קרן אור יקרה!

אני שמחה שגרמתי לך לראות את הדברים כמו שהם,כפי שאת בעצמך תיארת אותם,ואני בסה"כ הקשבתי..הקשבתי לך כמו שאת לא הקשבת לגופך כל השבוע וזה מה שחשוב.תהליך ההחלמה הוא למצוא מה נכון עבורנו,ולפעמים בדרך אנו נוהגים בצורה שניראת לנו נכונה,אבל החוכמה היא לעצור ולהבין שאם זה מזיק לנו או לא משרת את המטרה הסופית שלנו,פשוט לחדול מהתנהגות זו ולחפש משהו שיעשה זאת טוב יותר.
ואני חושבת שהשבוע הוכחת לעצמך כמה מה שחשוב הוא להקשיב לגופך.הדיאטנית יכולה לעזור לך,והיא מנסה לעשות זאת,אבל היא עושה זאת בדרכים שמתאימים לרובם,ולא בהכרח גם לך.התעמלות היא חיובית כשיודעים לספק אותה לגוף במידה,בדיוק כמו המזון.כשאין עדיין את היכולת הזו או כשקיים סיכוי להחרפת המצב,יש לעצור ולהימנע,לפחות לתקופה מסוימת ואז לחזור ולראות אם משהו השתנה.אני מאוד מאמינה בתקשורת.הרבה דברים בחיינו היו נפתרים אם פשוט היינו מדברים אחד עם השני ולא עם עצמנו.מחר יש לך את הדיאטנית,ספרי לה בכנות מה עבר עלייך השבוע,שתפי אותה בכמה קשה לך למצוא את האיזון,ואני מאמינה שיחד תמצאנה פיתרון בריא ונכון שיתאים לך יותר.אל תשארי עם זה לבד,בגלל זה את נמצאת בטיפול אצל אשת מקצוע,שכל רצונה הוא לעזור לך להגיע למקום הנכון הבריא ביותר בשבילך.
ואגב,אני לא שומעת על הפסיכולוגית שלך...איך את חווה את התהליך הטיפולי באספקט הזה??

יקרה,הרימי ראש והמשיכי,זה לא הזמן לוותר לעצמך..
קרן אור.

אני קוראת את מילותייך בשקיקה.. נאחזת בכל מילת תקווה שלך.. את ממש קרן אור בשבילי! ככינוייך-כן את! :] ייתכן ומחר פגישתי תבוטל ואני מאוד מקווה שלא, כי יש לי המון מה לדבר עם הדיאטנית..כפי שאמרת.. אני חייבת לומר לה את הדברים כמו שהם.. גם אם ארגיש שאני נשמעת עצלנית מדי או לא מסופקת מדבר.. בקשר להיבט הפסיכולוגי- היה לי טיפול השבוע.. שיתפתי בכל מה שעובר עלי..ושוב אותן המילים שאני שומעת כל הזמן..אותן מילות התנחומים <שאיני יודעת אם נכונות הן או שלא> שגופי יקבל בסופו של דבר את הפרופורציות ויתאזן.. אין לה מעבר לכך מה לומר.. זה מצב די בעייתי שרק הזמן יגיד את שלו.. רק מבחן התוצאה.. כאילו לא משנה כמה יגידו ומה יגידו - עד שמבחן התוצאה לא יתרחש <שזה האיזון בעצם> לא אוכל להאמין כי נכונים מילות הניחום האלה וכל ההסברים שאני שומעת.. אני מרגישה שאני חייבת הוכחה שזה אכן יקרה בסוף.. כי כבר נמאס לי להאמין כל הזמן ואז שוב להתאכזב.. אני מניחה שאת יודעת כמה זה קשה עבורי לעלות כל שבוע על המשקל ולגלות שעליתי בעוד שני גרם, שלושה ולפעמים שמונה. זה מתיש נפשית ומוציא ממני את כל כוחותיי.. והדבר היחיד שאני שומעת הוא: "פעילות גופנית עשויה מאוד לעזור לך"..- וכשאני שומעת את המילים האלה ליבי כמה לעשות מה שהן אומרות העיקר כדי לעצור את הסבל הזה שבעלייה.. ולכן אני עושה את הפעילות הגופנית הזאת.. כדי לעצור את הסבל שבעלייה, אך עם זאת בד בבד קולות המחלה רק מתחזקים אצלי עוד יותר.. מחר אני מניחה שיצפה לי שוב יום קשה.. אני כבר לא מעזה לקוות שיהיה בסדר.. אני מאחלת לך מזל-טוב <הבנתי שיום הולדתך העיברי חל בשבוע הזה> ושהשבוע הזה יעבור עליך בקלות וברוגע.. שולחת לך הרבה הרבה כוחות! רפואה שלמה יקירה.. אוהבת, שירן

עצם הקימה לבוקר הזה ולהתמודדות שהוא טומן בחובו כמידי יום שני,ראויה להערכה.את ממש לא מפונקת או עצלנית,תוציאי לך את זה מהראש! את נלחמת כרגע ,על עצמך ועל חייך כפי שהם צריכים להיות.ויש בתהליך הזה הרבה ירידות,וברור לי שכל שקילה מעוררת אצלך את "הקולות",אני מכירה את זה טוב מעצמי,אבל יודעת מה??לא אנחנו כתבנו את הספר הזה או הראשונות(ולצערי גם לא האחרונות) שמתמודדות עם זה,ויש המון סיפורים עם סוף טוב של איזון(וכן גם כאלה לא טובים שהסתיימו רע,אבל זה בגלל שהחליטו לוותר למחלה),אבל בואי נאמין ונצעד לשם.כי עד שלא נגיע לא נדע(אני כבר יודעת) שזה נכון.ואת תגיעי למקום הזה.
אני מקווה שהפגישה היום לא תתבטל(במה זה תלוי??),כי אני חושבת שדווקא השבוע עם כל הקושי חשוב כן לקיים אותה כדי שלא תשארי עם זה עוד שבוע.
כך או כך,מחזיקה לך אצבעות,למה שתבחרי כטוב בשבילך,
שלך,
קרן אור.

מילותייך מחזקות ומתחזקות אותי כל פעם מחדש! הפגישה בסוף לא בוטלה..היא התקיימה כהרגלה למזלי.. הרגשתי שהיה לי המון מה לומר.. גם הדיאטנית שלי סבורה כמוך וכמו תקווה לבנה- שעלי להרפות מהמחשבה הזאת של לשאוף לחזור למימדיי הקודמים ולאפשר לגוף שלי להיות איך שנוח לו כרגע. המשקל נשאר כרגיל אך אני נורא חוששת שזה משום שביצעתי פעילות גופנית..ואני לא רוצה לחשוב מה היה קורה לולא לא הייתי מבצעת השבוע שום פעילות.. וודאי הייתי עולה יותר אני מניחה =/ ושוב זה מכניס אותי עכשיו לדילמה..האם להמשיך גם השבוע באותה המתכונת או לפעול לפי הרגש ולתת לסיכון שבעלייה נוספת להישאר עימי? סיפרתי לה כמה אני מתקשה נפשית לבצע פעילות גופנית והיא אמרה לי להפסיק עם זה, אם זה משרת את קולה של המחלה. וזה אכן כך.. אני מפחדת לעשות כל שינוי.. אפילו הקטן ביותר! לא מסוגלת לסבול עלייה נוספת.. זה כבר יותר מדי בשבילי <נפשית ופיזית כאחד> =/

קשה לי לשמוע את הכאב שבמילותייך. אני הייתי פעם בתת משקל וכשניסיתי לאזן את הגוף ולחזור לאכול העלתי 13 קילו בפחות מחודשיים. אז אני מניחה שאני יכולה מהבין בדרך מסויימת את מה שאת עוברת. הצמדי לאנשים המופלאים שכאן. אני פה לא הרבה זמן והאנשים פה כבר הספיקו לעשות לי כלכך טוב. גאה בך על כל צעד, על כל גרם, על כל ביס, על כל החלטה חשובה בנוגע לבריאותך. את אדם אמיץ חזק ומיוחד, ואני אומרת זאת על סמך החלטתך להלחם במחלה בלבד. אז תארי לעצמך מה הייתי חושבת אם הייתי זוכה להכיר את שלל האיכויות והטוב שבך. האחזי במחשבות הטובות האלו לגבי החיים ולגבי עצמך והמשיכי להלחם, זה כלכך מגיע לך!

תודה רבה רבה על תגובתך! היא מאוד חיזקה אותי.. אם כי אני עדיין מרגישה מאוד חלשה ומבוהלת לנוכח המשקל הפתאומי הזה.. קראתי בפוסט הקודם שלך ששקלת פעם 47 וישר עשה לי רע לקרוא את זה.. אין לך מושג עד כמה.. כי גם אני באותו הגובה שלך וגם אני בתקופת המחלה שקלתי 47 לגובהי! והמשקל הזה עד היום מעורר בי אסוציאציות רעות ומחרידות של שלד מהלך.. הייתי נראית נורא..גוויה לחלוטין האם כאשר חזרת לאכול זה היה תחת פיקוח או שהחלטת לעשות זאת לבד? אני מאוד חוששת שזה עוד עלול לעלות במידה ולא אקפיד על פעילות.. אני מוצאת את עצמי כל היום מתעסקת בזה, קוראת על זה המון , וכועסת על עצמי במידה ופספסתי יום בו לא ביצעתי שום פעילות.. זה נורא מתסכל.. האם את בטיפול כרגע?

אני לא בטיפול, מעולם הייתי תחת פיקוח, לא הייתי בשום מסגרת כלשהי ואולי אם הייתי עושה דברים באופן מבוקר לא הייתי נופלת מאוד בקלות למקומות קיצוניים והפוכים. תראי, אני יודעת שלהגיד לך אל תתעסקי לא יעזור. אני בעצמי כל יום במשך ה4 שנים האחרונות מסתכלת על תמונות קוראת מאמרים, מחשבת, בונה עשרות תפריטים ביום. זה קשה ולפעמים עוד יותר קשה שלא להתעסק בזה כי אז אתה מרגיש שאתה לא בשליטה. משהו שלי עזר זה פשוט להוציא את המשקל מהחדר. לעשות החלטה, כמה שהיא קשה. אני לא נשקלתי כבר שבועיים ואני רגילה להשקל בערך 10 פעמים ביום. ואם את אצל תזונאית ואת חושבת שזה יכול לעזור, פשוט תבקשי לא לדעת את המשקל שלך. לפעמים המספר הזה מעוות את מה שאת רואה במראה. היו ימים שנשקלתי, שתיתי מים ונשקלתי שוב ואחרי שראיתי שעליתי כמה גרמים ראיתי דמות קצת יותר שמנה במראה. והרי ברור שזה כלכך לא נכון. בעייני פעילות פיזית זה מצויין אבל בשום פנים ואופן לא כדי לרצות את הקול החולה! את יכולה לעשות פעילות שהיא בשבילך בלבד, פעילות שהיא לא לשם שריפת הקלוריות, אלא בשביל ההנאה, למשל ריקוד, שחיה, לא סתם כפיפות בטן אל תוך הלילה מתוך הסטריה וחוסר נוחות. אני למשל, רוקדת. הריקוד גרם לי להרגיש טוב, אני מוציאה אנרגיה ,אני מוצאת משהו שאני מבטאת את עצמי בו, משהו שיכול להיות שאני טובה בו או יש לי סיכוי להיות טובה בו יום אחד. אני כלכך מבינה את התסכול והפחד שלך מעלייה. אבל הגוף שלך חכם. תני לו לעשות את מה שהוא צריך כדי לחזור לעצמו. גם אם זה כרוך בעליות וירידות נפשיות ופיזיות. מבטיחה לך שהוא יתאזן בסוף. זה שווה את החכיון. בינתיים נסי להתכרז בלנסות ולהפריד את הדימוי עצמי מהדימוי גוף, כלומר, להבין שאין לאיך שאת מרגישה פיסית שום קשר לערך שלך כאדם. מה שאומר שגם אם כרגע את מרגישה לא בנוח עם איך שאת נראית לא אומר שמשהו רע בך כאדם, ולא אומר שלא מגיע לך את כל האושר, הקבלה, ההצלחה והאהבה שבעולם. אם בתקופה הזו קשה לך להתייחס בחיוב לשינויים שהגוף שלך עובר, אז לפחות התייחסי בחיוב לשינויים שאת עוברת כאדם- את מתחזקת, מגלה אומץ לב אדיר וראוי להערצה, את מגיעה לתובנות ומסוגלת להחשף ולהודות בבעיות. זה צעדים ענקיים שאת צריכה להעריך כל אחד ואחד מהם היום היה לי גם קצת קשה, בדרך כלל אני אוכלת ממש מעט כל היום ובלילה כשלא רואים אני זוללת. ביומיים האחרונים הצלחתי להמנע מבליסת לילה אבל אכלתי כמות נורמלית ומסודרת של אוכל שהקשתה על התפקוד שלי היום. הייסורי מצפון העסיקו אותי ואכלו אותי מבפנים אבל אני כל הזמן אומרת לעצמי שאני בדרך נכונה ויום אחד אני עוד יגיע למשקל (לא 45 וגם לא 62) שבו אני אצליח לאהוב את עצמי. . זה כלכך קשה אבל מבטיחה להיות שם אם תזדקקי לתמיכה וחום ובייחד אנחנו נצליח.

תודה רבה על העידוד שלך.. התגובה שלך ממש חיזקה אותי.! את צודקת לגמרי בקשר למשקל- פעמים רבות אני מרגישה שאני=המספר שעל המשקל.. וזו תחושה נוראית.. כשהדיאטנית שלי שמעה שזה מה שאני מרגישה היא אמרה שבקרוב היא לא תשקול אותי אחת לשבוע אלא אחת לשבועיים...וזה האמת קצת מפחיד אותי..שוב עניין השליטה =/ הייתי מוכנה להישקל פעם בשבועיים אם הייתי יודעת שמשקלי מאוזן לפחות ואני לא ממשיכה לעלות כל פעם כמעט ק"ג בשבוע <שזה מה שפחות או יותר קורה כל הזמן> .. יש לי עליות כל הזמן וזה נורא מלחיץ שלא לדבר על תחושת הדיכאון שזה מקבע אצלי בתוך הלב עוד יותר. אני לא נשקלת בבית.. הפסקתי עם זה מאז הטיפול אצל הדיאטנית..אבל אני כן נוטה להסתכל על עצמי המון במראה.. לפעמים גם בלי לשים לב שאני עושה את זה!! זה כבר נהיה אצלי בתת מודע.. אני ניגשת למראה ובוחנת את עצמי בפרוטרוט..ואני לא שמה לב שאני עושה זאת למען המחלה.. אלה דברים שאני צריכה להרפות מהם בשביל עצמי, אני יודעת.. אך זה נורא קשה כשהמשקל מתנודד בצורה כה חדשה למעלה ולא נעצר.. אמרת שמעולם לא היית בטיפול.. למה שלא תנסי? זה יכול להיות מעולה עבורך..! וזה מניסיון.. אני כרגע בטיפול <גם תזונתי וגם נפשי> ואני יכולה לומר שזה הדבר הכי טוב שקרה לי בתקופה הזו..ואני לא מאמינה שאני אומרת את זה כי בהתחלה כ"כ חששתי מהטיפול הזה..אבל להיפך אני מרגישה שאני צועדת קדימה בזכותו! האם גם את סבלת מאנורקסיה בעבר? וכשניסית להחלים זה עבר לאכילה כפייתית? את צריכה להיות גאה בעצמך שאת מנסה לאכול לפי הצרכים שלך..כי אני מתארת לעצמי כמה זה קשה לך.. ועובדה- את עומדת בזה.. זה מראה כמה כוחות יש לך.. ואגב, אחרי שיש לך התקף אכילה כזה את נוטה להקיא? אני שואלת כי זה היה נשמע לי די דומה לבולימיה מה שאת מתארת.. אני מקווה שלמרות שעכשיו מאוד קשה לנו בסוף אנחנו נקצור את הפירות שזרענו! מה שכן, אסור לנו לחזור אחורה.. כי זה לא ייתן לנו שום דבר ורק ישאיר אותנו באותה הנקודה.. אני שולחת לך מכאן חיבוק גדול.. ומאחלת שמחר תתעוררי ליום קל הרבה יותר! שירן

שמחה על ההחלטה להוריד במינון השקילות. מבינה שזה קצת מלחיץ בגלל עניין השליטה. אבל תחשבי על זה ככה- את לא מאבדת שום שליטה, זו המחלה שמאבדת את השליטה בראשך ונפשך. המספרים האלו מזינים אותה, מזמנים אותה. אל תתני לה את מה שהיא רוצה. החליטי שבעייני מי שאת- בעייני שירן, אין למשקל שום חשיבות. ושאת לא צריכה מספר כדי להרגיש יפה. כמה שקשה, נסי לראות כל קילו, כל יום שאת עוברת בלי ליפול להרגלים החולים כנצחון ענק. מבטיחה לך שאני אנסה ככל שביכולתי לעשות זאת גם! בקשר לטיפול, אני מפחדת שהעיסוק בזה יעשה לי רע. ששקילה, תפריטים ודברים דומים ילחיצו אותי. יש גם את עניין הבושה. קשה לי מאוד להסתכל לאדם בעיניים ולספר לו שאני אוכלת כמו חזירה. אני לא יודעת אם סבלתי מאנורקסיה. קשה לי להגדיר על עצמי הפרעת אכילה אחת כי סבלתי מתסמינים של המון הפרעות אכילה. אבל כן הייתה תקופה די ארוכה ועיקבית של כמעט שנה שהתפריט היומי שלי נע בין כלום לכמה מלפפונים ויוגורט, לעיתים רחוקות קצת יותר. בתקופה הזו הגעתי למשקל של 47 קילו. מאז זה כל הזמן השתנה מצום, צום ואז בולמוס, נטילת משלשלים. היו תקופות שדבקתי במשהו מסויים והיו תקופות שלכל יום היה דפוס אכילה אחר לגמרי. אני ממש לא חושבת שהאכילה הכפייתית היא תוצאה של הנסיון שלי לחזור לאכול. היא פשוט דרך ביטוי שונה לבעייה שלא פתרתי. בנוסף לזה אני חושבת שהדרך אכילה שלי פשוט תלויה מאוד בתקופה שאני עוברת, ביום שלי, בסביבה שאני נמצאת בה, במצב רוח הכללי וכו וכו וכו... בקשר להקאות, יש לי הרבה התקפי אכילה שלא מלווים בהתרוקנות- וזו הפרעת אכילה שנקראת אכילה כפייתית. אבל היו לי גם תקופות של בולמיה (אבל לא עם הקאות אלא עם משלשלים) ניסיתי להקיא המון פעמים, המון...המון המון המון...חחח אבל משום מה לעולם לא הצלחתי... אצבעות, מברשות שיניים, ליטרים על ליטרים של מים... פשוט כלום. אז פניתי למשלשלים המחורבנים האלה (תרתי משמע חחח) שרק האטו לי את החילוף חומרים ובתקופה שהייתי לוקחת אותם על בסיס יומי הגעתי למשקל הכי גבוה שהגעתי אליו בחיים... אני עוברת ימים לא קלים. אני כבר שלושה ימים אוכלת 3 ארוחות מסודרות ביום, מקסימום משהו כמו יוגורט או חטיף אנרגיה בין ארוחת הצהריים לארוחת הערב. אני מנסה להמנע ממשקאות דיאט ומוצרי 0% שומן. אני מרשה לעצמי לאכול מאכלים "אסורים" כמו צ'יפס או שוקולד. אני כל לילה חולמת שאני בולסת, טורפת מאכלים נוטפי שומן בחייתיות וגסות מפחידה ונוראית. ובחלום אני רואה את עצמי מבחוץ ואז אני קמה בהסטריה מהכמות אוכל ומבינה שזה היה חלום. זה מאוד קשה ומרגיש לא נכון אבל משהו פה חייב להיות נכון כי כבר 3 ימים אין לי בולמוסים ואני מרגישה שאני לא מוציאה רגשות על אוכל. כמוך מחכה לאיזון. אני מניחה שאעלה עכשיו אבל אני יודעת שיגיע הרגע שאני ארד בחזרה למשקל שבו אני ארגיש יפה. שולחת גם לך חיזוקים אהבה ותמיכה. שנקום כולנו ליום נפלא ומחוייך. נשיקות. לונה(:

הגבתי לך בשרשור שלך למעלה.. אך חשוב לי גם להוסיף שאני ממש גאה בך שאת מסגלת לעצמך לגמרי לבד אורח חיים בריא ותפריט מסודר של 3 ארוחות ביום! זה כ"כ ראוי להערכה! את באמת צריכה להיות גאה בעצמך.. לא כל אחד עם הפרעת אכילה מסוגל לעשות זאת לבד.. עדיין חשוב מאוד שתפני לדיאטנית ותספרי לה מה את אוכלת.. גם אם את חושבת שאת אוכלת נכון ומסודר ייתכן וישנם דברים שחסרים לך ואינך יודעת, או דברים שצריך לשים עליהם יותר דגש בתפריט שלך.. אל תהססי.. מה גם שכדאי שתעשי בדיקות דם כדי לראות שאכן הכל בסדר אצלך.. מגיע לך טיפול- אל תוותרי עליו! ושוב, אני ממש גאה בך שהתגברת על הבולמוסים האלה.. זה מראה שאת כן יכולה ושאת רק בדרך הנכונה! שלך, שירן

אני אומנם לא תזונאית מומחית אבל אני כן דואגת לאכול אוכל בריא, מכל אבות המזון, פחממות, חלבונים, ירקות וכאלה.. עשיתי ממש לא מזמן בדיקות דם והכל הכל תקין (: אני עדיין מרגישה קצת לא בנוח ללכת לטיפול. לפחות לא כרגע. למרות שאני כבר כמה ימים בלי בולמוסים אני עדיין מרגישה שלא התגברתי עלייהם ושהם יכולים לחזור בקלות רבה. אני מעדיפה לקחת קצת את הזמן, להמשיך טיפה בדרך הזו, להרגיש שאני מתרגלת לדפוס אכילה מסודר של 3 ארוחות ביום וכשאני ארגיש שאני יכולה להמשיך ככה לתקופה ארוכה אני לא חושבת שתהיה לי בעיה ללכת לטיפול של תזונאית או אפילו פסיכולוג. פשוט כרגע אני לא רוצה להתעסק בזה או להעלות רגשות. אני פשוט רוצה להתרכז באכילה מסודרת. אבל אני אקח את העצה שלך בחשבון ונראה לי שזה משהו שאני כן יעשה (: המון תודה על החיזוקים שיהיה לך לילה טוב ובוקר נפלא המון נשיקות חיבוקים ואהבה (: לונה.

לונה, אמרתי לך כבר שאני מתה על השם שלך??? אגב גם אני דוברת ספרדית, מהמשפחה שלי..ואני מאוד אוהבת את השם הזה..יש בו משהו כל כך טוב, כל כך שלו, יש לו משמעות ענקית מבחינתי...לונה..ירח. אני מבינה שכעת את עוברת תקופה קשה עם כל ההחלמה שלך...אני יכולה להבין כל כך את הנפילות האלה שלך, במחשבה...לפעמים גם במחשבה יכול לשגע, אבל חייבים לזכור שמחר יתחיל יום חדש שנקום בו עם רגשות אחרים, יותר טובים..עם פחות כעס על עצמנו. את צריכה להבין שאת יכולה לעשות את השינוי..אני מבינה שהיית במעגל הרסני במשך תקופה לא קצרה, אבל את יכולה לצאת מהמגעל הזה, להבטיח את יציאתך ואת אי חזרתך לשם....את יכולה! נכון שזה קשה, ומדי פעם אפילו נראה בלתי אפשרי-אבל זה כן אפשרי...ללא שום ספק!! ואת בכלל-נשמעת לי כזאתי מקסימה ובנאדם מאוד טוב, לא יודעת למה-אבל זאתי ההרגשה שלי...ואני בטוחה שיש בך מלא מעלות, את חייבת להתחיל לראות אותם, הם הרבה יותר מאיך שאת נראית או מכמות האוכל שאת אוכלת או מהקילו או שניים... לונה, תמצאי את הגרעין המיוחד שלך, זה שמייחד אותך מכולן, אני בטוחה שיש כזה...ותתחילי לאהוב את עצמך, כי את אכן ראויה לאהבה מעצמך, תתייחסי לעצמך יותר בחמלה ופחות בכזאתי נוקשות. לונה, יש לך משפחה בארץ? מישהו יודע מה עובר עלייך? ותומך בך? וגם אם לא, זה לא סוף העולם...אנחנו פה, ואני מוכנה כל פעם שתרצי להיות פה בשבילך, רק תבקשי, או אפילו תאותתי...ויהיה לך מי שיכיל אותך!! אנרגיות טובות...אור.. אל תשכחי שהאור הבולט ביותר ברגעי החשכה-זהו אורו של הירח.. -לונה- שלך, תקווה לבנה

לונה, אמרתי לך כבר שאני מתה על השם שלך??? אגב גם אני דוברת ספרדית, מהמשפחה שלי..ואני מאוד אוהבת את השם הזה..יש בו משהו כל כך טוב, כל כך שלו, יש לו משמעות ענקית מבחינתי...לונה..ירח. אני מבינה שכעת את עוברת תקופה קשה עם כל ההחלמה שלך...אני יכולה להבין כל כך את הנפילות האלה שלך, במחשבה...לפעמים גם במחשבה יכול לשגע, אבל חייבים לזכור שמחר יתחיל יום חדש שנקום בו עם רגשות אחרים, יותר טובים..עם פחות כעס על עצמנו. את צריכה להבין שאת יכולה לעשות את השינוי..אני מבינה שהיית במעגל הרסני במשך תקופה לא קצרה, אבל את יכולה לצאת מהמגעל הזה, להבטיח את יציאתך ואת אי חזרתך לשם....את יכולה! נכון שזה קשה, ומדי פעם אפילו נראה בלתי אפשרי-אבל זה כן אפשרי...ללא שום ספק!! ואת בכלל-נשמעת לי כזאתי מקסימה ובנאדם מאוד טוב, לא יודעת למה-אבל זאתי ההרגשה שלי...ואני בטוחה שיש בך מלא מעלות, את חייבת להתחיל לראות אותם, הם הרבה יותר מאיך שאת נראית או מכמות האוכל שאת אוכלת או מהקילו או שניים... לונה, תמצאי את הגרעין המיוחד שלך, זה שמייחד אותך מכולן, אני בטוחה שיש כזה...ותתחילי לאהוב את עצמך, כי את אכן ראויה לאהבה מעצמך, תתייחסי לעצמך יותר בחמלה ופחות בכזאתי נוקשות. לונה, יש לך משפחה בארץ? מישהו יודע מה עובר עלייך? ותומך בך? וגם אם לא, זה לא סוף העולם...אנחנו פה, ואני מוכנה כל פעם שתרצי להיות פה בשבילך, רק תבקשי, או אפילו תאותתי...ויהיה לך מי שיכיל אותך!! אנרגיות טובות...אור.. אל תשכחי שהאור הבולט ביותר ברגעי החשכה-זהו אורו של הירח.. -לונה- שלך, תקווה לבנה

אני לא יודעת אם קראת דברים שכתבתי פה, אבל לא באמת קוראים לי לונה.. אבל זה גם לא סתם שם.. יש מאחוריו סיפור. כבר כתבתי אותו פה בפורום.למקרה שלא קראת: פעם היה לי התקף אכילה נוראי ואחריו ישבתי ותיארטי לפרטי פרטים את הבחורה שאני רוצה להיות, להרגיש ולהראות, וקראתי לה לונה. זה השם שהרגיש לי הכי נכון כדי לתאר את מי שאני בפנים. ריגש אותי לשמוע שאת מרגישה לגבי דברים טובים כאלה. אני יותר מגאה להגיד לך שאחרי תהליך של בין 4 ל5 שנים מצאתי את הגרעין שלי, ואני תמיד ממשיכה לגלות עוד ועוד זה תהליך שנמשך כל החיים. למזלי, הדימוי עצמי והדימוי גוף שלי מופרדים לגמרי. אני שונאת את הגוף שלי, למרות שאנשים אומרים לי שאני יפה אני לא מצליחה לראות ולהרגיש גאה בעצמי. אבל אני די אוהבת את האדם שאני בפנים ואת החיים שלי. אני עושה המון דברים בחיים ויש לי המון תחומי עניין בעיקר באומנות. אני רוקדת, אני שרה אני משחקת ועוד כל מיני דברים. אני גם כותבת שירה. אולי אני אשים פה כמה דברים שכתבתי בהזדמנות אם זה יעניין מישהו.. יש לי משפחה בארץ חח אני ילידת הארץ. כמו שכתבתי, השם האמיתי שלי הוא לא לונה.. והשם האמיתי הוא מאוד ישראלי חח המשפחה שלי לא מבינה ואני לא רוצה לערב אותם. ההורים שלי נוטים לרדת על הרגלי האכילה שלי. לא מתוך רוע או חוסר רגישות אלא פשוט מחוסר ידע. הם לא יודעים מה אני עוברת ומה המילים שלהם עושות לי. ואני גם לא רוצה לערב אותם. אז פשוט אמרתי להם שפוגע בי שהם מעירים לי והם הפסיקו. עד לא מזמן הרגשתי מאוד לבד עם ההפרעה הזו, למרות שהיה עם מי לדבר וגם דיברתי עם אנשים אבל אף פעם לא הרגשתי שזה סוג האנשים הנכונים. הפורום הזה מאוד מרגיע אותי אותי ואני מרגישה שהוא פשוט מילא לי חור ענק בלב. אתן כולכן נותנות לי את כל התמיכה שאני רק יכולה לבקש ואין לי מילים להודות לכן שאתן שם. אוהבת אתכן המון. נשיקות וליל מנוחה. שנקום כולנו מחר ליום נפלא (: