לשירנוש.. כנסי..

אני אחרי ארוחת הערב...בה העזתי לעשות כמה צעדים לעבר הכיוון הבריא.. המחלה צעקה לי בראש :"אל תאכלי יותר מדי..את תשמיני " וכו'.. אותם מחשבות שהיא תמיד צועקת בראשי.. אך הפעם הרגשתי שהיא ממש צורחת..העזתי לאכול קצת יותר והיא צרחה בקולי קולות והבעיתה אותי...אך המשכתי בשלי מבלי לעצור והרגשתי גאה בעצמי אח"כ.. מזכירה לעצמי את הקול הבריא לו אני חייבת הכל.. ולאחר מכן שוב ההלם למראה הבטן שהתנפחה עוד יותר לנוכח האכילה אך גם יותר מבעבר.. אני מביטה בה.. מנסה לקבל אותה אך דבר לא עוזר.. מסתכלת במראה בתסכול אין קץ ועצבות משתלטת עלי.. הולכת לעבר הארון בודקת אם החצאית מימי החולי עוד נסגרת עלי..ואני רואה שהיא נסגרת אך הבטן שם מסרבת לעזוב..גדולה ונפוחה.. ואין לי כוח לשרוד את המאבק הקשה הזה יותר.. נמאס לי מרגשי האשם של יום שישי בעיקר שלא מרפים ממני אחרי כל אכילה.. נמאס לי לחשוב ולנתח כל דבר שאני אוכלת.. ואני יודעת שכרגע זה בלתי נמנע.. זה חלק מתהליך ההחלמה.. אבל המחלה גורמת לי להרגיש שאני הולכת 30 צעדים אחורה במקום קדימה ואני מרגישה שבסוף זה באמת יתנקם בי בשקילה הבאה.. מחפשת מוצא - תודה רבה לך יקירתי על ההבנה שלך..אין לך על מה להתנצל את כותבת מצוין! אמרת שלפי לימודי הפסיכולוגיה שלך לימדו אותך שהק"ג האלה תמיד היו שם אך לא הבחנו בהם.. לא הבנתי אותך כ"כ בקטע הזה..אם תוכלי להסביר יותר אני אשמח.. ובהצלחה בארוחת הערב.. מקווה שתחזרי עם בשורות טובות וגם אם חזרת בתחושה רעה זכרי שזה בסדר להרגיש כך! העיקר שהלכת ונלחמת! אוהבת, שירן

הי, אני רוצה להתחיל בזה שאת ממלאה אותי באושר כשאת מספרת על ארוחת הערב ועל כך שאכלת אפילו טיפה יותר! כל הכבוד, אני ממש גאה ונדהמת לכוח הרצון שיש לך לגבי ההחלמה, תדעי שאת בדרך הנכונה ואלא אומנם הצעדים הראשונים, אך לאט את תראי שהדברים יתחילו להסתדר.. אני חושבת שלמדוד בגדים מתקופת המחלה זה משהו שאולי תנסי לותר עליו, כמה שזה נראה לך מועיל להרגשה שלך באותו הרגע, לפעמים זה יכול גם לפגוע ולהרוס את כל מה שבנית.. אשמח להסביר לך את דברי- אני לומדת פסיכולוגיה שנה שניה וחלק מהלימודים הם על הפרעות אכילה כאלה ואחרות, למדנו ממה זה מתחיל, היכן זה משפיע במוח, דרכי טיפול ועוד.. למדנו שהמחלה גורמת לנו לראות את עצמנו בצורה מעוותת גם בירידה וגם בעלייה. כשאנו יורדות במשקל אנו מרגישות רזות וכשאנחנו מסתכלות במראה, בדרך כלל אנחנו אומרות לעצמינו בלב "יופי הבטן שטוחה, אבל אפשר להוריד עוד.." בלי לשים לב שבעצם הקילו הזה או ה3 קילו האלה לא ממש משמעותיות מבחינת מראה.. (מקווה שהצלחת להבין אותי..). אספר לך סיפור מהתקופה שעבדתי במרפאה וטרינרית (אני משוגעת על בעלי חיים), כשנכנסתי לעבוד במרפאה הייתי בתקופה של ירידה במשקל וממש בהתחלה הגיע אלינו כלבה בת שנה, מדהימה עם נשמה בעיניים שהיה לה דפוס התנהגות אנורקסי. מדובר בכלבה שאמורה לשקול 15 קילו בערך (לפי גודלה) ומשקלה היה 8 קילו, הבעלים שלה סיפר שהיא לא אוכלת ושהוא ממלא לה את קערת המזון פעם בשבועיים בערך כשהיא נגמרת. הכלבה הייתה על סף התמוטטות והתחלנו להאכיל אותה בזונדה (כשאצליהם מכניסים את הזונדה מהצוואר ולא מהפה כמו אצלינו) ועירוי נוזלים שקיבלה דרך הוריד. הכלבה היתי אצלנו במרפאה חודשיים בערך עד שהיא התאוששה ושקלה 13 קילו. כל הזמן הייתי צמודה אליה ונתתי לה את הטיפול המקסימלי שאוכל לתת, אני חס וחלילה לא משווה אותך, אותי או אף אחד אחר לבעלי חיים, אבל תראי כמה שזה מדהים שגם אצליהם זה יכול לקרות ואפילו שהם לא יכולים לדבר באופן ווקאלי, כשהסתכלתי לה בעיניים ידעתי שהיא רוצה לצאת מזה ועם הרבה מאמץ ושיטוף פעולה מצידה זה הצליח והיום היא בריאה לחלוטין!! לנו יש את יתרון הדיבור והיכולת להגיד את מה שאני מרגישים בצורה ברורה, השתמשי בזה ותמשיכי להלחם על מנת שתוכלי לחיות בצורה נורמלית, בלי הקולות החולים ופשוט שתחיי!!

ארוחת הערב הייתה נוראית!! בדרך לארוחה, חברי סיפר לי שאמא שלו עושה גם מחר ארוחה ושהוא רוצה שנלך לאכול חמין- הדבר היחיד שעבר לי בראש זה מה חמין עכשיו!! לא מספיקה הארוחה הזאתי?? למה צריך עוד אחת?? הרגשתי שאני בוכה מבפנים.. כשהגענו כולם כבר חיכו לנו מסביב לשולחן אז התיישבנו וכולם התחילו לאכול חוץ ממני כמובן ואז הם הגישו את הארוחה העיקרית, היה מכל טוב והדבר היחיד שהרשיתי לעצמי להכניס לפה זה פתוח אשמה בינוני אפוי ופרוסת בטטה אפויה וזהו!! כל שאר הדברים היו עמוסים בשמן מה שדחה אותי לגמרי, הבעיה היא שאחרי כ"כ הרבה זמן שלא אכלתי נהייתי שבעה מאוד מהר שמצד אחד זה חיובי לצד החולה, אך הצד הבריא בוכה וזועק מצער.. אני רוצה להגיד לך שאחרי שאני אוכלת אני לא הולכת להסתכל במראה ובטוח שלא עולה על משקל וזה עוזר, קצת, אבל עוזר.. פחות מחמיר את המצב.. אני לא אשקר לך ואמור שרגשות האשמה אוכלות אותי מבפנים אבל כמה אפשר, אני מנסה להגיד לעצמי שאין מה לעשות ושאם אני רוצה להחלים זה הדרך, וזה קשה וכואב אבל אני חייבת ללמוד להתמודד עם זה!! לא תהיה לי ברירה!! וזה סופי מבחינתי.. אז למרות כל הקושי שמצתבר בתוכי אני שואבת ממכן, שירן וקרן אור את כוחותיי ומקווה להצליח! אני שומרת במוחי את כל מה שאתן כותבות ואומרות ושולחת לכן חיבוקים ונשיקות... מקווה שלא הגזמתי עם המכתב הארוך.. שיהיה לילה טוב וקל לכולנו.. ביי בינתייים

מחפשת מוצא יקרה- מכירה את התחושות האלה שהזכרת..חוויתי אותן על בשרי גם כן בארוחת הערב שלי.. אבל את יודעת מה? עכשיו בדיעבד, אני מבינה שעשיתי צעד נכון! שתינו עשינו צעד נכון! אפילו שאכלת קצת אבל העיקר זה ההתנסות שלך בזה..יכולת לברוח ולהגיד שאת לא מגיעה, או שאת מסרבת לאכול כי את לא מרגישה טוב ועוד מיליון ואחת תירוצים .. אבל לא! את הלכת ועמדת בזה בגבורה! כל הכבוד שאת ממשיכה להזכיר לעצמך שאם את רוצה להחלים את חייבת להתנסות באכילה שמקשה עליך גם.. אני מצידי אנסה להמשיך לעמוד בזה ולהתקדם לעבר החלמה ודבקות בתפריט ואני מקווה שגם את! תיאחזי באהבה שיש לך עם בן הזוג, בעתיד המשותף שיהיה לכם יחד...בלימודים שלך בכל מה שמכניס תוכן לחייך.. אגב, החבר שלך לא מעיר לך על משקלך או המשפחה? הוא לא שם לב לדבר? למה שלא תנסי לשתף אותו? אני חושבת שאם הוא באמת אוהב אותך הוא יבין ויקבל אותך כמו שאת.. זה יהיה מבחן בשבילו כדי שתראי אם הוא באמת ראוי לך גם בין היתר..<לא שאני מטילה ספק שהוא ראוי לך אך אני מתכוונת לכך שדרך תיאור החוויה שלך בפניו את תראי אם הוא באמת כמו שחשבת> עשה לי טוב לדעת שאת רואה את ההתמודדות שלי בצורה כה חיובית ושאת תומכת בי.. אגב, גם אני בעתיד מאוד רוצה ללמוד פסיכולוגיה.. זה מקצוע שנורא מעניין אותי.. מה את מתכננת ללמוד אחרי התואר הראשון ? אני מאחלת לך המון בהצלחה.. ומבחינתי את גיבורה עצם זה שהלכת והתנסית בארוחת הערב היום.. אפילו שאת מרגישה נורא.. עמדת בזה וזה העיקר! מקווה שתתעוררי מחר בתחושה טובה יותר.. שירן

הי, תודה על החיזוקים זה עושה לי טוב, לחבר שלי סיפרתי על הפרעת האכילה ועל כך שאני מטופלת (אז כמובן...) חצי שנה אחרי שהתחלנו לצאת, רק כשידעתי שזה רציני באמת ושיש לשנינו כוונות לעתיד, הוא לא שאל יותר מידי ואני לא סיפרתי לו יותר מידי, הוא יודע בנקודות כלליות עד היום.. ההורים שלי יודעים, אמא שלי מצאה אוכל שהייתי זורקת בפח לפני 3 שנים בערך, אבל אני כבר לא איתם בבית ככה שזה לא ממש משנה, הם לא מעירים לי על המשקל כי הם עברו סדנא להורים עם ילדים עם הפרעות אכילה ושם מסבירים להם שאסור לתת חיזוק חיובי ושלילי למחלה וזה אומר לא להעיר על משקל או על כמה אכלת או אם אכלת.. כמו שכבר הזכרתי, לבחורות עם הפרעות אכילה כשהן מעלות 3, 4 ו5 קילו אנשים נורמליים, בריאים לא רואים את זה עלינו ואותו דבר בירידה אין ממש שוני אלא רק בענינו, אין ספק שהרבה פעמים הוא אומר לי שהוא היה שמח אם הייתי מעלה 5 או 6 קילו והוא צודק, אבל הוא אוהב אותי ומקבל אותי כמו שאני, הוא לא מעיר לי על הרזון או על אכילה הוא איתי ולצידי וזה מה שחשוב..הרבה פעמים חשבתי לשתף אותו יותר לעומק ולספר לו קצת יותר כדי שיעזור לי אבל אני מפחדת להרגיש שאני בכלא מבחינת זה שהוא יבין וינסה "לדחוף לי אוכל" או לשאול כל הזמן עם אכלתי ומה אכלתי בינתיים החלטתי להשאיר את המצב הזה ככה ולקבל טיפול ותמיכה שבכל מקרה יש לי.. אני הבנתי שאת מתכוונת רק לטוב ולא נפגעתי, אני יודעת שהוא אוהב אותי היום כמו שאני והוא יאהב אותי באותה מידה גם אם אעלה במשקל וגם עם ארד במשקל, אני לא צריכה לספר לו יותר ממה שהוא כבר יודע כי אני יודעת בלב שלם שהוא איתי, אוהב, תומך, תמיד יהיה שם בשבילי, יש לו לב זהב, הוא מעריך אותי ומכבד אותי ושוב אלא הדברים החשובים. ההתמודדות שלך היא לא רק חיובית אלא גם מחזקת אותי ברצון להחלים!! פסיכולוגיה הוא מקצוע שמשך אותי מאז שאני זוכרת את עצמי, אני מתחננת ללמוד פזיוטרפיה לתואר שני ומקווה מאוד להחלים עד אז ולעבוד ולעזור לאנשים עם הפרעות אכילה, זה החלום מאז שהבנתי שאני חולה ואני בהלט בדרך לממש אותו.. מאוד מומלץ ללמוד פסיכולוגיה, זה קשה אבל מעניין ברמה שקשה לתאר.. אם כבר נכנסנו לזה, מה את עושה בחייך? שיהיה לילה טוב וחלומות מתוקים, אני איתך, גאה בך ושולחת לך חיבוק גדול שיעזור לך להעביר את הלילה אחרי ארוחת הערב שהצלחת להתגבר עליה בצורה חיובית.. אגב, אפשר לשאול מה התפריט שלך כולל? (מתוך סקרנות...) לילה טוב..

אהלן לך.. שמחתי לשמוע על תהליך ההתמודדות של שלך שירן ושלך מחפשת מוצא. שירן...כל הכבוד לך..זו הדרך הנכונה הרי..רק לא לשכוח להמשיך להתמיד בה, למרות הקושי!! מחפשת מוצא יקרה...גם אצלך אני רואה ניצוצות של רצון עז להחלים ולהיות אחרי המחלה עצמה...רק לממש את זה יקרה שאת, לא לשבת מחוץ לשולחן ולהדגיש כמה את שונה ו"מיוחדת" מכולם בכך שאת לא אוכלת...זה ממש לא לעיניין וזה לא יוסיף לך שום קרדיט! זה סתם דורם לך להשלים עם המחלה, לקבל אותה, לעשותה החלק הטבעי ביותר מבחינתך, ולהרגיל את הסובבים אותך. אגב, בת כמה את יקרה? שאפו על הלימודי פסיכולוגיה..אבל את לא קצת צעירה כדי להיות כבר בתואר שני??? שיהיה לכן לילה טוב וחלומות פז, שלכן, תקווה לבנה. (פשוט אני)

בוקר טוב תודה לך על החיזוקים ועל כך שאת רואה שאני רוצה להחלים כי לפעמים נדמה לי שאני כבר לא נלחמת... המילים שלך מחזקות אותי, תודה! אני בת 26 והלוואי והייתי בתואר שני, אני לומדת שנה שניה תואר ראשון בפסיכולוגיה כרגע ופשוט סיפרתי מה אני ארצה ללמוד לתואר שני... אני בהחלט צעירה מידי להיות בתואר שני היום... :) זה נכון שלא לאכול ליד השולחן זה להיות שונה ואני עושה הכל כדי להילחם עם המחשבות ולשנות את זה, דרך אגב גם היום בצהריים אנחנו הולכים לארוחה ואני ממש לא רוצה ללכת אבל אני אלך כי זה עוד צעד- אני לא אוותר!! בינתיים אומר לך שוב תודה, כיך לי לקבל עוד תמיכה מעוד מישהי כאן בפורום.. שיהיה שבת שלום בינתיים... מחפשת מוצא.

שירן, קודם כל אני מבקשת ממך בבקשה-לא לקרוא לי מתמוטטת!!! יום אחד הייתי ממש בדאון וכתבתי את השם הזה והוא לא רוצה לצאת ממני פשוט, אז התחלתי לכתוב ממחשב אחר בבית. הוא נשאר תקוע, כמה שאני מנסה לשנות אותו..הוא חוזר לשם הנוראי הזה!! אני לא מתמוטטת...זה בסה"כ היה כמה רגעים..של שיברון. אני תקווה לבנה (פשוט אני), אינך זוכרת שכתבתי לך עוד בהתחלה שהתחלת לכתוב כאן??? ולחשוב באמת- אני שמחה על עוד יום התמודדות שלך, הליכה עם בן זוגך למשפחתו לארוחה..אבל תאכלי יקרה, את צריכה לאכול...תתחילי להרגיל את הגוף שלך לאוכל, ככול שעובר הזמן יהיה לו יותר קשה..תתחילי בביסים קטנים, ולאט לאט תתרגלי..תרגילי את הגוף שלך. מאחלת לך שתצליחי להנות היום...ואולי הפעם כן תשבי בשולחן עם כולם? זה יכול להיות צעד מאוד גדול ומשמעותי...במיוחד לאור הרצונות שלך כן להבריא ולמצוא את המוצא. אגב, משפחתו יודעת על האנורקסיה שלך? כי אני מאמינה שזה נראה להם חריג שאת יושבת בצד בארוחת שישי בה כולם יושבים מכונסים סביב השולחן והאוכל. שלך, תקווה לבנה. (פשוט אני)

הי, אני מתנצלת על המתמוטטת ובהחלט אתקן זאת... לא ידעתי זה המצב וראיתי שיש לך כמה שמות... עוד דבר שאציין אני לא שירן אבל אני כן מתכתבת פה עם שירן... תקווה לבנה, משפחתו לא יודעת על הפרעת האכילה וכשאנחנו יושבים בשולחן ואני לא אוכלת הם חושבים שבגלל שאני קטנה אז זה בסדר, גם חברי כבר התרגל לרעיון שאני לא אכלנית גדולה, כי גם בימים שאני אוכלת הארוחות שלי מועטות מאוד.. אני יודעת שאני צריכה לאכול ואני יעשה הכל כדי לעשות את זה ובגלל זה אני הולכת לארוחה גם היום, אבל זה לא קל, וזה כואב כשאני אוכלת והקול החולה הנוראי הזה לא עוזב לי את הראש! גם אתמול, אפילו שלא אכלתי הרבה, הוא הופיע וצעק עלי "אפילו שלא אכלת הרבה, את לא צריכה את זה- את תשמיני" אבל נמאס לי ממנו וגם היום אנסה להתעלם ממנו בתקווה להצליח.. תודה על התמיכה וההבנה.. שיהיה שבת שלום מחפשת מוצא.

מחפשת מוצא יקרה, אני מצטערת על הבילבול..אני בטעות כתבתי שירן...לא התכוונתי. ברור לי לגמריי מי את, ולא התכוונתי לקרוא לך שירן...פשוט התבלבתי לרגע בשם. אך תהיי בטוחה שידעתי למי התכוונתי :) יקרה, את שם כדי לומר למחלה "לא", בקול גדול!!!!!!! מה עם הטיפול? יש התקדמות כבר לחזור? גם לך שבת נפלאה. תקווה לבנה.

זה בסדר, הבנתי את כוונותייך... :) רק בינואר הם יפגשו אותי במרפאה בה טופלתי, עד אז אני הולכת לרופאת המשפחה שלי פעם בשבוע והיא תהיה התמכיה הפיזית עד שאכנס שוב למרפאה ובתקווה שהפעם זה יהיה הסוף מבחינת המחלה.. בינתיים אני מנסה לשרוד ובהלטח מנסה להגיד לא בקול גדול למחלה!! הודיעו לי כרגע שאנחנו לא הולכים היום לארוחת הצהריים ויש בי צד מלא בפחדים, כמובן שהצד החולה רגוע ונינוח אבל אני מפחדת, איך אעבור את היום הזה??? אגב, את החלמת מהמחלה או שאת בדרך להחלמה? את לא חייבת לענות אם את לא רוצה. שיהיה המשך יום נעים מחפשת מוצא.

בוקר טוב, עכשיו שאני קוראת את שאלתי לגבי התפריט אני מבינה שהשאלה לא מנוסחת כמו שרציתי, לא התכוונתי לפירוט של התפריט אלא לשאול לגבי הערך הקלורי שלו, לי יש תפריט יומי שקיבלתי מהדיאטנית והוא עומד על 700 קלוריות ליום.. את לא חייבת לענות על כך ואני מתנצת על הטעות, אני לא אנסה בשום צורה שהיא להיכנס לך לחיים הפרטיים שלך מבלי שתרצי לשתף, הכל נשאל מתוך סקרנות ובצורה חיובית.. תודה על הבנתך מחפשת מוצא

תקוונה לבנה- תודה על העידוד שלך..! את וקרן אור תמיד כאן כדי לחזק אותנו וזה מאוד עוזר! תודה לשתיכן! מחפשת מוצא- התפריט שלי הוא בין 1600-1700 קל' למיטב ידיעתי.. זה לפי מה שהדיאטנית אמרה לי... לטענתה מדובר בתפריט שמירה שלא אמור להעלות אותי במשקל.. אך גם לא להוריד.. <ואת האמת, עם כל עלייה שלי במשקל אני מתחילה לחשוב שאולי באמת הוא מעלה אותי ואני לא יודעת =/ .. אני נורא מבולבלת כבר...> אני חושבת שאת בטח מבינה שכמות הקל' שלך יותר מועטה משלי כדי לא להכביד יותר מדי על הגוף שלך שלא רגיל לאכול.. גם אני בהתחלה התחלתי מתפריט דל עד שעלינו בהדרגה..וכעת די נוח לי עם התפריט טוב מאוד שהסכמת ללכת גם לארוחה היום! אפילו שהיא בוטלה.. מספיק שנתת את הסכמתך זה כבר מראה כמה נכונות יש לך! אני באמת גאה בך על זה.. יודעת כמה זה קשה ולא פשוט בכלל.. אני מאז ומתמיד רציתי והתעניינתי בתחום הפסיכולוגיה אך המחלה גזלה ממני כל הערכה עצמית וביטחון פנימי.. אני לא מאמינה שאי פעם אוכל להשתלב במסגרת לימודית מלחיצה ועוד של הרבה שנים <כמו פסיכו'> וזה ממש שובר לי את הלב.. משהו בתוכי תמיד אומר לי שאני אף פעם לא אצליח לממש את החלום הזה כי אני חלשה מדי בגלל כל מה שעברתי.. וכי אין לי סבילות לתחושות לחץ <אני באמת בן אדם מאוד חרד ולחוץ> ואיך אצליח לעמוד בלימודים כה ארוכים של 7-8 שנים <אני טועה? > המחשבות האלה לא תוקפות אותך לפעמים? שאלת מה אני עושה כרגע..התכנונים שלי היו להתחיל פסיכומטרי אבל אני יודעת שמסגרת מלחיצה של לימודים לא תתאים לי כרגע כי אני לא מרגישה חזקה מספיק נפשית לצערי.. אני רוצה לשקם את עצמי קודם ולאגור כוחות.. לצאת לגמרי מהדיכאון הזה ואז ללכת לכיוון מטרותיי .. עם כמה שכואב לי אבל אני חושבת שכך יהיה הכי טוב.. וזה גם מה שהמולץ לי בטיפול.. להתחיל בקטן קודם כדי לחזק את עצמי.. כרגע אני מחפשת עבודה שלא תכביד עלי יותר מדי..בדיוק הציעו לי לעבוד במספרה <כל מה שכולל אתן יודעות: לחפוף, לנקות וכו'> יוקרתית אך אני נורא נורא חוששת! היכולת התפקודית שלי נחלשה לגמרי בעקבות המחלה ואין ל טיפת אמון ביכולותיי התעסוקתיות.. אין לי מושג איך אני אצליח לעבוד שם ואיך אני אסתדר מבחינת האוכל.. זה דאגות שמעולם לא היו לי! זה מרגיש לי נורא..כאילו כל היום נופל עלי וקורס רק עצם המחשבה של להתחיל לעבוד במקום זר לי.. המחלה ריסקה לחלוטין את חומת הביטחון שלי.. אך החלטתי בכל זאת ללכת מחר לראיון ולנסות לראות אולי כן יתאים לי.. אני מקווה שלא יבקשו ממני לעבוד במספרה כי אז באמת שלא אוכל =/ אני מרגישה כזאת חלשה! למרות שאני יודעת שאני מסוגלת.. התחושה הזאת לא מרפה ממני... :((

הי, אני יודעת שהתפריט שלי הוא נמוך מבחינת ערך קלורי כי היכולות הפיזיות של הגוף שלי הם קטנות כרגע, בהתחלה נתנו לי תפריט של 500 קלוריות.. אני לא חושבת שבגלל התפריט את מעלה במשקל, ואני גם חושבת שזה לא יהיה לך טוב להכינס לזה כרגע, זה יכול לעצור אותך בדרך להחלמה.. אני רוצה שתדעי שזה נכון שאת צריכה קודם כל לייצב את עצמך מבחינת ההפרעה ואחר כך ללכת ללמוד ולהמשיך הלאה, גם בטיפול שאני עברתי המליצו לי כך, אך אל תגידי אף פעם.. העתיד שלך יהיה ורוד ופורה אם רק תתני לו, אני בטוחה שיגיע היום שתלכי ללמוד ותהיי מספיק חזקה לכך.. תשמרי לך תמיד את האופציה הזאת.. וגם מבחינת עבודה, תעבדי בינתיים במשהו קליל שלא יכביד עלייך!! המחשבות של לימודים כ"כ ארוכים ומה יהיה? נמצאות איתי גם היום אבל אני לא אוותר על העתיד שלי, במיוחד לא בשביל המחלה, להיפך הלימודים די נותנים לי פסק זמן ממנה, כשאני לומדת ומרוכזת בלימודים אני לרגע שוכחת מהאנורקסיה וזה מאוד מקל על חיי, אך גם לזה לקח הרבה זמן עד שהצלחתי בכלל להביא את עצמי למצב שאני מצליחה להתרכז בלימודים... אני שמחה לשמוע שאת בכל זאת הולכת לראיון עבודה מחר, זה חשוב שתלכי ותראי שיש לך יכולות מדהימות ושאת חזקה למען החיים שלך ועתידך!! אני מחזיקה לך אצבעות ובטוחה שתקבלי את העבודה למרות מחשבותייך... ספרי לי איך היה.. :) ערב נעים מחפשת מוצא