תודה על החיזוקים..

יש לי וידוי-מקור השם האמיתי שלי הוא לונה.כך קראו לסבתי שעל שמה אני נקראת.(אבל היום השם שלי מעוברת למשהו אחר לגמריי)
התרשמתי מאוד לקרוא על איזשהו תחילת שינוי שחל בך,ניכר כי את מתייחסת לעצמך באופן יותר סלחני.מה לטעמך עורר את השינוי המחשבתי הזה??ונכון,כל דבר מתחיל במחשבה ובסימון יעד,וכשהיעד ברור המטרה הופכת למוחשית יותר ואיתה הדרך..
השלב החשוך ביותר במשך היום הוא ממש השלב לפני שהשמש זורחת והירח מפנה את מקומו למאור גדול יותר....עוצמתי יותר...
אני יותר מאשמח לשמוע איך הולך ,ובכיף על התמיכה-את יצרת אותה כאן בשביל עצמך...
שלך,
קרן אור.

אני לא בטוחה בדיוק מה עורר את השינוי. אני חושבת שזה בעיקר התקופה שאני נמצאת בה כרגע בחיים. מן שלב ביניים. יש לי זמן לחשוב, לבחון ולחקור. דוגמא למשהו שפתאום הכה בי לא מזמן: אני שוקלת 60, הגובה שלי הוא 1.64 ויש לי מסת שריר גבוה יחסית. משקל החלומות שלי הוא 49 קילו. לפעמים אני בטוחה שאם אני אגיע לשם אני אהיה מאושרת. לפני שנה וקצת הגעתי למשקל של 46 קילו באותו הגובה. הרגשתי הרבה יותר שמנה ממה שאני מרגישה עכשיו. ראיתי תמונה שלי לא מזמן במשקל 47. והמראה שלי כלכך לא תאם את ההרגשה שהייתה לי באותה תקופה. בנוסף מקיפות אותי כבר שנים בחורות עם הפרעות אכילה שונות, במשקלים שונים, חלקן התאשפזו, חלקן התגברו (לא שמחלימים מזה לחלוטין אבל הן בשליטה), חלקן עדיין נלחמות ואחת אחת אני רואה אותן נגמרות לי מול העיניים. מבזבזות שנים כלכך יפות של החיים שלהם. לא שאני חושבת שבזבזתי משהו, ההפרעה הזו לקחה לי את הבטחון העצמי, את הדימוי העצמי, את האהבה לאוכל ועד ועוד.. אבל אם יש משהו שהיא לא לקחה וגם לא תיקח זה את השמחה והאהבה שלי לחיים. אפילו לדברים השליליים שבחיים. בכל מקרה מבחינת אוכל היה לי היום קצת קשה. אכלתי בבוקר יוגורט, צהריים פסטה עם פרמזן, ירקות מבושלים וחצי אבוקדו, ובערב טוסט מוצרלה וצ'יפס. מבחינת כמות אני חושבת שזה סביר. אבל קשה לי שלא להתייסר על הבחירות שעשיתי. מחשבות מתרוצצות לי בראש: " למה עוד חצי אבוקדו?" "למה פרמזן על הפסטה?" "למה צ'יפס ולא סלט?" "את רוצה לאכול אז בסדר אבל למה דברים כאלה משמינים?" זה אף פעם לא מניח לי לגמרי. אבל לפחות האכילה הייתה רגועה, מבוקרת, אכלתי עד שובע ולא עד בחילה, לא אכלתי בין הארוחות ולא היו לי בולמוסים. אני מנסה לחזק את עצמי ולהגיד לעצמי שזו כבר התקדמות אבל קול קטן בראש אומר לי שלאכול צ'יפס ופרמזן ופסטה ואבוקדו באותו היום זה פשוט מגוחך. והאמת, שבדרך כלל, הקול הביקורתי הזה זה בדיוק מה שגורם לי לפנות למקרר בחיפוש אחר חום, אהבה, תמיכה וקבלה. זה מעגל שלא נגמר.... אוח. כמה שחפרתי! מאחלת לילה טוב לכולם. המון אהבה והצלחה. נשיקות- לונה (:

אני עוד מעט צריכה לצאת אבל מרגישה צורך להגיב למה שכתבת-קודם כל אני מאוד מעריכה את העובדה שקיבלת החלטה ואת דבקה בה.ואני יודעת כמה קשה לך כעת.אבל אני גם שומעת כמה את מבינה שה"א גורמת לנו לאבד את עצמנו ואת כל שאיפותינו ורצונותינו מהחיים.
לגביי התזונה שלך-אני חושבת שזה דווקא טוב שאת לומדת כן לפרגן לעצמך מאכלים שאת רוצה בהם באמת ואני גם שומעת עד כמה את עושה את זה במידה הנכונה ומקשיבה לגוף שלך.לפעמים מתוך רצוננו לרדת במשקל אנחנו אוכלים כמויות גדולות יותר של מאכלים "מותרים" אבל זה לא ממש ממלא אותנו כי זה במקור לא מה שבאמת אנו רוצים,ואז זה פתח לבולמוסי אכילה.ואת מטיבה לתאר את זה בדברייך שכך אכלת עד שובע ולא מעבר.
אל תייסרי את עצמך,הדבר החשוב כרגע עבורך הוא להקשיב לגוף,ללמוד ממנו מתי הוא רעב ומתי הוא שבע,וגם לדעת מתי את אוכלת מתוך קושי נפשי.הזיהוי הזה הוא לטעמי התקדמות גדולה קדימה ופחות הערך הקלורי של התפריט שלך כשלעצמו.

שיהיה לך יום מקסים עם התמודדות קלה יותר,
קרן אור.

אני מניחה שאת צודקת. הה"א הזו קצת מעוותת לי את המחשבה לפעמים. בדרך כלל התזונה שלי במהלך היום היא או צום או כמויות מאוד קטנות של אוכל. ובלילה לפני השינה, כשאף אחד לא רואה, אני בולסת. וקמה עם תחושת כשלון ובושה מהלילה של אתמול. ואתמול הגדלתי את הכמות במהלך היום, ואכלתי מאכלים כמו צ'יפס שבדרך כלל אני מפחדת מהם פחד מוות. זה מאכלים שאני בחייםם לא נוגעת בהם כשאני "כביכול" שפוייה או בשליטה. זה מאכלים שאני מסוגלת לאכול רק כשאני בבולמוס ואני לא ממש רואה בעיניים. אבל בסוף היום לא היה לי בולמוס. אני לא חושבת שזה רק בגלל שלא הייתי רעבה בלילה. אני חושבת שזה בעיקר כי כשהגעתי הבייתה, עוד לפני שחשבתי לרוץ למקרר, נכנסתי לפה וקראתי את התגובות שלכם. אז תודה..