות היום הליכה רגלית..החלטתי לעשות זאת בשביל הנפש שלי אך גם בשביל הגוף והתוצאה הייתה פשוט נוראית.. סבלתי במשך כל ההליכה.. המחלה לא הפסיקה לצרוח לי בראש בקולי קולות מילות גנאי והאיצה בי להמשיך ולא לעצור.. אפילו לא לנוח.. לדברי הדיאטנית שלי לא מומלץ שאבצע פעילות גופנית שמשרתת את קול המחלה..ושעלי לחשוב על פעילות שאני כן נהנית ממנה ..אני רק לא יודעת איזה.. =/ ואני ממש לא במקום של לחזור להרעיב את עצמי שוב.. אני לא מסוגלת מפאת חרדת הרעב שפיתחתי אך נושא המשקל מטריד אותי יום וליל ולא מפסיק להציק לי.. אח... פשוט בא לי לבכות..

שירן יקרה, בהודעה שלך יש כמה חלקים..החלק שמאמין ורוצה לא להפסיק להתמיד בהחלמה שלך, הסבל שלך עקב תהליך ההבראה עם כל הקושי שמתקיים בו. ואני מבינה אותך..אבל איך אוכל לתאר לך את זה? כי אני יודעת שלפעמים מילים הן באמת כלום.. אני עברתי את מה שאת עוברת..ובאמת הקושי שלי גם היה גדול וקשה מנשוא. אבל אני יכולה לומר לך שזה משתלם בסוף..היום אני יכולה לאכול אוכל משמין או כל מיני מתוקים וכלל לא להרגיש שמנה...אפילו אספר לך שלפעמים אני אוכלת יותר מדי מתוקים, ואז חושבת עם עצמי.. ואומרת לי "כל הכבוד לך", -כל הכבוד על המקום שהגעתי אליו, שאין לי רגשות אשם, שאני מסוגלת להכניס משהו כזה לפה ובכלל המחשבה על איך אני שורפת את זה לא מנקרת לי כל הזמן את המוח, כי אם ככה זה היה, הייתי נמנעת מההתחלה ופשוט לא אוכלת את זה, בדיוק כמו בתקופת האנורקסיה שלי. לא אשקר לך-לפעמים המחשבות חוזרות..לפעמים יש לי רגשות אשמה, אבל זה בא בעיקר עקב הרגשת כבות אחרי מאכלים מסויימים. אבל אני מתגברת על זה בדרכים שלי, ויום למחרת אני קמה ויכולה לאכול בדיוק אותו הדבר מבלי להתחרט ! וזאת לא פנטזיה ומשהו לא אמיתי מה שאני מתארת לך, זה אמיתי לחלוטין וזה מה שקורה לי, לקח זמן..ללא ספק זה לא בא ביום אחד, עם הזמן...אבל זה מגיע. עצוב היה לי לקרוא את הדמעות שחונקות אותך..אבל זה בסדר, תבכי..זה משחרר, את בתהליך קשה עם עצמך, תהליך החלמה..כמו שהוא בריא הוא גם לוקח המון כוחות נפשיים, ולפעמים אפילו פיזיים, את צריכה לאפשר לעצמך לקבל זאת, את העובדה שאת עוברת כעת תהליך שאת עלולה להיות בו רגישה מין הרגיל, ולא לכעוס על עצמך ולבוא בטענות. שירן, אולי באמת פעילות ספורטיבית בתקופה זאת לא עדיפה וכדאית..תני לעצמך להבריא קודם.. או לפחות לעבור את השלב ההתחלתי הזה של ההבראה. ותזכרי שירן-זה בסדר לבכות ולהתפרק...תרשי לעצמך. מחכה לשמוע איך את בהמשך הערב, שלך, אני.

שוב אני מאוד מזדהה עם דברייך.... אני גם חושבת שקודם כל כדאי שתנוחי, תאגרי כוחות (פיזית ונפשית) ורק אז תחשבי על פעילות גופנית... הדיאטנית שלך צודקת מאוד... פעילות גופנית שמשרתת את המחלה היא גרועה, ועלולה חס וחלילה חס ושלום להחזיר אותך אחורה. לצערי, אני נכנסתי שוב לסחרור הזה... בעצת הדיאטנית הורדתי כמויות מזון... על דעת עצמי הכנסתי עצמי שוב להתעסקות אובססיבית עם ספורט.... אני יודעת שזה לא בריא וטוב בשבילי, מבחינה מנטלית בעיקר, אבל הפחד... הפחד מקונן בי... גם לי קשה להאמין שיבוא יום ולא אתעסק עם כל קלוריה, ולא ארגיש אשם שאני אוכלת, ולא אבכה על כל 100 גרם שנוסף למשקל... אם להיות כנה, אני לא יודעת אם היום הזה יבוא... אנ מקווה אבל שבעתיד המחלה תרפה קצת כבליה, ותיתן לי לנשום, לחיות... שולחת לך חיבוק גדול ומאחלת לך שבוע נעים שירה (לשעבר בכינוי "נואשת").

קראתי את ההודעות שלכן ואני חייבת להודות שדי חיזקתן אותי.. לדעת שאני לא לבד בתוך כל המחלה הזאת ושיש אנשים שבאמת באמת יודעים מה זה לעבור את הגיהנום שאני עוברת.. "פשוט אני"- אני קוראת בהודעה שלך פעם אחר פעם את המילים "החלמה" ו"הבראה" וזה נשמע לי כ"כ הזוי.. כאילו את לא מתכוונת אלי בכלל.. משום שאני בכלל לא מרגישה שאני מבריאה.. אלא רק להיפך..עם כל גרם שעולה אני נהיית עוד ועוד אובססיבית ונקשרת עוד יותר אל המחלה.. אני וודאי תביני למה אני מתכוונת כשאומר לך שיש בי גם צד שמפחד לעזוב את האנורקסיה וכל פעם שאומרים לי "את מבריאה מהמחלה" ליבי פשוט נצבט!! כי בתוכי אני לא מרגישה שאני מבריאה..אני מרגישה כבולה אליה נפשית..למרות כל הסבל שהיא גורמת לי.. ומאידך אני כ"כ רוצה לראות את שירן האמיתית בלעדיה.. אוכלת ללא נקיפות מצפון, אוכלת גם מאכלים "אסורים", להרשות לעצמי מבלי לפחד, להסכים לצאת למסעדות ובתי קפה עם חברות ומשפחה.. לחיות.. זה נשמע כמו חלום רחוק.. הלוואי והייתי מסוגלת לבכות..אך הדמעות עצורות ומסרבות "להישפך" ממני..שזאת תחושה עוד יותר נוראית.. לא להיות מסוגלת להוציא בצורה כלשהי את כל הכאב שאצור בי.. שירה- אני מאחלת גם לך שתבריאי מזה כמוני..שנצליח לרצוח את המחלה הזאת אחת ולתמיד וננצח.. שוב תודה לכן, אתן מקסימות! אמשיך לעדכן אתכם..

שירן... אני מבינה את ההרגשה הזאתי שהלב שלך נצבט, אני יכולה להגיד לך בלב שלם שגם שלי היה נצבט, אבל הוא יותר נצבט כאשר הייתי עמוק בתוך המחלה ולא קיבלתי מחזור המוןןן זמן, וליבי הלך ונצבט יותר ויותר כאשר הבנתי שלא אוכל ללדת, להגשים את חלומי...ובנקודה הכי נמוכה, בתהום הכי עמוקה, כשקלטתי שאני עמוק כ"כ...הלכתי למקום שגדלתי בו...שרוב חיי הייתי שם, ולקחתי איזשהו משהו שסימל מבחינתי הרבה...בכיתי דמעות שמעולם לא בכיתי, ובמקום הזה שנתן לי כ"כ הרבה..שהעלה לי חיוך ענקי, נשבעתי שאחזור לעצמי, שאבריא, שאחזור להיות באמת מי שאני...ויום למחרת קמתי והתחלתי לאכול, פשוט התחלתי לאכול עם כל הקושי הקיים בזה, עם כל הכאבים הבלתי פוסקים...הייתי חייבת כדי להתחיל לחיות חיים אמיתיים! ותאמיני לי שבתחילת ההבראה שלי..כל כך פחדתי שאני אבריא אבל כל המערכות שלי כ"כ השתבשו וכ"כ הרסתי את הגוף שלי, שאולי גם ההבראה עצמה לא תוכל כבר לעזור לי על מנת ללדת...שאולי כל מה שאני עושה הוא בעצם לשווא. אבל זה לא היה לשווא...בטח שלא! ונכון שכעת אולי נראה לך שאת "חופרת" יותר ויותר בתוך המחלה ויותר נכנסת לשורשים שלה ולחולי..אבל זאת רק ההתחלה של ההבראה, והיא הכי תלולה..אבל בהמשך יגיעו עוד שלבים...שגם אותם תעברי עם הקושי הקיים..אבל תעברי כמו גדולה!! אני הולכת כעת לישון, עבר עלי יום מתיש של אפיסת כוחות..רוב היום לא הרגשתי טוב. אני מקווה שמחר אתעורר ליום יותר טוב ושבוע שיתחיל לנו בצורה טובה ורגועה..אמן! עוד שבוע של הבראה יקירתי, אני מבקשת להתחיל לספור!! :) שלך, אני.