הסתיים לי המקום...המשך-

בוקר טוב, אני מורידה בפנייך את הכובע!! אין עלייך!! את חולה, מטפלת בעצמך, בילדיים ועדיין מוצאת את הכוחות לתת לנו תמיכה כאן בפורום- פשוט מדהימה!! יש לך כוחות עצומים!! היום קמתי מאוד מוקדם, אחרי חלום רע, שוב! אני מקווה שבטיפול במרפאה באמת אצליח לייצב את המצב הנפשי שבי כי זה מאוד מתסכל, בינתיים אני מתמודדת ועושה את זה בצורה החיובית ביותר שרק אוכל לתת לעצמי.. רציתי לספר לך שהיתה תקופה בטיפול הקודם שנתנו לי אנשור כתוספת ביום יום. אני משתדלת לאכלס בכל ארוחה את כל אבות המזון,: םחמימה, ירקות, חלבונים ועוד... הארוחות הם קטנות כדי לא להעמיס, אך אם ארגיש רעבה בין לבין פשוט אלך לאכול משהו ולא אכנע למחלה. לפני כמה ימים אכלתי בצהריים ואחרי שעתיים בערך התחלתי להרגיד רעבה שוב (וזהה הפחיד אותי מאוד!), אבל החלטתי שאם לא אלך ואכניס משהו לפה, זה כאילו אני נותנת למחלה להתעורר ואני לא רוצה את זה, אז הלכתי ואכלתי יוגורט, שזה כלום אבל זה הישג אדיר בשבילי.. אני מקווה שמפה הדברים יסתדרו כי זה קשה.. שתהיה לך ולילדייך החלמה מהירה ותרגישי טוב.. תודה! שלך ובאהבה, מחפשת מוצא....

הצטערתי לשמוע שעבר עלייך לילה קשה, ואני מאוד מעריכה אותך על התמודדותך! אני מקווה מאוד שתרגישי יותר טוב!!!! מצבי לא כ"כ טוב... הייתי אצל הדיאטנית ואני עדיין על אותו משקל.. זה מעייף אותי ומתסכל אותי להתמודד... כרגע הרבה יותר פשוט לי לקצץ באוכל כי ככה יותר קל לי להתמודד אבל אני מפחדת מאוד להרוס במו ידי את כל העבודה שהשקעתי בחצי שנה האחרונה כדי לייצב את המשקל ולשמור על תפריט סביר... משום מה הגוף שלי מתעקש על המשקל הנוכחי ולא משנה מה שאני עושה הוא לא משתנה... כמו כן, מדידת בגדים הפכה לעיניין מעציב מעצבן ומתסכל כאחד..למרות שקניתי בגדים חדשים לאחר שעליתי במשקל, יש עדיין כמה בגדים שאני כל הזמן בודקת איתם וזה משגע אותי כל המחשבות שמתרוצצות בראש: לפני שנה זה היה יותר רפוי, לפני שנה זה היה יותר גדול, לפני שנה זה נראה עליך יותר טוב, את שמנה, את דוחה, את זוועה מהלכת..... אני מרגישה שהראש מתפוצץ!!!! אני יודעת שזה לא ממש קשור אבל אני חייבת לפרוק את תחושותיי... רבתי עם כמעט כל החברות שלי.. וניתקתי קשר לחלוטין עם חברה אחת שהחשבתי אותה לחברה מאוד טובה ויקרה, אבל כעת מתבהר לי שהיא פשוט ניצלה אותי... אני מרגישה כ"כ חסרת תועלת, מיותרת.. כאילו אם אעלם לאיש לא יהיה אכפת כלל... לא בא לי להיות יותר בעולם הזה.... זה אולי ישמע מוזר, אבל אני לפעמים מרגישה כאילו אני מביאה מעין מזל רע על כל העולם, על הסובבים אותי... מעין יצור שעושה רק רע ומחריב את הכל...

עצוב לי מאוד לקרוא את מה שכתבת.. אני מאוד מאוד מזדהה איתך כי אני בדיוק באותו המצב כמוך.. כל עניין הבגדים זה באמת מעציב ומתסכל כאחד אבל תנסי בתקופה הזו שאת מחלימה לא למדוד בכל פעם את הבגדים ..תני לגוף שלך את הזמן להחלים.. זוכרת כמה כאב לך <וגם לי> כשהיית כל שבוע עולה במשקל? רצית שזה רק ייעצר ! והנה הגוף נעצר פתאום ואלה חדשות מדהימות בעיניי!! גם אני בשבועיים האחרונים נשארתי באותו המשקל ולמרות שיש בי צד שרוצה לחזור למשקל הקודם ולרדת, יש בי גם צד רגוע ושקול יותר ששמח שסוף סוף אולי דברים יתחילו להסתדר והמשקל יפסיק לקפוץ כל הזמן.. לפחות זה נעצר כרגע ולא ממשיך לעלות..זה מראה שהגוף שלך מתאזן..נסי לשמוח על כך.. תני לגוף שלך להרגיש בטוח.. כשאת מקצצת ומפחיתה את שוב פעם מכניסה אותו למגננה! ומוציאה אותו מאיזון! את עושה לו הפוך..אם את בוחרת להחלים- לכי עם זה עד הסוף עם כל הקושי! ואני יודעת שקשה אבל כל התעתועים האלה שאת עושה לגוף, הקיצוצים וההפחתות הללו <אני לא יודעת עד כמה את מקצצת והאם זה משמעותי > רק ייצרו תגובה הפוכה של הגוף שלך במקום לאפשר לו סוף סוף לסמוך עליך.. האם ההפחתות הללו שאת עושה הן משמעותיות? חשוב שתתייעצי עם הדיאטנית שלך בנוגע לזה..אל תהרסי את כל מה שבנית במו ידייך בכ"כ הרבה מאמצים!! חבל שתרדי במשקל ותיפלי לבור הזה שוב ואז את יודעת מה השלב הבא- לעלות בחזרה -ואין צורך שאזכיר לך כמה קשה לעלות! עשי זאת למען עצמך..בחרי להחלים ולכי עם התחושה הזו.. חילוף החומרים שלך ישוב לקדמותו- אתמול אמר לי את זה גם הרופא משפחה וגם הדיאטנית..כך שאין לך מה לדאוג.. ברגע שהגוף ירגיש מוגן הוא ישוב לעצמו..אל תערערי אותו שוב.. שולחת לך הרבה כוחות וחוזק!! שלך, שירן

תודה על העידוד והחיזוקים... יש לי רק רצון מאוד חזק לקצץ, אבל בפועל לא קיצצתי עדיין... זה פשוט קשה... במיוחד עם כל ארוחות החג, תמיד יש את הפיתוי של לא לאכול כלום, שיראו שאני לא אוכלת כי זה מראה על חוזק ושליטה וכל הדברים האלו שהמחלה גורמת לנו לחשוב... מה איתך? איך עובר עלייך היום?

כואב לי לקרוא את מה שאת כותבת.. אני מבינה ומזדהה- אל תקצצי באכילה, תנסי לשמר בתוכך את ההבנה שהשגת המון בחצי השנה האחרונה כדי שלא תאבדי את זה. אני מבינה את הפיתוי שלך שלא לאכול, אני מבינה כמה הוא עצום וחזק ומנסה להשתלט עלייך ולגרום לך לחשוב שאת שולטת. זאת המחלה ואל תשכחי את זה, גם אני מתאמצת מאוד להחדיר לעצמי שכל הקולות שיש לי בראש, שאומרים לי לא לאכול ולא צריך את זה כי זה בעל ערך קלורי גדול ועוד, אבל אני ממשיכה להגיד לעצמי שזאת המחלה שמנסה להרוס לי את החיים ואני "סובלת בשקט". אני רוצה לספר לך שלפני מספר שבועות עשיתי צעד גדול והעפתי מארון הבגדים שלי את כל בגדי המחלה, בשביל שלא אמדוד אותם "ואבכה" על כך "שהשמנתי" או יותר נכון העלתי בשמשקל, בנוסף אני משתדלת להביט פחות במראה ולבחון את עצמי. באופן אישי זה מאוד עוזר לי לעבור את היום יום, עם כל הקושי שבדבר ועם כמה שלפעמים קשה לי לעמוד בזה.. לפעמים יש בי געגועים לבגדים הקטנים שהעפתי, אך אני מעודדת את עצמי במחשבה שהכל למעני ומען בריאותי והעתיד שלי והאמת שאני ממליצה לך לעשות את אותו הדבר. אני חושבת שיהיה לך יותר קל לשרוד את המלחמה הקשה. אני מקווה שלא תחשבי שאני מנסה לחדור לך לחיים, אני רק רוצה לעודד ולעזור.. שולחת לך חיבוקים ושיהיה לילה מתוק. שלך, מחפשת מוצא...

קודם כל, בשמחה רבה ובאהבה אני מקבלת אותך לחיי, תודה על כך שאת רוצה לעודד ולעזור אני באמת מעריכה אותך על כך!!! העיניין הוא שכמעט וחזרתי לאותה המידה מלפני המחלה... כך שאני רואה בלזרוק את הבגדים "בזבוז"... אם כי אני יודעת שזה הדבר הכי נכון לעשות... זה גם בלתי נמנע מלהסתכל במראה כל הזמן.. באיזשהוא מקום זה לא בשליטתי... מה איתך? איך את מתמודדת? שיהיה לך יום מקסים אוהבת שירה

הי, אני כ"כ מבינה אותך.. ההסתכלות האובססיבית הזאת במראה לפעמים בלתי נמנעת.. כמה שאני אומרת לעצמי לא לעשות את זה, פעמים מועטות זה קורה, זה כבר מושרש בתת מודע שלנו ולפעמים אין לנו שליטה על דברים מסויימים שאני עושים. אנחנו בסך הכל בני אדם וזה בסדר! אני משתדלת לזרום עם הימים הקשים שעוברים עלי וחולמת על ימים קלים יותר, קשה לי מאוד ואני מתמודד עם מצבים שאני לא יודעת איך לשנות אותם ואני עושה את זה לבד כרגע, עד ינואר כשאכנס למרפאה לטיפול שוב.. מקווה להחזיק מעמד עד אז ואני אעשה הכל כדי לא להישבר!! אני שמחה שאת מקבלת אותי בהבנה ובחיוב, אני תמיד שמחה לעודד ולעזור.. תרגישי חופשי לשפוך את שעל ליבך, שלך ובאהבה, מחפשת מוצא..

את בעצם מתחילה את דברייך בכול נושא המשקל,אבל לאט לאט את מאפשרת לעצמך לקלף את השכבות ולומר את האמת שאת מנסה להסתיר-ההימנעות שלך מהאוכל ומאבקך במשקל(וחוסר שביעות רצונך או אפילו שמחה ולו הקטנה ביותר שגופך כבר לא עולה במשקל אלא מתאזן סוף סוף) הם הסוואה לתחושת הריקנות,הלבד,הצמצום העצמי עד כדי צורך להיעלם,ואם לא נפשית,אז פיזית.אני חושבת שעל הדברים האלו את צריכה לעבוד בטיפול.לכאורה את כותבת את כל הסיבות למה בעצם לא להיפגע מהחברה שעזבה אותך-היא ניצלה אותך!!!!!!!!!!!!!!אבל זה עדיין גורם לך להרגיש רע עם עצמך,למרות שהיגיונית את יודעת שהיא זאת שלא בסדר.ואת משליכה זאת,לצערי,על עצמך.
שירה,את לא עושה כלום לאף אחד,את זאת שסובלת,אלו הם חייך ועליהם יש לך כן שליטה.למדי לקבל גם את העובדה שחוץ מעצמך אין לנו שליטה על חייהם ומחשבותיהם של אחרים,ואל לנו לייסר את עצמנו על טעותיהם.אלף-כי זה במילא לא יעזור. בית-כי זה יתן להם לגיטימציה לא להבין כמה הם טעו!
מה הדיאטנית אומרת על המשקל שלך ועל הישארותך בו??
והיכן הפסיכולוג נמצא בכל התהליך הזה??

חשוב שתלמדי לדבר על הדברים,ממקום פתוח וכנה ששואף באמת להחלים.\
את הגוף,תודה לאל,כבר שיקמת.כרגע חשוב להשקיע את המאמצים לרפא את הנפש ולא לפגוע בעצמך ובגוף שלך,את הרי יודעת שאין לזה סוף.

אני יותר טוב,תודה.
שיהיה יום נעים,עם נוכחות ,
קרן אור.

בוקר טוב ! הדיאטנית אומרת שכנראה לגוף יש סיבה משלו להתעקש על המשקל הנוכחי... קיבלתי את המחזור במשקלים יותר נמוכים בזמן שההיתי בכל הטיפול במחלה, אבל בטיפשותי כל הזמן שיחקתי עם המשקל, וקיצצתי באוכל והורדתי, עד שבסוף קיבלתי מחזור רק במשקל יותר גבוה... לצערי, אני כרגע יציבה למדי על המשקל שבו קיבלתי מחזור בפעמים האחרונות, והדיאטנית אומרת שאם מתישהו אני אכן ארד את הקילו האומלל הזה, יש סיכוי טוב שלא אקבל מחזור...! היום אני נפגשת עם הפסיכולוג.... אני מקווה שהפגישה תלך טוב... שיהיה לך יום מקסים אוהבת המון שירה

אני מניחה שהדיאטנית שלך צודקת וזה המשקל הראוי והמתאים לך.לא נראה לי שכדאי להאבק בו,דבר שיוביל לשלל בעיות נוספות,והרי בסה"כ מדובר בקילוגרם אחד.זה מה שזה.כן מומלץ לפרק ולעבד מה הקילוגרם הזה עושה לך,ולמה המשקל שלו עבורך הרבה יותר מכך.
מאחלת לך פגישה מוצלחת היום עם הפסיכולוג,פגישה בה תתחילי להתיר בה את הקשרים והחבלים שקושרים אותך ומונעים את התקדמותך..

שלך,
קרן אור.

קראתי את מה שכתבת ואני מבינה אותך לגמרי.. עלי יש 3-4 ק"ג עודפים שמציקים לי ואני עושה מאמצים עילאיים לקבל אותם.. אני מסתכלת על הבטן שפתאום צצה לי ומזכירה לעצמי תמיד שלא מדובר בבטן כתוצאה מאכילה יתרה, אלא בבטן לאחר מחלה!! גופי במשקל הזה כרגע כי הוא לאחר מחלה וטוב לו ככה..אני מנסה לקבל את זה עם כל הקושי ולהבין גם אותו.. הרי חלפו רק 5 חודשים מאז התחלתי לאכול ואני התעללתי בו 10 חודשים.. קשה לי שלא להאיץ בו..קשה שלא להסתכל מול הראי ולבדוק אם עליתי או ירדתי.. כמו ש"מחפשת מוצא" אמרה- זה כבר בתת מודע שלנו הדפוסים האלה.. אבל את צריכה לשמוח על כך שסוף סוף משקלך נשאר יציב ולא עולה יותר! והק"ג האומלל הזה כפי שאת קוראת לו- לא משנה כהוא זה את מידת בגדייך או את גופך.. אני יודעת שקשה לך לקבל את זה אבל ק"ג אחד זה באמת דבר של מה בכך..את עדין יכולה ללבוש את בגדייך מלפני המחלה.. לי יש בגדים שמלפני המחלה כבר לא עולים עלי..וזה קשה לי.. לא אשקר לך.. אני כרגע במשקל שמעולם לא הייתי בו.. אבל אני מנסה לקבל.. להבין שהרסתי והתעללתי בגוף שלי..ויש בי תקווה שמתישהו הוא יחזור לקדמותו..אבל אם אשב ואצפה למשקלי הקודם יום יום, שבוע שבוע- החלמתי רק תתעכב וזה יותיר אותי מאחור.. לכן אני מחליטה לנסות להיות שבעת רצון ממשקלי הנוכחי..וימים יגידו מה יהיה אח"כ..לי חשוב שהגוף שלי יחלים לגמרי.. בכל המובנים.. אני מציעה לך שתחשבי על כל מה שהשגת בזכות המשקל הזה וזה- מחזור הווסת שלך, חוזק פיזי, בריאות פיזית, מראה חי ובריא, ועוד הרבה דברים שהאכילה עשתה טוב לגוף שלך..זה דברים בעלי ערך שאסור לנו לשכוח אותם! אני מאחלת לך המון המון בהצלחה בפגישה אצל הפסיכולוג! ספרי אח"כ איך הלך.. שלך, שירן

אני יודעת שהכי חשוב זה שהגוף יתפקד כמו שצריך אבל באיזשהוא אופן אני מתגעדעת לתקופת המחלה... זו הייתה תקופה שזכורה לי כנעימה ויפה, גם אם היא הייתה רווייה בהכחשה... היה דווקא ממש טוב אצל הפסיכולוג אתמול.. בפעם הראשונה בכל התקופה שהוא מכיר אותי, דיברנו אך ורק על הנושא של המשקל והאוכל, והאמת יצאתי בהרגשה טובה! מאחלת לך יום נעים וסופשבוע מקסים תמשיכי להתמודד! אני יודעת שאת חזקה! שירה

אני חושבת על הדברים שאמרת ואני לא באמת מאמינה שאת מתגעגעת לתקופה שהיית חולה.. אהבת בקושי לעמוד על רגלייך?? להרגיש חלשה כעלה נידף ברוח?? שבקושי יכלת לעלות במדרגות שלא לדבר על ללכת או לעמוד?? ומה עם לשבת?? לא כאב לך?? לא תסכל אותך שעות לשבת עם מחשבון ולחשב קלוריות באובססיביות עד שהמוח שלך היה כבר מתפוצץ? ואני יודעת שוודאי גם עכשיו את עושה את זה..וגם אני מחשבת לעיתים קלוריות אך לא באובססיביות כבעבר...אני מחשבת רק כשמדובר במאכלים חדשים עבורי ואני חשה פחד כלפיהם. ונכון, גם זה לא בריא.. אהבת את צבע העור הצהוב שלך יותר מאשר את צבע העור שלך כרגע? אהבת את שיערך הנושר יותר מאשר את שיערך כרגע?? את החולשה התהומית הזו שיכלה בכל רגע למוטט אותך ולהרוג? את המחסור וההרעבה?? את ההישקלויות האובססיביות? את הבטן המקרקרת ללא הפסק?? אהבת ללכת לישון רעבה?? אהבת להרגיש כי בכל רגע את עלולה למות? לראות אנשים אוכלים ולשאול את עצמך ללא הרף "למה לי אסור"? אני בטוחה שעלו לך מחשבות כאלה ואחרות בתקופת המחלה וודאי עדיין עולים לך.. התרחישים שציינתי לא שונים כ"כ מאחת לאחת.. אמרי לי את האמת.. כי קשה לי באמת להאמין שאת מתגעגעת לתקופה הזו.. זאת לא את שמתגעגעת.. זאת האנורקסיה שאומרת לך שהתקופה ההיא הייתה היפה ביותר בחייך בה כיביכול היית בשליטה והכל היה "מושלם".. זאת האנורקסיה שאומרת לך שעכשיו את נמצאת באיבוד שליטה מוחלט כי החלטת לאכול.. חישבי על זה.. חישבי מה שירה האמיתית- הנפרדת מהאנוקסיה- הייתה רוצה! שירה האמיתית הייתה רוצה לחזור להיות חולה וחלשה או חזקה ובריאה? שלך, שירן

קודם כל אני מתנצלת שלקח לי הרבה זמן להשיב לך! אני מסתכלת לאחור שנה ןאני באמת שמתגעגעת לתקופה ההיא... המצב אצלי היה שונה, לא נשקלתי אפילו פעם אחת לאורך כל התהליך של הירידה במשקל, ואני באמת ובתמים לא שמתי לב שאני מורידה במשקל... הפעם הראשונה שנשקלתי הייתה כבר אצל הרופא שאיבחן את הה"א... אני הייתי כ"כ בשוק, כי לא ראיתי שירדתי כ"כ הרבה, זה היה הלם ענק עבורי.... ואז בפעם הראשונה בחיי, הייתי באופן רשמי "רזה". גם אם לכאורה "רזה מידי", אבל את יודעת מזה בשבילי להיות "רזה" אחרי שנים של מאבקים עם המשקל?? הרגשתי מצויין, הרגשתי לפעמים (עד כמה שזה נשמע חולני) שהרעב והחולשה נותנים לי כוח במובן מסויים.... נהנתי כשכאב לי לשבת על כיסא כי העצמות בלטו, והתגאתי כשהמכנסיים נפלו ממני.... אהבתי את התחושה של השליטה במשקל ובאוכל.... אני לא אשקר, העובדה שהלכתי בפעם הראשונה לדיאטנית והתמדתי מראה שכן רציתי להחלים... אבל במבט לאחור, אני חושבת שאם הייתי יודעת ש"להחלים" זה להיות במצב שאני בו כעת, אז אני באמת חושבת שהיה עדיף אילו הייתי ממשיכה להידרדר... שונאת את עצמי. שונאת את החיים. מה איתך? קראתי בפוסטים שהימים קשים לך.... אני רוצה שתדעי שבעיני ההתמודדות שלך היא מדהימה, ואני מאוד מעריכה אותך על כך... אל תוותרי!. אני שמחה שאת חושבת שהטיפול הפסיכולוגי מעניק לך שפיות..זה טוב שיש מקום לפרוק את כל מה שמתחולל בפנים... שולחת לך המון חיבוקים שירה

אני קוראת את מה שאת כותבת,וצר לי להגיד לך אבל המחלה מדברת בשמך.
את כותבת שאת מתגעגעת לתקופה "ההיא"-אז למה את לא שם עדיין??הדלת פתוחה,את רק צריכה לצעוד בה.אף אחד הרי לא יוכל לעצור אותך,לא??
אבל יודעת מה-את לא שם,כי את יודעת שאת חיה באשליה.וברור לך שהאנורקסיה מדברת מגרונך,אבל היא לא תיתן לך את הכתףשתצטרכי כשתיפלי.יודעת מי כן??אנשים שבאמת אוהבים אותך,בשר ודם,שרוצים רק בטובתך,אך את בוחרת לא לראות זאת.מפחד.את מפחדת פחד מוות להתמודד ואת מעדיפה להשלות את עצמך שאם תרזי את תרגישי יותר טוב.
אותי לא שיכנעת,אני מקווה שגם לא את עצמך.
מאחלת לך שתתפקחי וכמה שיותר מהר,כי את מכניסה את עצמך לגיהנום שתצליחי לעלות ממנו רק כאשר תבחרי.
באמת.
שתבחרי בשירה.
אבל עד אז,מאחלת לך בהצלחה.
ואני אהיה כאן כשתחליטי שאת רוצה להיעזר כדי להבריא.
קרן אור.

גם אני חושבת כמו קרן אור- שהמחלה מדברת ולא את.. ואני מבינה ומכירה את התחושות האלה שאת מדברת עליהן- הכוח והשליטה שבירידה במשקל- גם אני הרגשתי בהן ואהבתי להרגיש שהכל בשליטתי.. אבל בתוך תוכי ידעתי שזה רק עושה לי רע ושאני נובלת..בתוך תוכי ידעתי כמה נזק אני גורמת לעצמי ושהמשקל הנוראי הזה לא באמת עושה אותי מאושרת.. את רוצה להגיד לי שהיית מאושרת באמת ותמים כשהיית בתת משקל? כשכאב לך?? כשהייתי עור ועצמות היה נדמה לי כי כך אני משיגה אושר..אבל עובדה שגם במשקל הכי רזה שלי- שנאתי את עצמי..ואת המצב שלי..המשקל לא עזר לי.. יש משהו שעוד לא הצלחתי להבין ממך- דיברת על מאבקים עם המשקל לאורך כל חייך כמעט.. האם הדרדרת לאנורקסיה בעודך בעודף משקל או שהיית רזה גם לפני כן? שתינו יודעות טוב מאוד שהסיבה הרי שאנחנו הולכות לטיפול זה משום שלא היה לנו טוב במצב שהיינו בו.. והרי אם היה לך כ"כ טוב בתקופה ההיא והיית מאושרת בה- אז למה את פונה לדיאטנית ולפסיכולוג? תחשבי על זה.. חולי זה לא באמת מה ששירה האמיתית הייתה רוצה..