שירן ומחפשת מוצא!

אני מתנצלת שרק עכשיו אני עונה לך, רק עכשיו שמתי לב שרשמת את ההודעה. היה לי קשה אצל הרופאה. המשקל נשאר אותו דבר ויש לי הרבה בלאגנים בראש. בעוד שבועיים בערך אני הולכת לפגישה ראשונה במרפאה וזה די מלחיץ, אבל אני שמחה. שבוע הבא אני גם נפגשת עם הרופאה לעוד שקילה ולעוד שיחה, שאציין שמאוד מקלה עלי ומשחררת. שמתי לב לשינוי החיובי שחל בי בשבועות האחרונים ואני שמחה על כך. מה שכן, המצב זז קצת לאט, אבל אני מניחה שיקח עוד הרבה זמן עד שארגיש עוד ועוד שינויים לטובה. אני שמחה שאני מצליחה לעודד ושפר אפילו עם במעט, את מצב הרוח של הבנות הזקוקות לכך. אני חושבת שאין דבר יותר טוב מלדעת שאת מנסה ואולי אפילו מצליחה לשפר את מצב רוחו של בן אדם. את התמיכה שאני נותנת כאן אני משתדלת מאוד לתת גם לעצמי. זה מחזק ונותן עוד כוח להמשיך להילחם. אפילו שאני לא הרבה זמן בפורום ואפילו שאני לא מכירה אותך ואת שירן כ"כ טוב, אני מרגישה קרובה ונתמכת מאוד וזה חשוב. זה עוזר! החלטתי שהפעם אני נלחמת בלי מעצורים, שאמשיך עד שהמצב יהיה יותר טוב ועד שאהיה חזקה יותר.תמיד היה לי את הרצון אבל לא היה לי את הכוחות והיום, יותר מתמיד, יש לי ואני שמחה. בינתיים אני מתמודדת עם סיוטים ועם עליות וירידות במצב הרוח. אני מאמינה שאחרי שאכנס שוב למרפאה, גם זה יטופל ויהיה לי יותר קל להמשיך בדרך הנכונה.. אין יותר לשחק עם עצמי ואין יותר להרעיב! מבחינתי עוד יגיע היום שבו אצליח לאכול מה שארצה, מתי שארצה וכמה שארצה. אני מרגישה כמה הגוף שלי מתחזק, אפילו שהוא עוד חלש, ופתאום אני מרגישה יותר טוב, פחות עייפה. אם כל זה, לפעמים אני נכנסת לדיכאון מהעלייה במשקל ומהמספר שמופיע לי על הצג כשאני נשקלת, אבל אני משתדלת מאוד להתעלם מכך ומנסה להמשיך הלאה. ומה שלומך? איך את מרגישה? אני אומר לך תודה על הפירגון והחיזוקים ותדעי שאת עוזרת ומעודדת מאוד. :) שלך ובאהבה, מחפשת מוצא..

כ"כ הזכרת לי את עצמי עם המילים שלך! "מבחינתי עוד יגיע היום שבו אצליח לאכול מה שארצה, מתי שארצה וכמה שארצה"-- זאת התקווה הכי גדולה שלי וגם אני הרבה פעמים שמה לב שאני אומרת את זה לעצמי..שעוד יגיע יום בו אני אוכל לאכול כמה שארצה ומה שארצה.. כמו פעם..אבל אני פוחדת מהחלום הזה.. מאי התגשמותו ולכן אני לא נותנת לתקווה הזו יותר מדי מקום.. נמאס לי להתאכזב.. אני רוצה לומר לך שגם אני סובלת מסיוטים..ומאוד קשים.. אתמול היו לי 3 סיוטים והתעוררתי כולי מזיעה ומבוהלת.. כמו שקורה לי כמעט כל יום.. וזה מייאש כ"כ.. אני יודעת שזה לא יבטל את החשש שלך מה שאומר לך כרגע אבל קחי את האפשרות של הטיפול במרפאה כדבר הכי טוב וחיובי שיקרה לך בתקופה הקרובה! באמת שאין לך ממה לפחד ולחשוש.. את תראי שסוף סוף יש ביטוי לכל הכאב שלך ושאת יכולה להרגיש בנוח ובטוחה עם אנשי מקצוע סביבך שרוצים את טובתך ומקדמים אותך לעבר החלמה. ואני בטח לא מחדשת לך כלום כי כבר היית במקום הזה ואת מכירה אותו מצויין.. זאת עוד מדרגה חשובה בדרך להחלמה שלך.. יפה שאת יותר לא חושבת על הרעבה כפתרון..זה אומר המון על ההתקדמות שלך.. לעיתים כשאני נשברת המחשבות על הרעבה עולות בי שוב..זה קרה לי היום גם כן כשהתעוררתי מהסיוטים.. חשבתי אולי אוותר על ארוחת בוקר למרות שאני יודעת שאני במצב כרגע שאני לא מעיזה ולא מסוגלת לבצע את זה.. וזה טוב..כי אני לא רוצה לפגוע בגוף שלי יותר משכבר פגעתי.. תדעי שאני מאוד אופטימית לגבייך ומאמינה ביכולת שלך לעבור את זה.. והלוואי ובסוף נזכה לכתוב כאן גם את הניצחון שלנו על המחלה ולא רק את הסבל שהיא גורמת לנו. שלך, שירן

אני בהחלט לוקחת את הכניסה למרפאה מחדש ואת הטיפול שם כדבר חיובי וחיוני שיעזור לי רק לטפס עוד למעלה. גם אני סובלת יום יום מסיוט, לרוב הם פשוט חוזרים על עצמם, אבל אני מתעוררת, לפעמים בבוקר ולפעמים באמצא הלילה, מזיעה, לפעמים בוכה ולוקח לי הרבה זמן לצאת מזה. אני לא רוצה לחשוב על הרעבה כפיתרון לבעיות שלי כמו שעשיתי עד היום כי חוץ מלפגוע בי, זה לא נתן לי כלום. קורה שיש מצבים בהם אני ממש נבהלת והדרך היחידה שאני מצליחה לחשוב עליה כפיתרון היא הרעבה, אבל אני בהחלט הופכת עולמות כדי לא להשתמש בה. אני מחפשת דרכים יותר אפקטיביות לפתרון בעיותיי. נשמע לי יותר הגיוני, לא? גם אני למדתי שגודל האכזבה היא כגודל הציפיה, אבל אני חושבת שלא הפעם, לא בזה. קרן אור אמרה שהיא מאמינה בכוח הרצון והיא צודקת. אם תרצי משהו חזק כ"כ, את תהפכי עולמות כדי להשיג אותו ואותו הדבר פה, אם תרצי מספיק חזק, את תצליחי לנצח. אין דבר חזק יותר מהרצון שלך. תמיד תזכרי את זה. אל תתני לאף אחד ולמחלה לשים לך רגל. אני מאמינה בך ויודעת שאת גדולה ואת תצליחי, למרות הקושי ולמרות הדיכאון. תנסי להיאחז בדברים שעזרו ויעזרו לך להמשיך ולטפס בחזרה כדי שלא תיפלי ותאבדי את כל מה שהשגת. אני איתך, מחזיקה לך אצבעות ומחבקת אותך מרחוק כדי שתהיי חזקה ושתצליחי. רציתי לספר לך שאני הפסקתי לפני הרבה מאוד זמן ללכת למסעדות ובתי קפה, כי תמיד חשבתי שהאנשים מסביבי תמיד מסתכלים לי בצלחת וחושבים שאני איזה בהמה שרק אוכלת. כמובן, שאני מבינה שהכל בראש, אבל זה מצב שהיה מכניס אותי ללחץ ולכן ויתרתי על כך. החלטתי שהגיע הזמן שאצא קצת ואחזיר לעצמי את הביטחון לשבת במקום הומה אדם ולאכול. חוויה מתקנת. אני בן אדם שלא מזיז לו מה אנשים אחרים חושבים ואומרים אבל כשזה מגיע לאוכל אני נלחצת. אני חושבת שזה יהיה צעד חיובי ואולי אפילו יעזור לי לטפס עוד ולהתקדם עוד צעד או שניים. דיברתי עם חבר שלי שנלך לאכול היום בחוץ ואני מפוחדת. מה יהיה? מה יגידו? אני לא אוותר על זה ואני אמשיך עד שזה יעבור.. גם אני מקווה שנגיע ליום בו נכתוב כאן בפורום גם את הנצחונות שלנו ולא רק את הכאבים והשפעותיה של האנורקסיה.. מחכה לשמוע ממך.. באהבה, מחפשת מוצא...

באמת שאני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדי הפורום הזה.. בלי החיזוקים שלך ושל כל הבנות כאן.. זה עושה המון! הרי בחיים האמיתיים שלי אף אחד לא באמת מצליח להבין אותי ולתמוך בי כמו שאתן עושות.. לאף אחד אין מושג כמה המצב קשה באמת ועד כמה כואב זה לעלות במשקל עבורי.. אתמול למשל אחרי השקילה נכנסתי הבייתה בוכה וההורים שלי רק החריפו את ההרגשה שלי עם ההערות הלא מבינות שלהם: "נו אז מה אם עלית? אז עדיין נראית טוב" "מה זה חצי ק"ג? זה כלוווםםם!!" ובאותו הרגע רציתי ממש למות..אני לא יכולה שמבטלים אותי ככה.. אני מניחה שאת יודעת וגם שירה בטח יודעת כמה ההערות הללו כואבות יותר מכפי שהן נשמעות.. את יודעת, אני קוראת את המילים שלך כל הזמן ואני אומרת לעצמי תמיד בלב : "וואו כמה היא התקדמה!".. באמת.. עצם העובדה שהחלטת ללכת עם בן זוגך לבית קפה זה צעד ענק! אני זוכרת את הפעם הראשונה שאני החלטתי ללכת לבית קפה עם אחותי מאז המחלה.. ההרגשה הייתה כ"כ מצויינת! של חוזק ובריאות..של החלמה.. כמובן שהפעמים הבאות היו קשות אבל עמדתי בהן בגבורה.. ואני שואפת לחזור עוד ולבקר בבתי קפה.. ולהזמין מה שרק ארצה.. מבלי לחשוב על קלוריות ומבלי להזמין כל העת סלט תפל... אלא משהו שבאמת אני אוהבת.. זה גם כן אחד החלומות שלי.. אגב, את מתגוררת עם בן זוגך? איך הוא מגיב לכל המצב הזה שלך ולכל הסיוטים שאת עוברת? הוא יודע שאת הולכת לעבור טיפול עוד מעט? זה טוב מאוד שיש מישהו שתומך בך..! אני שולחת לך גם כן חיבוקים חזרה ומחזקת את הצעדים המדהימים שאת עושה! אוהבת, שירן

אני מחכה לשמוע כמובן איך הלך לך בבית הקפה.. את חייבת את החוויה הזו לעצמך.. להתנסות במה שגורם לך לפחד.. יהיה מה שתרגישי- תדעי שאת בדרך הנכונה בלבד! בהצלחה ושיהיה לך הכי קל שאפשר!

אני מכירה את ההערות עליהם את מדברת. גם אני סבלתי מהם עד ששלחתי את ההורים שלי לטיפול קבוצתי במרפאה בה טופלתי, שם הסבירו להם מה מותר ומה אסור עם ילד שסובל עם הפרעת אכילה ואציין שזה באמת עזר והקל עלי מאוד.. חבר שלי ואני חיים ביחד כבר שנה ואנחנו עוד מעט מתחתנים. הוא יודע במעורפל על הפרעת האכילה שלי והוא יודע שטופלתי בעבר ושאני חוזרת לטיפול גם היום. הוא תומך מאוד ומקל עלי. כשרק הכרנו, כמעט מיד מצב הרוח שלי השתפר וחזרתי לאכול, לא הרבה, אבל אכלתי. אחרי תקופה שמשקלי יציב והכל בסדר, פחות או יותר, עברתי משהו ששינה את חיי והכניס אותי לטראומה נוראית שממנה רק ירדתי וירדתי. כמובן שגם עם האכילה וההתקדמות של אז, הקולות והריבים החולים שהיו לי בראש לא נעלמו וכל עלייה במשקל "הרגה אותי", אבל השתדלתי. וחבר שלי, היה איתי וחיזק עד כמה שהצליח. הרבה פעמים אני נאחזת בו כדי לאכול ולהתקדם. תביני שאני לא אוכלת כי אני רעבה, אני אוכלת כי אני מפחדת שאם לא אכניס אוכל לגופי אדרדר ואמשיך לפספס ארוחות.. עכשיו אני יוצאת לבית הקפה, מלאה בחרדות ומקווה שזה יעבור בשלום. אעדכן כשאחזור... איתך, שולחת חיבוקים.. שלך, מחפשת מוצא...

חזרתי, אני בבית ואני שבורה. זה היה אחד הדברים שהיה לי הכי קשה לעשות ועשיתי. ישבנו והזמנו לאכול. הזמנתי טוסט גבינות, שהגיע גם עם סלט ואכלתי. המנה היתה ממש גדולה והשתדלתי לסיים אותה עד הסוף. בינתיים כל מה שיכלתי לחשוב עליו זה האנשים מסביבי, מה הם אומרים? הרגשתי שהם צוחקים עלי ויורדים עלי מבפנים ואפילו שאני יודעת שאני כנראה סתם מדמיינת, זה כ"כ חזק וגדול ורציתי רק לחזור כבר הביתה. אולי אני פשוט מעמיסה על עצמי יותר מידי, אבל אני חושבת שזה חשוב וכמה שהדברים מרגישים לי קשים, ככה אני מבינה יותר את הנזק הנפשי והפיזי שעוללתי לעצמי. הדמעות לא עוצרות לי, קשה לי ואני גמורה!! אני לא מוכנה לוותר ואני מחכה כבר לרגע שהדברים יראו קצת אחרת, שהחיוכים שעל פני יהיו אמיתיים כי ככה אני באמת מרגישה ושיהיה לי קל עם האכילה והאוכל. כשהייתי בטיפול הקודם הרגשתי שיש לי רשת ביטחון שעוטפת אותי חזק ולא נותנת לי ליפול, היום הרשת הזאת קרועה ונעלמה מטווח הראייה שלי וזה קשה לבד. אני כ"כ שמחה שאני חוזרת לטיפול. עשיתי בדיקות דם לפני שבוע ונכנסתי מקודם לאתר הכללית כדי לבדוק את התוצאות והם יותר גרועות מהקודמות.. זה כואב כי אני מנסה. באמת! אני יודעת מהניסיון שלוקח זמן לדברים להשפיע, אז אני יכולה לקוות רק לטוב. בינתיים אני רק רוצה להיכנס למיטה, לסגור את העיניים ולקום בבוקר ליום חדש ומרענן, למרות שאני יודעת שאני לא אצליח להירדם כמו כל ערב... מה את חושבת? אשמח לשמוע את דעתך.. שלך, מחפשת תשובה.. שיהיה ערב נעים בינתיים

אני כ"כ מצטערת לשמוע שהיה לך עד כדי כך קשה בבית הקפה.. ואני די חושבת שזה היה צפוי.. אחרי הכל המחלה הזאת הורסת והרסה אותנו מהשורש עד כדי כך ששכחנו מה זה לבצע את הפעולה הבסיסית ביותר והיא- לאכול!! שכחנו לאכול.. איך לאכול כמה ומתי.. הכל נמחק מזכרוננו.. אבל אני מאמינה ויש לי אופטימיות מאוד חזקה לגבי הטיפול שלך- שברגע שהוא יתחיל- דברים ייעשו קלים יותר עבורך והרשת הקרועה הזאת שלך עכשיו תתחדש לרשת חזקה ויציבה.. מתי את מתחילה את הטיפול?? שיתפת את בן זוגך לגבי התחושות שלך ולגבי מה שזה עשה לך? אני לא חושבת שיש לך במה להתבייש וזה דווקא יועיל לך מאוד לדבר איתו ולספר לו בכנות את מה שעובר עליך. אחרי הכל הוא עומד להיות בעלך לעתיד וחשוב מאוד שהוא יכיל גם את הצד הכואב שלך..ויתמוך בך! כי ברגעים האלה אין כמו לקבל תמיכה אמיתית מאנשים שבאמת אכפת להם ואוהבים אותך.. מה דעתך? בכל מה שכתבת לא שמת לב לדבר חיובי אחד..ואני דווקא כן הצלחתי לשים לב אליו כי הוא כ"כ משמעותי! ואת יודעת מה החיובי? החיובי הוא שלא עצרת את המלחמה לרגע קט! המשכת לאכול עד הסוף והשתדלת לסיים את הארוחה למרות מה שהרגשת! וזה מדהים בעיניי.. יכולת בקלות לראות את האוכל ופשוט להגיד שאת לא מרגישה טוב או לסרב לאכול.. יכולת לברוח מהסיטואציה בקלות אבל לא! את נשארת שם איפה שכ"כ קשה וכואב לך והתמודדת! וזה רק מראה לי כמה שאת חזקה..ואני מקווה שאני גורמת לך לראות את זה גם כפי שאני רואה את זה.. זיכרי שמבחן התוצאה הוא מה שחשוב- ומבחן התוצאה הוא שבנק' הזו הצלחת להביס את האנורקסיה!! <למרות שאני יודעת שנראה לך שהיא הביסה אותך כרגע> זה לגיטימי שזה מה שתרגישי.. זה לגיטימי שתבכי, שתרגישי שאת מאבדת שליטה, שהעולם קורס וכל המחשבות האלה שהמחלה משכנעת אותנו לחשוב.. תני למחלה לצעוק לך מה שהיא רוצה..אבל תחזיקי חזק באמונה שמה שעשית היה צעד נכון! והכי בריא עבורך! הרי מתישהו אנחנו צריכות להתמודד עם החיים שבחוץ ועם הדברים הנורמלים שאנשים עושים .. לא כך? לאט לאט את תראי שזה נעשה פחות מפחיד..אל תאיצי בעצמך.. יהיה להכל את הזמן שלו..את תיכנסי לטיפול, תהיי מחוזקת יותר ואז בהדרגה תיחשפי לדברים שונים וביניהם גם בתי קפה.. את יודעת, אני כרגע מתנסה במאכלים שמעולם לא חשבתי שאצליח להכניס אל פי.. כל מיני ממרחים שממש התעקשתי שאנסה אותם..ועכשיו אני טועמת מהם ולפעמים אני לא מאמינה..לא מאמינה שכרגע אני בשלב שאני מסוגלת לאכול בכמויות שאנשים נורמלים אוכלים ולא כמויות רעב כמו שהייתי מקציבה לעצמי.. וגם את בסוף תגיעי לשם אני בטוחה! מקווה שנרגעת קצת ואת תראי שעם הימים שיעברו עוצמת החויה הזו תרד ואת תרגישי טוב יותר. מאחלת לך שמחר חיוך חדש <ואמיתי!> יעלה על פנייך ותראי את הדברים בצורה קצת שונה.. שולחת לך חיבוק גדול! שלך , שירן

את מדהימה! תודה!! טוב שהסתת את תשומת ליבי לגבי הארוחה היום. לפעמים אנחנו מגיעות למצב שמרוב שקשה אנחנו לא מצליחות לשים לב גם לצצדים החיוביים שבדבר וחשוה שכן ננסה לשים לב. עושה לי טוב, לקרוא את שכתבת והאמת שאני די נרגעתי ממקודם. לא שיתפתי אותו גם כי ככה אני רגילה וגם כי הוא לא כאן. הקפיצו אותו לעבודה ולא היה לנו כ"כ זמן לשבת בבית קצת ולדבר. בדרך כלל אני רגילה להתמודד עם קשיים לבד ובדרך כלל אני מתחילה בצום כשיש קשיים, אך לא הפעם. אני כן מתמודדת לבד אבל לא בצום. אני לא רואה סיבה לצום. אני גם מרגישה כאילו ששכחתי מה זה לאכול ואיך לאכול אבל אני מנסה להחזיר את זה אלי, כי בפעם הראשונה בחיים שלי אני מרגישה שבאמת מגיע לי להיות מאושרת, בריאה ושמחה באמת, בלי נזק עצמי ובלי הרעבות מיותרות! ב-20 לחודש יש לי פגישה ראשונה, הבנתי שזו פגישת אבחון ואחרי זה תחצור איתי קשר המטפלת כדי לקבוע איתי פגישה להתחלת הטיפול. זה נראה לי כ"כ רחוק ואני מרגישה שהזמן זוחל לו.. רציתי להגיד לך תודה על העידוד, החום והתמיכה. אם לא היה לי את הפורום הזה אין לי מושג איפה הייתי נמצאת היום.. אגב, כבר הפחתת עם הכדורים? ואיך את מרגישה? שיהיה לנו לילה טוב.. אני מאחלת לך שתקומי ליום חדש מלא בחום ובחיוכים ואני שולחת לך חיבוקים וחלומות פז!! שלך, מחפשת מוצא..

כתבתי לך הודעה כ"כ ארוכה מקודם והיא נמחקה..=/ אז אני אנסה לשכתב מחדש .. אני שמחה לראות שהצלחתי לגרום לך לראות את החוויה של אתמול באור יותר רציונלי והגיוני..כי באמת שראיתי בהתנסות שלך אתמול צעד משמעותי לעבר החלמה דווקא ולא לעבר החולי. והיה לי חשוב שתראי זאת גם את בצורה הזאת.. אני מקווה שהיום החדש שהגיע גרם לך לראות את זה כך אחרי הכל.. זה מצוין שאת לא רואה בהרעבה ובצומות כפיתרון ודרך להתמודדות יותר.. שוב, זה צעד עצום שמעיד על שינוי גדול אצלך..וראוי שתוקירי גם אותו על הדרך.. לא כך? אני חושבת שלמרות שאת נוהגת להתמודד עם קשייך לבד וזה בסדר גמור - כדאי בכל זאת שתשתפי את בן זוג במה שעובר עליך.. כי אחרי הכל את רוצה לחיות עם האדם הזה שנים רבות והוא הולך להיות בעלך לעתיד אז מן הראוי שהוא יידע מה עובר עליך ויתמוך בך גם בשעות הקשות.. זה מגיע לך.. אני מניחה שאם הוא היה חולה במשהו חס וחלילה את היית מעוניינת מאוד שגם הוא יספר לך על כך ולא יסתיר..היה מעציב אותך וודאי לדעת שהוא מתמודד עם מחלה קשה לבדו , לא? לשאלתך, הפחתתי מהתרופות.. אני כעת לוקחת כדור אחד במקום 3 שאני אמורה לקחת.. מאז העלייה של יום שני אני בחרדה עצומה.. והשאיפה שלי היא להפסיק לגמרי עם התרופות האלה כדי לבדוק אחת ולתמיד מאיפה ולמה אני עולה כל הזמן.. מתסכל אותי נורא לדעת שאני כבר 4 וחצי ק"ג מעל למשקל התקין וזה עוד ממשיך לעלות! מילא זה היה נעצר.. הייתי נרגעת לפחות :( אני רוצה לשתף אותך שעוברים עלי ימים מאוד קשים..אני נאלצת להתמודד עם דיכאון קשה ועם עם האנורקסיה וזה ממית אותי.. אני לא עומדת בזה.. מחר יש לי פגישה עם העו"ס בה תהיה גם אמי בשיחה ואנחנו נחשוב מה לעשות.. בין היתר גם עם התרופות.. אני מרגישה ממש רע עכשיו כי בארוחת הערב היום אבא שלי העיר לי הערה מאוד לא יפה שפגעה בי נורא קשה.. הוא אמר לי: "את אוכלת יותר מדי גבינה, אח"כ אל תתלונני שאת משמינה".. צעקתי עליו שלא יתערב לי באוכל ושייתן לי להחליט לבד..ואמא שלי כמובן גם יצאה להגנתי ואמרה לו שיעזוב אותי בשקט ושלא יתערב.. כבר ממזמן הבנתי שאת אבא שלי אי אפשר לשנות..חשבתי לשלוח גם אותו לשיחה של מחר אך הוא סירב..להבא אני אלמד שלא לשתף אותו במה שעובר עלי ולספר לו אם עליתי או לא במשקל. אחרת זה ישרת שוב פעם לרעתי.. איך עבר עליך היום יקרה? אני מקווה שיומך היה טוב יותר משלי.. זה יעודד אותי לפחות.. אני שולחת לך חיבוק גדול ומאחלת לך שהשנה הזו תתחיל עבורך ברגל ימין ועבור כולנו גם כן.. אמן אוהבת, שירן

קמתי היום ליום חדש ונקי, אך מלא בעצב. קשה לי מאוד עם התהליך הזה שאני עוברת. החלומות הרעים מעייפים אותי והמלחמה הבילתי פוסקת הזאת גומרת אותי. אני קמה בבקרים ואומרת לעצמי שזה יום חדש והיום יהיה יותר קל, כי אם אאמין בזה ואומר את זה לעצמי כל הזמן אז אולי באמת כך יהיה המצב. אני אומרת תודה על כל צעד חכם ובריא שאני עושה, ומוקירה כל דקה שאני שורדת.. בינתיים החלטתי שלא לשתף אותו יותר מידי בדברים, יותר קל לי ככה. אני יודעת שבשלב מאוחר יותר אני כן אספר לו קצת יותר וכן אשתף אותו.. וברור שאם הוא היה חולה הייתי רוצה להיות שם בשבילו ואני בטוחה ויודעת שזה הדדי, בינתיים הכי טוב ככה.. אני קצת בדיכאון ואני קצת עצובה כי אני מרגישה כמו בלון מנופח וזה מעיק, אבל יש בי קול חמוד, חיובי וחכם שנמצא לי בראש ואומר לי בלי הפסקה שאני מדהימה ושאני בסוף אצליח לאהוב את עצמי בדיוק כמו שכולם אוהבים והוא עוזר לי לעבור את הימים הקשים. אני כ"כ מכירה מקרוב את המשפט שאבא שלך אמר לך.. אמא שלי אמרה לי משהו דומה, לפני שנכנסתי לטיפול הראשון ולפני שהיא הלכה לקבוצת תמיכה, היא אמרה לי שאם אמשיך לאכול ממתקים אני אשמין אז שלא אתלונן!! אז, המשפט הזה גרם לי לא לאכול 5 חודשים וחבל, היום אין מצב שזה יקרה. אין מצב שמישהו שקרוב אלי יגיד לי משפט כזה ואני אתייחס אליו ברצינות. אני מבינה אותך, אבל אולי תנסי לשכנע את עצמך פשוט לא להתייחס למילים האלו, אפילו שזה קשה ואני יודעת עד כמה זה קשה!! אני שמחה שאת משתפת אותי בימים הקשים שלך, זה טוב בשבילך ובטוח מקל קצת, לא? אני גם שמחה שאת נפגשת מחר עם העו"ס ביחד עם אמא שלך. התמיכה הזאת רק תחזק רותך וחשוב שתדברי איתה על התרופה. אני מבינה שאת כמעט בטוחה שהעלייה במשקל לא נעצרת בגלל התרופה, אבל אני באופן אישי חושבת שזה לא קשור אליה. אני חושבת שאת עולה בלי לעצור בגלל שהגוף רוצה להתחזק ואני בטוחה שבסוף הוא יעצר, אך אם זה באמת בגלל התרופה אז פשוט תבקשי שיחליפו לך אותה. עצם זה שאת לוקחת את התרופה מראה לך שאת רוצה להחלים והתרופה רק תעזור לך ותקל. את מדהימה בעיני, את עושה דברים גדולים למען החלמתך וחייך ואני גאה בך!! אני רוצה לתת לך חיבוק גדול והרבה אהבה.. שיהיה לך לילה טוב ומדהים ואשמח לשמוע ממך מחר אחרי הפגישה.. מקווה שהיא תעבור בקלות!! שלך, מחפשת מוצא..

התעצבתי מאוד לקרוא את שכתבת.. אני עוברת את אותו הגיהנום כמוך.. גם אני מתעוררת כל לילה לסיוטים בלתי פוסקים! אין יום שעובר עלי ללא סיוט אחד לפחות! אני חולמת 3-4 סיוטים בלילה ומתעוררת שטופת זיעה ומבוהלת.. כך שאני מבינה את תחושותייך.. אך מהניסיון שלי עם סיוטים <ויש לי המון ניסיון לצערי.. כי גם בתקופה שסבלתי מחרדות היו לי סיוטים בלתי פוסקים> ברגע שמתחילים להרגיש טוב יותר וכשיש הטבה במצב- הסיוטים אט אט נחלשים ויורדים בתדירותם.. אני מקווה שמתישהו תקבלי את האומץ והכוחות לשתף את בן זוגך במה שעובר עליך..זה הדבר הכי טוב שתוכלי לעשות למענך ולמען שניכם.. כי כמו שקרן אור אמרה- את תצטרכי מישהו שיתמוך בך בשעות הקשות ו"ירים" אותך כשצריך. התחושות שלך לנוכח האכילה הן לגיטימיות וזה בסדר שתרגישי עצב וייאוש..אני מבינה טוב על מה את מדברת..אני בעצמי כבר שכחתי מהו שובע ומה זאת אכילה נורמלית.. עד היום אני נוטה לפרש את תחושת השובע כעלייה אוטומטית במשקל! אני לא רגילה לתחושה המוזרה הזו ובכל פעם שהיא מופיעה אני מתרגשת ממנה ומאידך גם חוששת..כי היא מוזרה לי.. כן, עדיין.. המחלה שיבשה אצלנו כל אינסטינקט בסיסי שקשור באוכל, כל תחושה לגיטימית של הגוף... כאילו ניתקו אותנו מהגוף לגמרי.. ואני מכירה על בשר את תחושת "הבלון" הזו שאת מתארת.. גם אני עד היום מתקשה להתמודד איתה.. אך אני מנסה להזכיר לעצמי שוב ושוב שתחושת שובע לא מעידה על עלייה במשקל! ושמותר לי ומגיע לי לאכול ולהינות מהאוכל על אחת כמה וכמה.. אני לא אשקר לך- עד היום כשאני אוכלת אני מרגישה אשמה וייסורי מצפון..אפילו על הדברים הקטנים..אבל אני כבר פחות מוצאת את עצמי פועלת לפי המחשבות האלה..פחות מפחיתה ופחות מקשיבה למחלה.. כשהייתי ממש חולה הייתי קמה במהלך הארוחה לפחות 3 פעמים לסיר כדי להפחית מהכמות של האוכל..עשיתי כמו עיוורת את מה שהמחלה ציוותה עלי.. היום, המחשבות והציווים של המחלה עדיין שם.. אך את כבר לא תמצאי אותי קמה לסיר כדי להפחית או פועלת אחר כל צו וצו של האנורקסיה.. אני חווה את המחשבות הללו כמו שהן תוך כדי האכילה, אבל פחות עושה כפקודתן.. אט אט כשאת תתרגלי לאכול אין לי ספק שזה יהיה לך קל יותר ויותר ואת תביני כמה לאוכל יש תפקיד משמעותי בקיום שלך, בתפקוד שלך..ואני מאמינה שאת גם פחות תפעלי לפי המחלה.. זה תהליך וזה לוקח זמן <עם כמה שאני שונאת לומר את זה אבל לצערי זה נכון.. גם לעצמי אני אומרת את זה לפעמים כדי להתעודד שאח"כ יהיה טוב יותר> אני מאמינה בכוחות שלך- וזה לא עוד משפט עידוד.. אני באמת מאמינה בהם.. ותאמיני לקול הזה שאומר לך שאת מדהימה- כי את באמת כזו.. וזה על סמך ההיכרות הקצרה שלי איתך כאן בפורום.. ואני כבר הספקתי להבחין בכך.. :) בעניין ההערות של אבא שלי- אני אקח את זה לתשומת ליבי ולהבא אני אדע באמת שלא להתייחס ולהאמין לכל מה שהוא אומר לי.. הרי בתוכי אני יודעת שהוא טועה ושאני אוכלת ע"פ התפריט בצורה מסודרת ונכונה..

אתמול הייתה הפגישה אצל העו"ס עם אמא שלי.. דיברנו על המון דברים בין היתר החלטנו לתרגל אכילה בפני אנשים.. שאני יודעת שזה הולך להיות מאוד מאוד קשה עבורי אבל אני חייבת..היום אני הולכת לתרגל את זה בפעם הראשונה מול אחד מבני המשפחה ואני מקווה שיהיה בסדר :( אמרתי לה גם שהחלטתי להפסיק עם התרופה כי היא מעלה אותי במשקל והיא אמרה שביום שני היא תדבר על כך עם הפסיכיאטרית שלי והיא תחליט מה לעשות ומה לתת לי.. אני רק לא חושבת שהיא באמת הבינה שכוונתי היא להפסיק עם התרופות הללו לגמרי..כי אני באמת מאסתי בכל התרופות האלה וההשפעות הקשות שלהם עלי.. השיחה הייתה לי מאוד קשה.. דיברנו על הדיכאון הקשה שלי והיא אמרה שאני חייבת להסכים לצאת עם חברות ולא לנתק קשרים כי זה רק משאיר אותי במקום.. הבעיה שחוסר האנרגיה הזה הורג אותי.. זה כ"כ ממית.. אגב, סיפרת פעם שהייתה תקופה שבה הגעת למשקלך התקין כשהיית במרפאה.. האם גם לך זה לקח זמן עד שהוא התייצב? בהזדמנות זו אני רוצה להודות לך על המחמאות שלך.. כואב לי שאנשים מצליחים לראות בי הרבה דברים טובים שאני לא רואה או מסרבת לראות בעצמי.. אני יודעת רק להתאכזר לעצמי תמיד.. =/ ומה איתך? איך עובר עליך היום? מאחלת לך סופ"ש הכי קל שאפשר עם הרבה כוחות!! אוהבת, שירן

אני שמוחה לשמוע שבפגישה שלך עם העו"ס דיברתם על הרבה דברים. אפילו שהן כואבים זה חשוב ונכון. אני חושבת שהעו"ס שלך צודקת בקשר ליציאה עם חברות. את לא חייבת להפוך את זה למנהג יומיומי, אלא תחזרי לקשר איתן ותנסי אולי למתן את זה, אני באמת מאמינה שזה יכול רק לעזור, למרות שאין לך כוחות פיזים ואני בהחלט מבינה את זה! לשאלתך, אחרי כמעט שנתיים שהייתי מטופלת, הגעתי למשקל שמבחינם לא סיכן את חיי, למרות שזה היה תת משקל אבל לא נורא, משקל שבו אכלתי 2-3 ארוחות בריאות ביום, קיבלתי מחזור באופן סדיר ותיפקדתי ביום יום שלי. כמובן שגם לי היה "קל לחיות איתו". הייתי יציבה כך כמה חודשים טובים עד שקרה לי משהו מאוד טרואמטי. כמה שהם ואני ניסינו מראש להכין את עצמנו אליו וניסינו בכל הכוח למנוע את השפעתו הוא היה חזק וגדול מידי ופשוט נפלתי שוב ומהר. אני חושבת שהיציבות הזאת היתה הדבר הכי טוב בשבילי אז והצלחתי להגיע לזה די לא, שנתיים כמעט, אבל מאז הייתי רק בנפילה מטורפת. עכשיו אני עושה את כל המאמצים כדי להשתקם שוב. אני חושבת שאתמול היה הלילה הראשון שלא היה לי סיוטים, למרות שהייתי קצת חולה אתמול. הלוואי ששאר הימים יהיו כך גם! בינתיים עובר עלי יום מבולבל קצת, בגלל שחטפתי וירוס, הרופאה שינתה לי את התפריט למאכלים תפלים ויבשים וזה מרגיש כאילו אני לא אוכלת, אפילו שאני מוסיפה עוד לתפריט וכן אוכלת. מחר, אם ארגיש יותר טוב, אני אחזור לתפריט הקודם שלי. :) קשה לי להאמין שאני כותבת את הדברים ומחייכת!! איך עובר עלייך היום הזה? מתי הפגישה עם הפסיכיאטרית? מקווה שיעזרו לך כדי שיהיה לך קל יותר בתהליך הזה.. אני שולחת לך נשיקות ושיהיה יום מקסים וקל. שלך, מחפשת מוצא.

אני יודעת שחלק מתהליך השיקום שלי <כמו שהעו"ס שלי קוראת לזה וזה נכון> זה לצאת עם חברות ולעשות מה שרוב הבנות בגילי עושות.. מבלות ונהנות.. הבעיה היא שברגע שאני מסכימה לחידוש הקשר הזה אני "מסתכנת" בהזמנות נוספות מצד החברות הללו ובקשר שייהפך לאינטנסיבי יותר.. ומבחינתי זה אומר שהולכים להוציא ממני עוד ועוד אנרגיה נפשית..פיזית אני יכולה, נפשית אני פשוט מתה וגמורה.. מה גם שקשה לי כשהחברה מתחילה לדבר על נושאים אחרים ואני מוצאת את המחשבות שלי נודדות למקומות אחרים ועצובים שלי כמו למשל המשקל , הדיכאון והמחלה..ואז אני מרגישה מין זיוף בחיוכים שאני מחייכת, במילים שאני אומרת.. הכל נהפך מאולץ וקשה עוד יותר.. הצטערתי לשמוע שנאלצת לעבור משהו כ"כ טראומטתי שהחזיר אותך אחורה..אני מקווה שאת לא כועסת על עצמך בגלל מה שקרה ובגלל הנפילה הקשה שהייתה לך.. כי את בסך הכל בן אדם וגם את קורסת.. ואני בטוחה שלמרות שהפעם הקודמת נכשלה- הפעם את לא תיכשלי..אני "שומעת" אותך חזקה יותר! יציבה יותר ורוצה מאוד מאוד להחלים.. אני טועה?? השתנית המון לטובה מאז שאת כאן..ואני מקווה שזה ימשיך כך.. אגב, האם הרופאה שלך היא פרטית? נראה כי מאוד אכפת לה ממך ושהיא תומכת בך.. את יודעת, אני תמיד מחכה לימי שני שיגיעו..ולא רק בשביל שאני ארגע בגלל המשקל אלא גם משום שהפגישות אצל הדיאטנית משרות עלי רוגע..אני מצליחה להוציא את כל ההשפעות,הרגשות והמחשבות שהאוכל גרם לי לחוש השבוע ותוך כדי גם מקבלת את תמיכת הדיאטנית.. גם אצלך זה ככה? כל הכבוד שאת מוסיפה גם אוכל לעצמך..התפריט שלך הוא זמני ולא יישאר כך לתמיד אז תתעודדי.. המון המון בריאות ושיהיה לך סופ"ש קל.. אוהבת, שירן

הי, דבר ראשון, את לא טועה בכלל. אני מרגישה חזקה מתמיד ואני יודעת שהפעם אצליח ובגדול!! שנית, אספר לך שאני כועסת על עצמי מאוד ואני מרגישה אשמה בגלל הדבר הגדול הזה שקרה אז. הרופאה שאני מדברת עליה היא רופאת המשפחה שלי שמכירה אותי מאז שאני קטנה. היא הבן אדם השני בערך שאני בוטחת בו והיא יודעת הכל עלי.. גם אצלי זה ככה. :), גם אני מחכה ליום שני כשאני הולכת להישקל. קשה להסביר את זה, אבל זה לא רק להישקל, את גם מדברת ומשתחררת וזה בהחלט נותן תחושה של הקלה וזה אפילו עוזר להעביר את היום הזה יותר בקלות. אני כ"כ מכירה את המצב הזה שאת יושבת עם חברות באיזה מקום ופתאום עולה נושא שיחה על משקל ואוכל. גם אני זוכרת שכל פעם שהיתה לי חברה שמעלה את נושא המשקל הייתי מזייפת איזה חיוך ומנסה להעביר נושא. אספר לך שיש לי חברה מאוד טובה שהיא אנורקסית ורק לפני מספר חודשים היא הבינה את זה ואפילו הצליחה להגיד בקול רק שהיא סובלת מהפרעת אכילה, אנורקסיה, היא לא מקבלת טיפול כי היא לא רוצה וזה חבל, אבל אני מאמינה שבסוף היא תראה את זה. ברוב השיחות שלנו היא מדברת איתי על מה שהיא אכלה ועל כמה שהיא שוקלת והפעם, היום, אני מגיבה אחרת, מנסה לעזור ולעודד מעומקי ליבי, בלי זיופים ובלי חיוכים מאולצים. אני לא נותנת לשיחות האלה להכניס אותי למקום חולה ועצוב כי זה לא מגיע לי. נכון שזה גוזל הרבה מאמץ אבל זה שווה כל רגע וכל טיפת אנרגיה שיוצאת ממני. אני יודעת שאת תצליחי, אל תלחיצי את עצמך ואל תדחפי את עצמך יותר מידי חזק כי גם זה מסוכן.. איך עבר עלייך השישי? אשנח לשמוע ממך מחר! שיהיה לילה טוב ומתוק.. באהבה, מחפשת מוצא..