שלום לכולם

כאב לי לשמוע שמחלת האנורקסיה מושרשת חזק במשפחה שלך.. זה בטח ממש לא קל..<אגב, אמא שלך גם סובלת מזה/אחיות/אחים?> אבל אני רוצה להזכיר לך את המקום שאת נמצאת בו היום! את בכיוון ההחלמה..אל תשכחי את זה.. נכון שהחג קרב ולכל חג יש את המאכלים המיוחדים שלו שאנחנו לא רגילות אליהם בכלל וחוששות מהם פחד מוות.. אבל למרות זאת זה לא שווה בכלל שתחזרי להרעיב את עצמך! ושתפסיקי לאכול!.. תחשבי מה יהיה השלב הבא אחרי שתעשי זאת.. את תרעיבי את עצמך- גופך שוב ייכנס למגננה וברגע שתחזרי לאכול שוב- הוא יעלה ויעלה..ויהיה לו אף קשה יותר להתאזן! עכשיו את בשלב שאת אמורה להתאזן..את מחכה לרגע הזה כ"כ זוכרת?! ואת האמת שגם אני מחכה לזה כבר.. נמאס לי מכל ימי הרעב והנזקים שחוללתי בגופי...אני רוצה את הגוף שלי בחזרה! תקין ולא משובש..ואני בטוחה שזאת גם השאיפה שלך.. להיות ללא המחלה הזאת בעוכרייך.. את עצמך שמה לב כמה ההרעבה הזאת עשתה לך נזק..את יודעת כמה קשה עכשיו להחזיר לגוף את הביטחון והאיזון שלו..אז לקלקל הכל שוב פעם? ואז שוב פעם תצטרכי לעבור את שלב העלייה במשקל הקשה מנשוא, ואח"כ שוב פעם לחכות לאיזון וכך הלאה והלאה.. זה מעגל שלא נגמר.. תני לעצמך את האפשרות להיות בריאה אחת ולתמיד.. זה מגיע לך.. <ואגב, איך הולך אצל הדיאטנית? יש שיפור כלשהו?> כאן בשבילך שירן.

מבחינה רציונלית אני יודעת את זה... שאם אני ארעיב ארת הגוף שלי שוב הוא יגיב בצורה יותר חזקה... האמת שכרגע כ"כ קשה לי להתאזן בגלל שלפני כחצי שנה החלטתי להוריד בכמויות ואז כששבתי לאכול הגוף עלה בלי חשבון... אבל זה כ"כ קשה להשתיק את הקול החולה... הוא תמיד לוחש לי שמנה... מגעילה... כמה את אוכלת... הוא במיחוד חזק עכשיו בגלל שבביקור האחרון אצל הדיאטנית עליתי עוד 200 גרם... כ"כ מתסכל!!!! אימא שלי טוענת שאין לה הפרעת אכילה אבל אני יודעת שבצעירותה היא התעסקה הרבה עם המשקל... כמו כן שתי האחיות שלי מהנישואים הקודמים של אבי חלו בה"א... כך שאני מוקפת במחלה הזו מכל הכיוונים... איך את מרגיעה את עצמך לפני החגים? האם את בשלב שבו את מרשה לעצמך לאכול מאכלים "רגילים"? ואיך את בכללי מרגישה? מתי את הולכת לדיאטנית השבוע? שירה

אני יכולה להבין שהקונוטציה שיש לך מחג החנוכה היא שלילית,לכאורה רצף של דברים שסיבותהם אינם תלויים בך,אבל אני חושבת שיש חשיבות למשקל שאת נותנת לדברים.אנשים מכאיבים לנו,והם לפעמים אינם מודעים לעד כמה.הם כאילו מתחפרים בסיבות של "הגנה" "בשבילנו" ואולי איזה תיקון שרצו לעשות מעצמם בעצמם ולא הצליחו,והכול מושלך לעברנו.זה לא תלוי בנו,אבל מה שכן תלוי בנו הוא הכוח שאנחנו נותנים בידיים של אחרים על חיינו,התנהלותנו,מחשבותינו ותפיסתנו את עצמנו.הרי ברור לך שהאישו הוא לא האם לאכול את השוקולד או לא.אין משמעות מי צודק,ואם נסתכל על זה בזוית שונה כל פעם יכול להיות שכולם צודקים כי לכל אחד יש את האמת שמתאימה לו וכל אחד הגיע לשם מכל מיני תהליכים שהוא הושפע מהם.אבל זה לא אומר שגם את צריכה להתאים את עצמך לאחרים.את היא שירה,ולשירה יש צרכים ורצונות שלא תמיד יעמדו בקנה מידה עם אותם צרכים של אחרים,וזה בסדר.
אז מה את אומרת-במקום להמשיך את הרצף הנורא והחולה משנה שעברה למה שלא תקחי את זה למקום של תיקון,ותוכיחי לעצמך שאפשר גם להנות מהחג ומהסמלים שלו,אולי השנה תחליטי שמגיע לך לצאת מהחושך לאור??
את יודעת,לפי התאריך העיברי נולדתי בערב הראשון של חג החנוכה וממש בימים אלו אני חוגגת יום הולדת.עברתי שנה קשה,בדומה אלייך,אבל אני כן רוצה לקוות ולהאמין שהעשור החדש שיפתח יתחיל באור בניגוד לסיומו...שירה,תאמיני בזה גם את בשביל עצמך.

שלך,
קרן אור.

קודם כל תודה על מילותייך ומזל טוב ליום הולדתך העיברי!... אני מצטערת לשמוע שעברת שנה לא קלה ואני מקווה מאוד שהשנים שיבואו יהיו יותר טובות... הבעיה היא שאני כבר לא יודעת מי אני מה אני... לא יודעת מה אני רוצה, לא יודעת למה אני מסוגלת... אני לא יכולה לחשוב באופן עצמאי כ"שירה", תמיד מאחורי הראש יהיה את הקול שיגיד לי מה אני עושה לא נכון, ומה אנשים שהם יותר טובים/מוצלחים ממני יעשו באותם המצבים... אני לא יודעת להפריד ביני לבין השאר... איבדתי את עצמי בכל הכאוס הזה של לרצות אחרים, של להיות מה שאני לא... אני באמת מרגישה שלא מגיע לי לצאת מהחושך לאור... אני לא שווה את זה... איך אפשר בכלל לראות את האור כשרך חושך ואפלה סביבי?? ואיך עבר עליך היום? את מרגישה יותר טוב? שירה

אנחנו כותבות באותו התזמון...
תודה על האיחולים ואמן!
אני חושבת שדווקא בגלל שהמחלה שלנו גזלה מאיתנו כל יכולת להיות מי שאנחנו באמת,לחשוב בצורה הגיונית,לדעת שהשליטה רחוקה מאיתנו בגללה שנות אור(אנחנו לא שולטות בכלום היא שולטת בנו באופן טוטאלי),שלהיות מושלם הוא לקבל את עצמנו עם כל החבילה שהיא אנחנו,הכוללת את היתרונות לצד החסרונות שלנו ולדעת שזה איזון.דווקא בגלל שהמחלה רוצחת כל רצון שלנו להיות כל שנחפוץ,אלו סיבות מספיק טובות לצאת מהחושך לאור.וברור לי שבתוך כל השחור השחור הזה לא רואים או מצליחים לאחוז באיזשהי תקווה,אבל אני מאמינה שאם נאפשר לעצמנו לאט לאט יתבקעו סדקים מהערפל שמטשטש את ראייתנו וזקיקים של אור יצליחו לחדור מבעד לחומות ההגנה שהצבנו מסביבנו(הרי לאור יש עוצמה הרבה יותר גדולה מלחושך).
גם אני חייתי שנים בשביל לרצות אחרים,אבל יודעת מה גיליתי??שאין לזה סוף.ושבניסיון לרצות את כולם,תמיד יהיו כאלו שלא מרוצים(הרי אי אפשר לרצות את כולם בבת אחת),אז למה שלא אדאג לרצות את עצמי??ואני חושבת שעצם העובדה שאת כותבת כאן מראה שאת מאמינה שאת כן שווה את זה,שאת מאמינה שמגיעים לך חיים אחרים,והם לא כ"כ רחוקים.כל שאת צריכה הוא לרצות בהם.

אני פורשת יקירה,יש לי מחר יום עמוס,
שלך,
קרן אור.