מתי זה ייפסק?...

כמה עצוב היה לי לקרוא את מה שכתבת...כמה אני מבינה אותך,יקירה.יודעת כמה זה קשה ומעריכה מאוד את המאמץ שלך להמשיך במלחמה.כל הכבוד יקרה!! אני מבטיחה שזה ילך ויהיה קל יותר עם הזמן ,הגוף אכן עבר טראומה ויקח לו זמן להשתקם אבל זה יקרה,העלייה לא תימשך תמיד.
תזכרי למה את עושה את כל זה,כי מגיעים לך חיים אמיתיים שלמשקל הגוף שלך אין משמעות בהם!מגיע גם לך להנות,לשמוח,לחייך,דברים שנשארו מאחור כי המחלה לקחה אותם ממך.אבל לך יש את השליטה האמיתית והיכולת להפסיק עם זה ולנצח.זה שווה את זה יקירה.מה זה חצי שנה לעמות חיים שלמים שיכולים אח"כ להיות טובים יותר???
נכון,קילקלנו ויותר קל לקלקל מאשר לתקן,וזה לוקח זמן עד שהכול מתאזן אבל זה קורה לבסוף.

אני כאן איתך,תרגישי חופשי לכתוב כל מה שאת מרגישה כרגע.
הדף סופג הכול,אל תשארי עם זה לבד.

קרן אור.

שוב דמעות זולגות מעיניי לנוכח המילים המעודדות שלך.. בכל פעם שאני קוראת תגובה שלך- תקווה מתעוררת בי מחדש.. ואני פוחדת לקוות.. פוחדת להאמין שיהיה בסדר ובסוף אתייצב.. כי הכל כרגע נראה לי כ"כ שחור וששום דבר לא יסתדר.. הרי מי יכול להבטיח לי שמשקלי ייעצר? ואם אמשיך לעלות? .. אין סוף לכל הספקות המנקרים האלה בראשי! ואני מרגישה שהולך לעבור עלי שבוע קשה עוד יותר! שבו הקול החולה ישלוט בי ויצווה עלי מה לאכול ומה לא.. הפעם בתקיפות רבה יותר.. ואני אאלץ "לשבור" את הראש מרוב ספקות מקוננים ולהחליט אם לבחור בו או לבחור לאכול מה שאני באמת רוצה אך לקחת בחשבון שיהיה לכך גם מחיר..נפשי ופיזי כאחד.. <ואני מדברת על אותו האוכל שאני אוכלת כל הזמן בערך.. גם לגבי האוכל הזה יש לי עוד ספקות ורגשי אשמה> אני חולמת.. חולמת על היום בו אשב אל השולחן ואוכל מבלי לחוש רגשי אשם.. בו אוכל להתנסות במאכלים חדשים שממזמן שכחתי מקיומם מבלי לסרב ולפחד. שאוכל לצאת לבתי קפה עם חברות מבלי לאסור על עצמי .. מבלי לסרב להזמנות.. שאוכל לאכול גם מאכלים "אסורים" ולראות שבעצם לא קורה לי כלום.. אך כל זה נראה רחוק ממני שנות אור.. והחלומות האלה שורטים את מוחי רק מלחשוב עליהם.. ואולי עדיף שלא אחלום..כדי לא להתבדות.. הדבר היחיד שאני יכולה לומר שאני מבינה שבוע בשבוע זה שהמחלה מעולם לא הייתה לטובתי.. אם חשבתי שהיא תורמת לגוף שלי רק טוב- כ"כ טעיתי.. בשבועות האחרונים עם העלייה במשקל אני מבינה את גודל ההרס שנחלתי כשבחרתי בה .. שנתתי לה רשות להיכנס לתוכי.. אני מתחילה אט אט לשנוא אותה וזה טוב אני חושבת.. :( אני רוצה להרגיש בלעדיה.. (ואני לא מאמינה שאני סוף סוף אומרת את זה )

בוקר טוב יקרה,
איך עבר עלייך יום האתמול??
מעבר לכאב שנמצא בכל שורה שכתבת,אני מזהה משהו חיובי חדש אצלך והוא את היכולת לנתק את המחלה מאישיותך ולהבין שהיא לא גוף אחד איתך,כי אם "נטע זר" בתוכך שיש להלחם נגדו ולהוקיע אותו.יקרה,אין לך מושג איזה משמעות חיובית יש לנקודה הזאת אצלך.כי רק כשאת מבינה כמה נזק המחלה גרמה לך,רק אז את מקבצת את כל הכוחות כדי להלחם נגדה.זה בדיוק השלב ואל תוותרי עליו בנקודה הזאת.
ברור לי גם שבנקודה של "השחור" והכאב שאת נמצאת בהם עכשיו,את לא ממש רואה את זה,בדיוק כמו שאני סובלת מכאבים פיזיים עכשיו ולא רואה לפעמים את הקצה והאור שיכול להיות בסוף...ולכן חשוב לי לסמן אותם עבורך.אני רואה,יקרה.
את עושה המון,לקום כל בוקר להתמודדות מחודשת על אף הקושי,זאת בחירה.בחירה בחיים.כי שתינו יודעות כמה קל היה לבחור כרגע לחזור אחורה.
את תנצחי יקרה,זה ברור לי.תנשמי אוויר עמוק ותמשיכי.כי את יודעת שאת חייבת את זה לעצמך,וזה לא הזמן לתת למחלה להרוס עוד חלקות טובות שקיימות בתוכך.

מאחלת לך שתקיצי(או שהקצת כבר..) ליום בו ההתמודדות תהיה נסבלת וקלה יותר,
שלך ואיתך,
קרן אור.

אני יודעת בדיוק איך את מרגשה, ועד כמה זה מתסכל כל העיניין... לקרוא את מה שהדיאטנית אמרה לך זה כמו לשמוע את הדיאטנית שלי מדברת אליי... אני יודעת שקשה לך, ואני מאוד מעריכה אותך על אומץ ליבך, ועל התעוזה שלך שאת לא נכנעת ולא מוותרת, וממשיכה לאכול את התפריט ולא מקצצת! אני באמת מעריכה את זה, כי אני יודעת עד כמה לי קשה לא לקצץ.... אני מניחה ששבוע לא קל עומד לעבור עליך... אני מקווה שתמשיכי להאמין שאיזון הוא רק עיניין של זמן (ככה כולם אומרים גם לי...)... אני פה לצידך אם את צריכה עידוד או תמיכה... שיהיה לך שבוע נעים וקל יותר שירה

שתינו באותה הסירה :( היום הבנתי אחת ולתמיד שהרעבה היא לא פתרון..ומי שמרעיב את עצמו בסופו של דבר ייאלץ לשלם מחיר יקר של תוספת משקל..והשבועות הלא קלים האלה שעוברים עלי הם כמדורי גיהנום שלא שווים שום הרעבה של הגוף ונזק. ורק היום אני מבינה את זה..כמה הרס זרעתי בגוף שלי..אני מתאבלת יחד איתו.. האמיני לי- מעגל חוזר של קיצוצים והרעבה לא תועיל לגוף שלך.. ורק תחזיר אותך שוב למצב של "מגננה" ומאגר..ואז שוב העלייה במשקל תהיה קשה יותר.. זה מה שהסבירו לי היום.. אל תוותרי.. אני מקווה שיהיה בסדר בסוף לשתינו ושנזכה לכתוב כאן גם אחרי שנחלים.. הלוואי..

שירן..קראתי את מילותייך הכואבות , את רגשותייך שממש צפו לי על פני המסך.. זה בסדר לפרוק, אל תפסיקי לעולם, את חייבת את זה על מנת לעזור לעצמך להתרוקן ובצורה טובה ולא מזיקה. אני מבינה שהיה לך קשה היום אצל הדיאטנית..במילותייך את מחזירה אותי לעברי, אל הרגשות שהרגשתי אז, אל הפחדים מהשקילות האלה..את עצמית העיניים וחצי העין הפתוחה שהייתה משאירה כדי לראות....כל כך הרבה פחד, כאילו אפשר לחשוב לפני מה אני עומדת.. אבל היום אני יודעת שזה הרבה מעבר למשקל, אנחנו שמות את כל חיינו במשקל, ולא מתוך שיטחיות או אטימות...אלא כי אבד לנו הכוח להתמודד עם הדברים בדרכים הנכונות והאמיצות..אז אנחנו הורסות את עצמנו ומוצאות מקום נחמה בהפרעה הנוראית הזאת. אני חושבת מה לכתוב לך...והמילים האמת פשוט יוצאות לי...אבל אני עדיין חושבת מה אגיד שיכול לנחם אותך? שבהמשך את תתאזני והגוף שלך יהיה שבע ולא יצטרך כמות גדולה של אוכל..תביני שירן, את הרעבת את הגוף שלך, אינני יודעת כמה זמן..אבל אני בטוחה שדי ויותר!! וכרגע הגוף שלך פשוט כל כך רוצה את ה"דלק" הזה שיהיה לו, הוא מפחיד שתקחי לו אותו שוב..התייחסת לגוף שלך כאוייב, וכעת הוא הבין שהוא אוייב שלך והוא מפחד ממך...את צריכה להחזיק לו את האמון בך...תני לו את מה שהוא צריך, עד ששוב יבטח בך שלא תקחי לו את החיים שלו..את הרגת אותו כמעט..זה כוח ההישרדות שלו. ואולי אני מתארת לך את זה בצורה מצחיקה..אבל אני יכולה לומר לך שככה אני רואה את זה למול עיניי, תחשבי על זה..ותוכלי גם את לראות את ההיגיון בדבריי.. ותקחי את התקוות שלאט לאט הוא יחזור להאמין בך שוב..וילך איתך, כי בסופו של דבר אתם נמצאים על אותה "סירה", אתם לא ישות נפרדת. יקרה, אנחנו מתחילים שבוע חדש.. שרק יהיה לנו טוב...לך..תמשיכי להתמיד בהבראה.. אנחנו פה, אני פה..... שלך באהבה, תקווה לבנה.

תודה! את מקסימה!
אני מרגישה כ"כ ברת מזל שיצא לי למצוא את הפורום הזה!! מעולם לא חשבתי שאוכל למצוא כך אוזן קשבת ומקום לפרוק כך את כאבי ואת ההתמודדות הקשה שלי..
לא האמנתי שיש כאלה שיוכלו להזדהות עימי כך ולתמוך..
יש בי תחושה מתמדת ש"לא מגיע לי".. אף פעם לא מגיע לי..
לא מגיע לי לפנק את עצמי בדברים שאני אוהבת..לא מגיע לי להינות, להבריא.. לא מגיע לי שיקשיבו ויתייחסו אלי כ"כ יפה..

אשתף אתכם בסיטואציה דומה שקרתה לי אתמול.. החלטתי לקנות כמה דברים לחורף ביניהם נעליים ועוד פריט לבוש ולאחר מכן הרגשתי כ"כ רע עם עצמי! רגשי האשמה החלו מציפים אותי..לא הבנתי מאיפה כל זה מגיע..למה לא מותר לי להרגיש הנאה .. מאיפה התחושה המעיקה הזאת ששורפת אותי מבפנים וצועקת עלי: "מה את עושה? לא מגיע לך!"
הפחד הזה מלהתבדות הוא עצום אצלי..הוא ממלא את כל כולי..
והיום הגעתי למסקנה חד משמעית שאני לא רוצה במחלה הזו יותר..שאני סוף סוף יכולה לומר שאני שונאת אותה ולהרגיש שלמה עם עצמי..
אך ההבראה נראית לי כה רחוקה..
בלילה היו לי סיוטים שאני מעלה עוד כמה ק"ג במשקל..אני בטוחה שזאת הולכת להיות תקופה קשה..
אני מרגישה שרק אם גופי יתאזן סוף סוף רק אז אוכל לצאת מהמחלה ולתת בו את מבטחיי.

ולא תיארת זאת בצורה מצחיקה ממש לא..אני גם כמוך חושבת ורואה בדיוק את אותם הדברים..אני מבינה שגופי מפחד ממני עכשיו.. מפחד שארעיב אותו כפי שעשיתי במשך 10 חודשים! 10 חודשי רעב ארורים בהם קרקר וגווע כיצור גוסס על ערש דווי.. ואני לא הקשבתי..אטמתי אוזניי.. לא התייחסתי..
וכעת אני מתאבלת על מה שעשיתי.. ואין לחזור אחורה..
ומי יודע מה יהיה איתי בסוף..
אני כבר לא יודעת מה לחשוב..
הייתי רוצה לעזור לו להאיץ את חילוף החומרים בכך שאעשה פעילות גופנית.. אך בתוכי אני מרגישה שאני משרתת כך את קולה של המחלה..
ואם לא אעשה ספורט אולי הוא יישאר כך לעד באותו המשקל וזה הורס אותי..

אני מצטערת אם אני מעלה כאן יותר מדי על הכתב..
יש לי הרבה מדי על הלב שלא נותן לי לנשום...
וכאן זה המקום היחיד שמצאתי שמאפשר לי..

אני שמחה שאת מוצאת בפורום הזה את הכוחות שאת צריכה כ"כ בתהליך אותו את עוברת.
אני חושבת שלאט לאט את מספרת לנו כמה מתחילים להיווצר סדקים בחומה שבנתה סביבך הפרעת האכילה שלך.כשאת מתחילה לפרגן לעצמך,לקנות בגדים,לצאת החוצה ולא למטרה של שריפת קלוריות..זה רק טיבעי שה"א תרים את ראשה ותנסה להיאבק על קיומה.אבל יודעת מה??יש לה על מה לחשוש,כי היום את נלחמת בה,כי הבנת שמגיעים לך חיים אחרים,שמגיע גם לך להנות,שגילית את התרמית שהיא ניסתה למכור לך,האשליה התנפצה והבנת שדרושה כאן התמודדות אמיתית עם הרגשות,למידה של דרכי התמודדות אחרים,כי שום דבר לא יכול להביא לפתרון טוב יותר.

תפרגני לעצמך,את עובדת קשה מאוד כדי להגיע למקום הזה,אל תלחמי בזה,
מגיע לך,יקרה.ואולי אפילו יותר מתמיד..
שלך,קרן אור.

אני אקח זאת לתשומת ליבי.. מצפה לי עבודה קשה אך אני מקווה שזה ישתלם לבסוף.. אמשיך לעדכן.. אוהבת, שירן

בוודאי שזה ישתלם.
שנסי מותניים והמשיכי,הסתכלי לאחור וראי כמה התקדמת,ואת יכולה להיות גאה בעצמך על כך!

תהני מהרכישות החדשות,
שלך,
קרן אור.

איך את מרגישה? יש שיפור בהרגשתך הכללית/פיזית? אני אשמח לשמוע גם ממך ואיך עובר עליך.. הייתי מעוניינת לשאול אותך עוד על נושא ההחלמה.. פתאום זה כ"כ מלהיב אותי שאני פוחדת להתרגש מזה יותר מדי.. אני מרגישה שאני מחכה לזה כמו מתנה יקרת ערך.. לאיזון הזה של הגוף, להתנסות שלי בדברים חדשים..לכל מה שהמחלה גזלה ממני..זה מעלה בי נשכחות שאני רוצה שיחזרו.. אך אני מרגישה רק כאב כשאני נזכרת בהם.. ספרי לי, איך התחלת לאכול באופן ספונטני? אומנם אני עומדת לפי התפריט וכבר לא מקזזת ומפחיתה אך עדיין איני מסוגלת לצאת ממשטר הכפייתיות הזה שהמחלה הביאה עלי.. איך הפסקת למדוד כל דבר ולאכול לפי החשק ולא לפי מה שהמחלה מצווה עליך בראש? נשמע לי כמו נס.. ושוב אני מקווה שזה בסדר שאני מעלה כאן הרבה מהספקות והפחדים שלי ושזה לא מעמיס או מכביד עליך או על כל אחת שנותנת כאן יד לעזרה.. אימרי לי אם כן .. אוהבת, שירן

זה מובן ומרגש אותי כאחד ההתרגשות שלך מתהליך ההבראה,ואכן התאור של מתנה יקרה ערך הולם מאוד לכאן לטעמי.מהסיבה שזאת המתנה הכי טובה שאת יכולה להעניק לעצמך! ויודעת יותר מזה,היא תלויה בך ואחרי כל הדרך שאת עוברת היא תציב אותך במקום בו תרגישי כמה חזקה את וכמה יש בנו את הכוחות הפנימיים ליצור ולהגיע למקום שאנחנו רוצות להיות בו.אני חושבת שאין חזק מזה.היכולת להפסיק לפחד מעצמך.
שאלת איך התחלתי לאכול באופן ספונטני-אז אל תשכחי שהייתי בהריון,אז במובן מסוים זה הכריח אותי להזין את עצמי.אבל כן,הראש שלי עסק בחישובים אין סופיים,עד שכל ארוחה היתה נמשכת שעה וכל מה שעבר לי בראש הוא כמות של חלבונים,פחמימות,שומנים..וכמה יש לי עוד לתפריט היום..אבל פה ושם כבר התחלטתי לפרגן לעצמי משהו "אסור" וגיליתי ששום דבר לא קרה.הקובייה או שניים של שוקולד שאכלתי בידיעה שמחר אוכל שוב,מראש הסירה ממני את הרצון של "אם כבר אז כבר" ומהצד השני ידעתי שזה לא מה שיגרום לי להשמין(מה זה 50 קלוריות מ-2 קוביות של שוקולד שלפעמים כדי להמנע באמת מהצורך האמיתי שלנו בהם אנחנו נאכל ירקות או פירות או כל משהו עם ערך קלורי זהה לכאורה,אבל זה לא יהיה זה כי אנחנו בעצם רוצות משהו אחר,אז למה מראש לא להתחיל ולתת לעצמנו אותו.זה עניין של תפיסה.אנחנו חושבים שסוכרים פשוטים ישמינו אותנו ולכן אנשים בדיאטה נמנעים מהם ואז מה קורה?ברגע שהתרנו לעצמנו רק קוביה או עוגיה קטנה אנחנו כבר "כאשר אבדנו אבדנו" ואז מגיע הבולמוס ואחריו ההתרוקנות כדי "לכפר".אין כאן כל פשע לפרגן לעצמנו מה שבאמת מתחשק לנו.זה מה שנקרא להקשיב לגוף,כי הוא יודע מה נכון עבורנו.ונכון שעם השנים אנחנו התעסקנו בלהשתיק כל צורך שלו,עד שכמעט אנחנו כבר לא שומעות את הצורך הזה,אז עכשיו הוא "מחזיר" לנו ומתארגן מבעוד מועד לתקופות של הרעבה שהוא מכיר כ"כ טוב.אבל זה באמת מתאזן.

אני מקווה שלא חפרתי....
לגביי-אני בסדר.עוברת קצת שבוע קשה מבחינה פיזית(שגם משפיע לי על מצבי הנפשי מן הסתם),בדיקות ללא סוף,וכן,נשברת לא מעט.אבל כנראה שזה השיעור שאני צריכה ללמוד-להשבר ולהיעזר באנשים שיוכלו להרים אותי כשאני כבר לא יכולה להרים את עצמי...
יהיה טוב.חייב להיות.הרבה דברים מתחילים בראש.

יקרה,ספרי לי איך עובר יומך,מה את עושה בו.
מקווה שעזרתי,
שלך,
קרן אור

אהלן שירן, רק עכשיו ראיתי את הודעתך..אחרי שכבר נכנסתי לישון ולא נרדמתי אז חזרתי למחשב לראות אם יש התרחשויות חדשות..באיזשהו מקום שמחתי שלא :) אני מבינה את הקושי שיש כרגע בקניית דברים לעצמך, ולרוב זה מתבטא אכן בפרטי לבוש...אני יכולה להגיד לך שגם לי היייתה את התסבוכת הזאת, ותאמיני לי שזה לקח לי כל כך הרבה אנרגיות וכוחות, עד שהחלטתי בתקופה שאני מבריאה פשוט לא לקנות בגדים חדשים...וכשהתחלתי להתרגל למשקלי החדש (והתקין!!) אז חזרתי לקנות בגדים (כי אין מה לעשות, אני מאוד אוהב שופינג) שהרגשתי בהם מאוד נוח והחמיאו לי מאוד והתחלתי להרגיש שוב טוב עם עצמי..תמיד יש את הדבר הקטן שהזה שעוקץ אותנו וגורם לנו להרגיש רע, אבל אין מה לעשות..הוא בתוכנו, פשוט צריך לדעת להשתיק אותו בדברים הטובים שקיימים. מגיע לך, אל תגידי שלא מגיע לך!! ודי להתנצל, אין לך על מה...טוב מאוד שאת נכנסת לפה וכותבת את כל אשר על ליבך, ככה זה צריך להיות, ואת לא צריכה להרגיש אשמה או רע עם זה...חבל לי שעדיין לא קלטת שבשביל זה מיועד הפורום, וטוב מאוד שככה את נוהגת..טוב אני מניחה שיום אחד תביני..כמובן שהפורום מיועד גם כדי לשתף בדברים הטובים שקורים...וזה גם יבוא בהמשך, אני בטוחה במיליון אחוז בכך!!! אני לא נרדמת, אז אני עדין כאן לבנתיים.. תקווה לבנה (פשוט אני).

אין לי מושג למה זה שם אותי בשם של "מתמוטטת", אבל זו אני שכותבת.. אני מנסה לסדר את זה.

אני בודקת אם זה החליף את השם שלי..מקווה שכן

אז איך עבר עלי היום: עבדתי כמעט כל היום כדי להעסיק את עצמי..כדי לא לחשוב ולהכניס קצת תוכן לחיים שלי.. והיה לי טוב..נהניתי להיות בחוץ ולעבוד מאשר לשבת כל היום בבית במחשבות.. אבל ויש אבל גדול מאוד! היה לי נורא נורא קשה... זה התחיל בזה שהתעוררתי בבוקר וניסיתי ללבוש את הג'ינס שלפני המחלה היה עלי די רחב..וכשמדדתי אותו היום הוא פתאום היה צמוד נורא! ובקושי נסגר והרגשתי איך הייאוש מציף אותי ואיך אני מרגישה שמנה וענקית פתאום.. הרגשתי כל כך עצובה ומאוכזבת שזה הגוף שאני נאלצת לקבל כרגע ועלו בי המון פחדים של מה יהיה איתי ועם הגוף שלי.. והאם הוא תמיד יישאר ככה ולא אוכל יותר להיכנס לבגדיי.. וזה שבר אותי..כל היום <גם במשך העבודה> חשבתי על הגוף החדש הזה שקיבלתי..אני לא אוהבת אותו..אני שוקלת כעת יותר משהייתי פעם וזה לא מפסיק לאכל אותי מבפנים.. ואני לא יודעת מה עושים עם התחושה הזו.. אני פוחדת לנסות ללבוש את הבגדים הרגילים שלי כדי לא להתאכזב שוב ולראות שהם נורא קטנים עלי.. פשוט אני- עודד אותי מאוד לשמוע שבסוף התאזנת.. אבל אמרת לי פעם שזה פשוט היה לך ברור שזה יירד..ואת האמת לומר לך- לגביי אני לא יכולה לומר את אותו הדבר.. אומנם אני אוכלת פחות מפעם ולכן אין סיבה שאהיה במשקל הזה.. אך עדיין אני לא יכולה להיות לגמרי בטוחה כפי שאת היית שזה יחזור לאיך שהיה.. כואב לי שלא אוכל לחזור לאיך שהייתי..אני פוחדת עד מוות שזה יקרה.. אני מתעוררת עכשיו כל בוקר עם גוף חדש..ככה אני מרגישה! מביטה בשנאה ובגועל על הבטן שפתאום גדלה לי ולא מסוגלת לקבל את זה.. למרות שכולם מחמיאים לי על כך שאני נראית טוב עכשיו אבל עדיין אותי זה אוכל... ונמאס :'(

פשוט אני , נזכרתי בעוד שאלה שרציתי לשאול אותך.. אמרת שכשאר חזרת למשקלך התקין רק אז התחלת לקנות בגדים לעצמך.. האם כשעלית במשקל והגעת למשקל השיא שלך , משקלך לא היה נחשב תקין? <אצלי כרגע המשקל הוא משקל שיא במובן הזה שמעולם לא שקלתי ככה אך עדיין זה נחשב תקין =/>