שבת שלום יקרות!

אני חייבת להגיד לך שעשה לי טוב לקרוא את מה שכתבת! את אמיתית וכנה וזה מחמם לי את הלב. את מספרת על עצמך וזה יפה וחשוב לדעתי, השיתוף הזה.. זה מקנה לי תחושה של ביטחון.. ולשאלתך, אני מתמודדת, אולי לא כמו שהייתי רוצה, אבל עושה את זה. היום בבוקר חבר שלי שלח לי הודעה מהעבודה שהוא אוסף אותי אחרי שהוא מסיים לעבוד ואנחנו הולכים לאכול צהריים אצל ההורים שלו, אחרי מספר דקות, אמא שלו מתקשרת אלי ושואלת אותי אם אנחנו באים ואמרתי לה שכן למרות שהיה בי משהו שלא רצה ללכת. מצאתי את עצמי מדברת איתה על ארוחת הצהריים בהרגשה שזה לא אני מדברת אלא האנורקסיה. לדוגמא, היא שאלה אותי אם אני רוצה שניצל תירס ואמרתי לה כן, לא, לא יודעת... המחלה דיברה ממני ובפנים כ"כ רציתי להגיד לה כן על כל הצעה שלה! זה נוראי, כאילו לא משנה מה אני עושה, המחלה לא רוצה לעזוב אותי, אבל אמשיך להילחם בה.. הלכנו לארוחת הצהריים ואם כל הכאב ורגשות האשמה שהיו לי אכלתי כמה שהקיבה הרגישה שהיא יכולה לאכול. אציין שאכלתי יפה, לא פחות ממה שהרופאה אמרה לי בתפריט. זה נורא מתסכל!! בפנים אני רוצה להחלים, לאכול, לחיות כמו בן אדם ולשקם את גופי ובמקביל אני מוצאת את עצמי אומרת בקול רם את דיברי המחלה, לא משנה שאני אוכלת בסוף, אבל זה נורא! אני מחכה בקוצר רוח להתחיל את הטיפול בינואר!!! אומנם אני מכינה את עצמי ומחזקת את כוחותיי, אבל אין דבר שאני מחכה לו יותר (פרט לחתונה כמובן...)! מה שלומך, איך את מרגישה? תודה על התמיכה שלך, אני שמחה שאת פה ושמצאתי מקום מפלט שמרומם את רוחי.. שלך, מחפשת מוצא..

קרן אור- הפחד מפני ההרעבה הוא מאוד נכון, גם אצלי זה קורה לא פעם...כי זה הפחד לחזור להרגל, לנסות שניה "לטעום" ממנו שנית, להרגישו, לרצות להמשיכו...לראות שבעצם נשארה בנו עדיין היכולת לצום ולא לאכול מבלי שזה כלל "ידגדג" לנו, וגם אני בתור מישהי שהחלימה לא פעם מוצאת את עצמי מתחכחת בזה כפי שאת יודעת...ולרוב עולה לי המחשבה הבריאה וההגיונית שאסור בשום פנים ואופן לראות איזה קצה קטן מהעבר החולה שהייתי בו. מחפשת מוצא-גם אני מאוד אוהבת שניצל תירס שתדעי לך.. קולות החלה רוצים לחזור, ואת מתלבטת האם להחזיר אותם או לדבוק בקול הבריא שרוצה להחלים..עצם זה שהקול הבריא קיים, זאת כבר נקודה טובה.. את רק צריכה להאמין בו יותר, לתת לו להתקיים יותר, לתת לו לתפוס את רוב המקום...לאט לאט להתרגל אליו ולנוכחותו בחייך כדבר שיגרתי ורגיל. שירן ושירה אני מקווה ששתיכן בסדר...ממשיכות להתמודד ולא נופלות..ואם יש מעידה, לא לשכוח את המקום הזה...לבוא ולספר לפני המעידה, וגם אחריה- על מנת למנוע את המעידה הבאה!!! לאט לאט המעידות יהיו יותר רחוקות אחת מהשניה....לאט לאט הקולות הבריאים יתפסו את רוב המקום :) שיהיה לכולנו סופ"ש נעים...והלוואי שיהיה פחות קרררררר כמו כל השבוע הזה. לא יודעת מה איתכ-אבל אותי עוד שניה מכניסים למקפיא. שלכן, תקווה לבנה

הפחד שלי מרעב לא נובע דווקא מכך שאני פוחדת להתפתות לו או להמשיך איתו.. להיפך, כשאני מרגישה ברעב הזה אני לא רוצה בו.. מפחדת ממנו ונרתעת כי הוא מזכיר לי את תקופת החולי בה קרקורי הרעב היו חלק מהוויתי.. אני לא מסוגלת להרעיב את עצמי יותר..פשוט לא..וזה סימן טוב אני חושבת.. אשתף אתכם אפילו בסיטואציה שקרתה לי אתמול- אכלתי ארוחת ערב ובאמצע הארוחה הרגשתי כ"כ שבעה שכבר לא יכולתי לסיים את כולה.. אך אכלתי בכוח למרות שגופי זעק לי "די"..<לא שהוספתי עוד אוכל או משהו בסגנון, זו הייתה הארוחה הרגילה שאני תמיד אוכלת אך משום מה הפעם הרגשתי שבעה מדי> המשכתי לאכול עד הסוף מפאת הפחד ורגשי האשמה שיציפו אותי לאחר מכן אם אשאר רעבה ואדע שלא אכלתי עד הסוף.. הפחד מרעב כ"כ כובל ומנהל אותי שזה כבר אובססיבי אצלי הייתי אומרת. זה נזק רציני שנגרם לי בעקבות המחלה..ואני מרגישה שאיני יכולה נגדו.. אני מרגישה שלאט לאט אני מרשה לעצמי קצת לחרוג..מזכירה לעצמי שלא הכל חייב להיות מדויק! ושגם אם יש חריגה קטנה זה לא בהכרח יעלה אותי במשקל.. נכון שלא בנות? <אני שואלת אתכן כי כבר החלמתן ואתן בטח יודעות את התשובה בוודאות יותר טוב ממני > אני עדיין לא כ"כ יודעת אם זה יעלה אותי או לא..אבל אני עושה על הגוף שלי כל מיני "ניסויים" כדי לבחון אם הפחדים שלי באמת אמיתיים או סתם שקריים.. מקווה לא להתבדות בסוף.. שיהיה לכן סופ"ש רגוע ושליו..! אוהבת, שירן

היי שירן.. מה שלומך ואיך עבר היום? אוקי, לשאלתך- חריגה מהתפריט שלך לא תעלה אותך במשקל, כעת את נמצאת בשלב שהוא מאוד ביניים..את צריכה למצוא את האיזון של עצמך.. מותר לך לאכול עוד דברים מלבד התפריט הקבוע שלך, לא יקרה דבר... אני גם מקווה שאת לא נשקלת כל יום, אולי באמת כדי שתשקלי אך ורק בשקילה השבועית..לדעתי זה הכי נכון. דבר שני, אני לא זוכרת אם הזכרת זאת או לא, אבל את הולכת לטיפול פסיכולוגי?? ואגב, כמה זמן את כבר בטיפול הדיאטני? ועד מתי הוא אמור להימשך? את תרגישי שהבראת רק אחרי שכבר לא תהיי אצל הדיאטנית, שכבר תחיי את חייך ותתנהלי בכוחות עצמך בהקשר של האוכל, שלא תצטרכי את ה"ליווי" הצמוד הזה...שכבר לא תצטרכי להישקל כל שבוע... בנתיים שיתחיל לנו שבוע טוב יקרה, שלך, תקווה לבנה

למען האמת מצבי לא כ"כ טוב.. אני מרגישה חלשה נפשית יותר משאי פעם הרגשתי.. בנוסף לאנורקסיה אני סובלת גם מדיכאון קשה שלוקח ממני את כל האנרגיות שלי.. ניתקתי קשר עם כל החברות שלי אני פשוט לא מסוגלת לדבר עם אף אחד.. אין לי אנרגיה ואין לי החשק לזייף מצב רוח חברותי וחייכני כשבפנים מחלמת דמים מתחוללת בתוכי.. לשאלתך, אני לא נשקלת כל יום.. רק בשקילה השבועית אצל הדיאטנית.. עד מתי זה אמור להימשך? אין לי מושג, אני מניחה שעד שדברים ישתפרו ואני ארגיש שאני פחות זקוקה לטיפול הצמוד הזה.. היא גם אמרה לי שלאט לאט אנחנו נוריד את מינון השקילות ואני אשקל אחת לשבועיים ולא אחת לשבוע.. אני מאוד רוצה לנסות מאכלים חדשים ולהתנסות..נמאס לי מהתפריט הנוכחי ומהפחד היומיומי הזה שכרוך סביב אכילה.. אני נמצאת גם כן בטיפול פסיכולוגי.. אחת לשבוע או ל-10 ימים בערך.. הטיפול עוזר לי מאוד.. זה עמוד התווך שמחזיק אותי שפויה בתוך כל המצב הזה.. אני לא רואה מצב של התאוששות נפשית..כולי במצב חלש וכ"כ טראומתי.. מהיכן מסגלים כוחות לצאת לעולם? לעבוד מחדש? לתפקד מחדש? כשאני רק חושבת על עבודה אני נתקפת חרדה.. בינתים אני עובדת בחנות של אחי..ומרגישה שם די בנוח.. אבל אני יודעת שזה לא יכול להימשך כך לנצח.. מה איתך יקרה? ואיך עוברים עליך הימים? שיהיה לך שבוע טוב, שירן

היי מותק, אני מרגישה בסדר..עם כי היום הייתי קצת במצב של חולי לא כ"כ ברור, הרגשתי לא כ"כ טוב פיזית, דקירות במקומות מסויימים, וקצת הבהיל אותי, אך כעת המצב השתפר ואני יותר בסדר... תראי, לא פעם יש דיכאון יותר קשה מזה שהיינו בתוך המחלה, כאשר אנו בדרך החוצה.. האמת שלי אין הסבר כ"כ ממה זה בא, יכול להיות שבגלל השינויים כ"כ חדים ודרסטיים שאנו עושים...אבל גם זה יעבור, את הרי יודעת, לא סתם את נלחמת!! אני שמחה לשמוע שאת הולכת לטיפול...ושכמובן הוא עוזר לך, זה דבר מאוד חשוב בהחלמה האמיתית שלך. עם הזמן את תחפשי את הקירבה שוב של חברותייך, או שאולי תבני לעצמך מעגל חברים חדש. מה שחשוב כעת הוא הטיפול שלך בעצמך וכל הכוחות שתגייסי על מנת לעזור לעצמך ולהקל על עצמך, כרגע לא צריך לחשוב על אף אחד מלבד עצמך. ושמחה על העבודה שיש לך אצל אחיך, זה דבר מאוד חיובי...טוב שאת לא יושבת כל היום בבית, עם הזמן כשתרגישי מוכנה אז אני מניחה שתחפשי עבודה יותר פרקטית בשביל עצמך ויותר מועילה שתהני בה יותר...אבל כשיגיע הזמן, אני בטוחה שאת כבר תרגישי זאת. בנתיים מאחלת לך ערב נעים ושקט, ושמחר יתחיל יום קל... שלך, תקווה לבנה

שמחה לשמוע שאת מרגישה יותר בטוב.. אני מקווה שהכוחות יגיעו מתישהו.. אני מרגישה כאילו אני נמצאת מבעד לזכוכית שקופה ומביטה בחיים שחולפים לנגד עיניי מבלי להיות מעורבת בהם..בכל המערכה הזו שנקראת לחיות.. מין מוות פנימי כזה.. אני רוצה לשאול אותך- מה היו הצעדים הראשונים שעשית לעבר התאוששות הביטחון העצמי שלך? איך קרה שהתחלת לעבוד , ללמוד ולתפקד כאחד האדם ללא שום מגבלות של אכילה? מאחלת לך שמחר יהיה עבורך רגוע ושליו, שירן

שירן יקרה.. לשאלך ראשית, על מנת שלא אשכח.. זה לא שחזר לי הביטחון מיידית, חזרתי לשיגרה שבעצם מעולם לא עזבתי....ועם זה בא הרגלי האכילה הנכונים...התחלתי להבין מתי בסדר היום שלי אני אמורה לאכול וכדומה.... אני לא כל כך ממוקדת כרגע כי אני מרגישה רע עם סחרחורות מזעזעות. אענה לך מחר בצורה יותר ממוקדת. תקווה לבנה