הצילו

בכ"כ מעט הצלחת לתאר כ"כ הרבה..ניכר כי אתה מודע היטב לבעייתך עכשיו מה שנשאר זה למנף את המקום הזה ולהגיע לטיפול בהקדם.תהליך ההחלמה הוא תהליך קשה,כי כל המנגנונים שכרגע הורעבו\הוקאו עולים עפ"נ השטח ומבקשים הכרה.ובדר"כ כשמתחילים טיפול ישנה החמרה כי הכול עולה,אבל חשוב לא לתת לזה לשבור אותך,כי מהמקום הזה יגיע תהליך הריפוי.
חשוב שתפנה לטיפול שיכלול לא רק את ההיבט התזונתי אלא ובעיקר את ההיבט הנפשי.עד שלא תלמד לדבר על הרגשות העמוקים ביותר שלך,אתה תמשיך להקיא אותם כהכחשה.
ואכן אנחנו הם השואה הכי גדולה של עצמנו,ואתה כבר חיי בגיהנום הפרטי הזה לא מעט זמן בכדי להבין שזה צריך להפסק,וכמה שיותר מהר כן ייטב.אני תמיד אומרת שכשאתה נמצא בנקודה הנמוכה יותר משם אי אפשר יותר לרדת,אלא רק לעלות.קח את העלייה הזאת ואת הכוח שיש בך כדי לעזור לעצמך.
בתור מתעמלת אומנותית לשעבר אני יכולה להבין מה עובר עלייך היום.אבל אני רוצה להגיד לך שפתאום מגלים שהפרעת האכילה אכלה(משחק לשון..) כל חלקה טובה שלנו וממשהו שנהנינו עד לא מזמן לעשות(ריקוד,כדוגמה) זה נהפך להיות משהו שאנחנו מרגישים חייבים לעשות.וזה עושה את כל ההבדל.
אני אשמח לשמש לך אוזן קשבת,אבל לצערי זה לא יכול להיות תחליף לטיפול שצריך להיות,בו תלמד להתמודד נכון יותר עם קשת הרגשות שכרגע מוטבעים...

אני כאן בשבילך,
קרן אור.

קודם כל, תודה על האוזן הקשבת, מוזר לי וכיף לי בו בזמן לקבל יחס כזה מאדם שאינני מכיר. יש בעיה קטנה בתחילתו או המשך של הטיפול הקודם בתקופה הנוכחית. עד אמצע ינואר יש תקופה לא נורמלית של הופעות, וסיורים בחו''ל עם היצירה החדשה של הלהקה שלי.אני נמצא רחוק מהבית כל השבוע, ואפילו סוגר 3 שבועות ברצף בלי לראות את המשפחה. אני משרת בצבא בתור רקדן במצטיין, הלהקה שלי, והצבא שלי נמצאים בדרום, וכשאני בדרום, אין לי רגע אחד של פנאי, זה נע בין ריקודים, צבא, ושוב ריקודים. אני יודע שבתקופה הזאת, שאני לא יכול לטפל או להתחיל טיפול, אני מתקדמם לא מעט צעדים אחורה, אבל אין פיתרון אחר. העניין הוא שככל שעובר הזמן אני יותר ויותר מרגיש שעולם המחול הוא לא בשבילי והוא לוקח ממני הרבה יותר ממה שהוא מעניק לי.יצא לי לחשוב על זה שההתקפים התחילו בתקופה הזאת שוב כי יש ריקנות, משהו שהמחול לא מספק לי יותר. או שיכול להיות שזה לא זה. אני כרגע נורא מבולבל, ולא מצליח לעשות את ההפרדה בין אם באמת נמאס לי מלרקוד או שפשוט המחלה מביסה את החשק למקצוע הזה.אני פוחד שההחלטה לא תעשה מהמקום הנכון והאמיתי שלי. בתור מתעמלת אומנותית, איך את יכול לעזור לי לדעת להפריד את הרגשות עם האמת ?

מוזר לי להתחיל לענות לך בהצילו,אבל אני חושבת שאתה זועק לעזרה וזה הדבר הבוער ביותר כרגע.
אז אני שומעת,מקשיבה.האם גם אתה מקשיב לעצמך??
לפעמים אם נסתכל לתוך עצמנו נמצא את התשובות לשאלות שאנחנו מחפשים .
אתה שואל איך לדעת אם אתה כבר לא נהנה לרקוד או שהמחלה מונעת את זה ממך.לצערי,אין לי תשובה חד משמעית לתת לך בגלל שאני חושבת שזה שילוב של שניהם.
מצד אחד,לא סתם התחלת לרקוד.אתה אוהב את זה ואם לא לא היית ממשיך .הבעיה מתחילה כשהתחביב הופך למקצוע,לאיזשהו תחרות,למשהו הישגי.אני חושבת שהבסיס של ה"א קיים בתוכנו הוא רק מחכה לטריגר המתאים.הרצון לשלמות,להישגיות,הוא זה שמשבש אצלנו את הכול.
אני זוכרת כמה נהניתי בהתעמלות האומנותית ואז הגיעו שלבי התחרויות -מוקדמות,אליפות ארצית(לפני אליפות אירופה פרשתי,כי פחדתי להכשל,ולא שהיה לי למה להאמין בזה,כי דורגתי במקומות הראשונים) ואז אתה כמו עובד על אוטומט.זאת תקופה קשה מאוד,של תזונה מצומצמת מאוד,של אימונים שנמשכים עד לשעות הקטנות של הלילה,אתה קם בבוקר וכל מה שעובר לך בראש זה להצליח,לנצח,ואז כשאתה מנצח אתה לא עוצר להנות מהרגע הזה ,אתה פשוט ממשיך למרדף הבא,לתחרות הבא,לנסות לנטרל את חוסר הבטחון ולהרגיש שווה ע"י הישגיות.זה השלב שאתה כנראה מדבר עליו,השלב שההנאה כבר לא קיימת,אתה לא זוכר למה בכלל התחלת ,זה הופך להיות משהו שאתה מרגיש חייב לעשות.
מה לעשות??אני חושבת שאתה יודע את התשובה.
לעצור רגע,להוריד הילוך על אף שזה קשה ואני מבינה עד כמה בנקודה הגבוהה שאתה נמצא בה בלהקה,לטפל בעצמך כדי שתוכל להמשיך,ולחזור להתעסק בריקוד בתור תחביב ,או לפחות עד שתעבד את החלקים שדורשים כרגע את שלהם.
אין ספק שדרך החיים הזאת לא מתאימה לך כרגע.
אפשר להתחיל ואולי לפנות לרופאת הספורט,לדיאטנית של הלהקה ולשתף אותה ואז אולי להתחיל אישזהו טיפול תוך כדי ולראות אם זה אפשרי מבלי לוותר כרגע על הריקוד.מה אתה אומר??
אין לך מה לחשוש,לצערי הן לא תיפולנה מהכיסא לשמוע על זה,יש הרבה מקרים כאלו שהן מכירות(וברור לי שגם בלהקה שלך יש עוד עם ה"א),ה"א היא מאוד נפוצה היום,גם בקרב בנים,אבל זה מעודד כי יש היום מודעות לטיפול ודרכי טיפול טובים.

מאחלת לך יום נעים,
קרן אור.