ובהמשך לנימה הלירית ...

לך מלך מלכי המלכים
השוכן במרומי השמים
פזורים שם למעלה אלפי מלאכים
אלפים אלפים של ידיים.
לך המלך אשר כל שקיבלתי
שייך לך מהתחלת ההתחלות
תגיד לי איך יכולתי והבדלתי
בין זעקת עזרה לסתם יללות.
ואיך בכלל עזבתי כמעט הכול
ולמה פתאום הכול נראה כה שחור
כמה שנים אוכל עוד לסבול
מחנק מעוות שנסחב מאחור.
לך מלך מלכי המלכים
השוכן במרומי השמים
סליחה,תודה ושכל המלאכים
ימשיכו להחזיק לי ידיים.

את כותבת כ"כ יפה..! אהבתי לקרוא את מה שכתבת.. הזדהיתי במיוחד עם המשפט הזה: "תגיד לי איך יכולתי והבדלתי בין זעקת עזרה לסתם יללות. " זה כ"כ דיבר אלי... האם זה נכתב בתקופת המחלה? <אנורקסיה> רואים שהיית לוחמת לפי השירים שלך! שירן

שמחה שהתחברת לשירים שלי. כן,כתבתי את זה בתקופה של המחלה.אבל,לצערי,אלו היו מיעוט של שירים יחסית אופטימיים כי באותה תקופה כתבתי דברים קשים לרוב. איך התחיל לך השבוע?? קרן אור.

מילותייך מדהימות ומלאות עוצמה... "אני אשיג כל מה שרצוני מבקש. אני אדע לספוג הכול ולא להתייאש. אני אכריז לעולם שיש יותר טוב אני אראה לכולם שהתחלה איננה סוף." אמן.

לא כתבתי על משהו שלא קיים בכול אחת מאיתנו...צריך רק לתת לו לבוא לידי ביטוי. שלך, קרן אור.

תודה על ההתעניינות יקרה.. אפשר לומר שהתחיל בסדר.. אך אתמול קרה משהו קשה שרק גרם לי להבין כמה המחלה הזו טמועה בי אף יותר ממה שחשבתי.. המקרה היה שהתיישבתי לאכול ארוחת ערב עם הוריי ואבי החליט לטעום לי מהאוכל..ממש לא בכוונה רעה.. הגבתי בצורה היסטרית, לא חדלתי לבכות במשך חצי שעה שלמה בה הסתגרתי בחדר וסירבתי לצאת..ואף אחד מבני המשפחה לא הבין מדוע הגבתי כך ועשיתי מזה כ"כ הרבה עניין..הרי אבא שלי לא עשה דבר רע בסה"כ.. הוא טעם לי מהאוכל ויכולתי בצורה יפה פשוט לומר לו שזה מפריע לי ובכך לסגור את הנושא.. אך המחלה גרמה לי להגיב בהיסטריה ובתגובת חוסר שליטה. כשראיתי שהוא טועם לי מהאוכל חזרו לנגד עיניי לפתע כל תרחישי הרעב מתקופת המחלה- חרדת הרעב הורגשה בכל רגע בכל תא ותא בי שלא יכולתי שלא להגיב בהתקף פאניקה.. זה היה ממש התקף חרדה לכל דבר. לא יכולתי להירגע..וגם כשחזרתי לאכול חשתי בחרדה הזו בצורה כ"כ עוצמתית שהדמעות והרעידות לא חדלו. לא האמנתי שאני מסוגלת להגיב כך..הרגשתי מוזרה, שאף אחד לא מבין וגם לא יבין אותי לעולם! אף אחד במשפחה שלי לעולם לא יבין שאחרי שלא אכלתי 10 חודשים יש לי חרדת רעב מטורפת שלא נותנת לי לנשום! וכל מחשבה או דוגמה למחסור <במקרה הזה המחסור מבחינתי היה- הלקיחה מהאוכל שלי> מעוררת בי חרדות עד כדי התקף.. עד עכשיו אני המומה מהמקרה של אתמול.. וגם משפחתי.. ניזוקתי כ"כ.. שלא לדבר על האכזבה הנוראית שאני מרגישה כרגע..הקשבתי לקולות המחלה באותם רגעים שצעקו במוחי- אובדן שליטה.. והגבתי אליהם בלי משים.. המחלה הזאת בתוכי..ולא מתכוונת לעזוב..=/