אני רוצה להיות כנה

את הרצון להרגיש אהובה ומוגנת, שאף אחד לא יכול לפגוע בי, שמישהו שומר עלי...משהו שכ"כ מזמן לא הרגשתי, משהו שלמען האמת הרגשתי כ"כ מעט זמן, ולפני כ"כ הרבה זמן... אז אולי זאת חזרה לילדות, שזה משהו שמתאים לי ולא מתאים לי...אבל זה מה שזה, ולא פעם זה תוקע אותי במקום, לא נותן לי להיות אני, לא נותן לי להכיר את עצמי, לא נותן לי את האפשרות לבקש בשביל עצמי, משום שחייתי כל חיי לבד ובלי עזרה מאף אחד וניהלתי את חיי לבד, אז התחושה שבעצם לא מגיע לי התעצמה עם הזמן, התחושה שאני חייבת להתסדר בחיים לבד התגברה. ואולי העת לשחרר אותה? אולי העת לפשר לעצמי גם לקבל? להגיע למחשבה שגם אני יכולה? להגיע למחשבה שאף אחד לא יתרחק ממני, ליצור קשרים אמיתיים בחיי שלא מבוססים על רצון לעשות טוב לאחרים, אלא גם לשתף אחרים במה שקורה לי... ואולי כרגע שאני כותבת את זה זה כבר התחלה של תהליך חיובי. אני רוצה להבטיח שלא אסתתר יותר מאחוריי שמות שהם לא שלי, אני רוצה להבטיח שאשתדל לספר גם על עצמי, שאהיה כנה איתכן-וככה גם אהיה כנה עם עצמי, שהאמת תהיה ברורה יותר, שאכיר בה, שאבין אותה, שלא אפחד ואברח ממנה. שאבין שמה שקרה קרה, שאני לא אשמה, שאני לא צריכה לעזור למי שכבר מת מזמן, שכעת הגיע הזמן לדאוג לעצמי, שאגיע הזמן לתת לעצמי. האם אוכל להרגיש הקלה אחרי שאפטר מהמסיכות? ואיך עושים זאת אחרי כ"כ המון שנים עם התרגלות אליהן? אני מודה-אני מפחדת להיות בילעדיהן, ואולי חלקכן נבהלות כרגע ממני, לא..אין לי סכיזופרניה ואני יודעת טוב מאוד מה כרגע אני כותבת, ולמרות הקושי אני גם יודעת שאשלח את ההודעה הזאת..אשלח אותה ואולי פעם ראשונה אודה בפניכן שדמעות ירדו מעייני כי אני לא רגילה, אני לא רגילה לשתך, אני לא רגילה להיות כנה ברמות כאלו. אז זהו, הורדתי את המסיכות מולכן, אני לא אדם חזק כמו שבטח הצגתי בפניכן במהלך כל ההודעות שכתבתי אליכן...במהלך כל חיי שבהם אנשים רואים אותי מתהלכת ולא צריכה אף אחד. אני גם צריכה, אני פשוט לא יודעת לבקש, אבל אני לומדת...ואני מאמינה בעצמי שבסוף אצליח, בסוף אדע, ובסוף גם ארגיש את ההרגשה שאני נתרמת מכך. ועוד דבר אחד קטן- שמי הוא חגית, חשוב לי כן לומר לכן אותו, זהו גם עוד צעט לעזוב קצת את הכינויים החסרי חשיבות, השמות שרציתי להתחבא מאחוריהן, אמנם שם הוא לא הדבר החשוב ביותר, אבל זה איזשהו דרך להגיד לכן שאני מוכנה לחשוף את עצמי בצורה הכנה ביותר שאצליח, שאני מנסה. מקווה שלא עייפתי את עיינכן מדי, שלכן באהבה, חגית (תקווה לבנה).

חגית... שם מדהים בעיני! היתה מישהי שעשתה לי בעבר הרבה טוב, הכניסה הרבה אור לחיים שלי ותמכה בי כשהייתי צריכה אותה וקראו לה חגית.. אני קוראת את דברייך ואני שמחה לשמוע שאת כנה. את כנה לא רק עם הפורום אלא בעיקר עם עצמך וזה צעד משמעותי וחשוב. חלק מההגנה הטיבעית שלנו היא ללבוש מסכות כשאנחנו מרגישים "סכנה" וכמו שאנחנו יודעים לשים אותה ככה אנחנו גם יודעים להוריד אותה ולאט לאט את תראי שעם הרבה כוחות, המסיכות שהלבשת על עצמך ירדו. למדתי שבסוף הכל מתאפשר בחיים אם רק ניתן לדברים להתאפשר. אני חושבת שגם אחרי הרבה מאוד שנים של הסתתרות, הרגשת אשמה והרס עצמי אפשר לשנות, לתקן ולשקם את המצב אליו הבנו את עצמנו כשלא ידענו להתמודד עם הדברים. מגיע לך להיתמך ומגיע לך לקבל בדיוק כמו שאת נותנת! אני לא מכירה אותך הרבה זמן אבל אני קוראת את הדברים שרשמת כאן לבנות ולי ואני רואה בן אדם חזק ואמיתי שלא מבלבל את המוח ושאומר את מה שיש בראשו ועל ליבו. אני חושבת שזאת הבעיה אצל כולנו כבני אדם, אנחנו מקנים לעצמנו הרגלים, לפעמים טובים ולפעמים פחות טובים ואפילו גרועים, ואחרי שהתרגלנו קשה לנו לשנות אותם. לפעמים אני מרגישה שזה כמו להשתחרר מכלא, את לא יודעת מה מחכה לך בחוץ וזה מפחיד או כמו להפסיק לעשן, תחושות הטעם והריח אצל בן אדם שמעשן הן שונות מתחושות של בן אדם שלא מעשן וזה מטריף. אני מעשנת ואני יכולה לספר לך שכשניסיתי להפסיק זה היה נורא כי פתאום הרגשתי טעמים שונים שלא הכרתי והרחתי ריחות שלא הכרתי, בקיצור אני יודעת שזה מפחיד להתנתק מהאנורקסיה שכ"כ התרגלנו אליה ושהסתגלנו לסגנון החיים שלה, לפעמים אנחנו רק שוכחים שהיא הורגת והבריאות שלנו חשובה יותר מהכל, לכן צריך לסלק אותה מחיינו ולאט לאט לבנות חיים חדשים ושונים בלעדיה. מנגד, אני נעצבת כשאני קוראת את דברייך, אני כ"כ מבינה את הרגשותייך.. גם אני מחכה שהדברים יתחילו להראות קצה של אור, אבל אני גם מבינה שזה הולך לקחת הרבה מאוד זמן ושזה תהליך מאוד ארוך שיגזול ממני הרבה כוחות ואת יודעת מה, לא איכפת לי, אני רוצה את זה ותר מתמיד וזה מה שיחזיק אותי בהמשך הדרך!! אני מאמינה שאת רואה את הדברים האלה גם אצלך ואולי את רק צריכה דחיפה קטנה ועידוד! אני טועה?? הצטערתי לשמוע שאימך חולה. מקווה שהכל יהיה בסדר ושהיא תחלים.. אני שולחת לך חיזוקים, נשיקות וחיבוקים ומאחלת לך חלומות פז ולילה מקסים! תמשיכי לכתוב ולהשתחרר ואני מאמינה שבסוף הכל יסתדר! שלך ובאהבה, מחפשת מוצא...

הכל יסתדר...הכל יסתדר-אכן. רק אם אמשיך לרצות....הדברים הרי במילא כבר מסתדרים, עם הזמן למדתי להיסתדר איתם, לקבלם..ומי יתן ועם הזמן אדע להשלים בצורה טוטאלית. תודה על מה שכתבת. אני כרגע קצת מרגישה חלשה מבחינה פיזית, אז אלך להכין לעצמי משהו חם לשתות שיחזיר לי את הצבע קצת. אגב שתדעי שאני לא אהבתי את השם שלי המון המון זמן, אבל כשהבנתי שהוא הכי מתאים לי, למדתי לקבל אותו, ואני כבר לא חושבת על שמות אחרים בשבילי.. שלך, תקווה לבנה

אני גאה בך! עשית צעד שאני בטוחה שהיה קשה עבורך.. לא קל להודות בחולשה.. להודות שאנחנו צריכים עזרה ושקשה לנו.. בייחוד לא עם תחושות אשמה מטורפות שגורמות לנו להאמין שאף פעם לא מגיע לנו.. זוהי תחושה הרסנית.. רק אתמול הבנתי כמה באמת המחלה הרסה אותי במובן הזה שהיא גרמה לי להאמין עד היום -שלא מגיע לי! לא מגיע לי לאכול, לחיות, שיתמכו בי, שיעזרו לי.. שיתייחסו אלי יפה.. אבל אני עובדת כרגע חזק מתמיד על התחושות האלה.. וההודעה הכנה שלך הזו- רק מעידה כמה את נלחמת כנגד התחושה הזו..מבחינתי בהודעה הזו את שברת את האמונה הזו- הרשית לעצמך לומר :"מגיע גם לי" , "קשה גם לי"- זה צעד עצום וחיובי כאחד. ואין לך במה להתבייש בו.. לכולנו יש רגעי חולשה.. וכולנו ואני מאמינה בכך בלב שלם , צריכות להחזיר לעצמנו את התחושה שמותר לנו, שיש לנו זכות קיום בעולם הזה, להדוף את האשמה ההרסנית שהמחלה הזו מיקמה בנו.. כאב לי לקרוא את הסיפור שלך ועל המצב של אמך..גם אני מקווה ומאחלת שהיא תרגיש טוב.. איך הקשר ביניכם אגב? היא הייתה שותפה ועדה להפרעת האכילה שלך? למרות שבעיניי עצמך את חלשה, אני חייבת לומר לך שאני התרשמתי ממך אך ורק לטובה.. ראיתי בך ואני עדיין רואה אדם חזק ונערך..אמיץ אנחנו כאן גם כדי לתמוך בך ותדעי שזהו מקומך..ושאת לא זרה כאן כלל וכלל.. אגב, התגברת לגמרי על המחלה? או שרגעי החולשה האחרונים שתקפו אותך לא קשורים אליה ואל הפרעת האכילה? שיהיה לך יום נעים, ושוב, אני מחזקת את הצעד שעשית.. אוהבת, שירן

היי שירן, אכן התגברתי על האנורקסיה, את הרי יודעת שה"א אכילה נשארת אצלנו, פשוט למדתי לא לתת לה להתשלט לי על החיים, ברגעים שאני מרגישה שאני נופלת, גם כשיש מדי פעם מחשבות, אני מיד עוצרת את עצמי ורצה לאכול, כדי שחס וחלילה החולשה לא תתפוס את מקומה ותגרור אחריה הרעבה מעברי. אני דווקא חושבת עלייך ותוהה מה שלומך..קראתי את הודעותייך, נשמע שמצבך אינו כ"כ טוב. אולי צריך איזו עזרה חיצונית? נראה לי כי את במאבקים פנימיים מאוד חזקים עם עצמך, וחבל לי שתשקעי ככה...לא נשמע טוב. מותר לך לחזור להעזר...אל תתני לעצמך להתפרק מבלי לשים לב את תהיי במקום עוד יותר עמוק, צאי משם עם רגל אחת קודם. ותודה לך על המילים החמות , תודה על המחמאות :) שלך תקווה לבנה

איזה כיף שעשית את הצעד הענק הזה! השם הזה, חגית, מאיר אותך פתאום באור שונה, יותר מוחשי, יותר אנושי, וזה כלכך מדהים בעייני. את אדם, אדם עם מעלות וחסרונות שסוף סוף מחליט להכיר בכך. יש קסם באנושיות שאני לא יכולה להסביר. אני גאה בך ברמות מטורפות! מקווה שזהו צעד ראשון שמתחיל דרך עמוסה בעוד הרבה תפניות חיוביות. מצטערת לשמוע על הסיפור הקשה שלך. לכל אדם יש את הסיפורים שלו וכמו שלכל אדם מגיע החום, האהבה, הנחמה והקרבה מהסובבים אותו, כך גם לך! אני מאמינה בזה בכל ליבי ושתדעי שאני תמיד פה כדי להקשיב ברצון רב ובחיבוק גדול לכל דבר שיש לך להגיד. אהבה, נשיקות חיבוקים ואינסוף הערכה, לונה

שלום לך לונה מקסימה... מילותייך נגעו בי. תודה רבה על הפירגון.....אני חושבת שאני מזהה אצלך המון הורדת מסיכות בריאה וטובה, מאז הפעם הראשונה שראיתי אותך פה בפורום...... שיהיה לך לילה טוב, תקווה לבנה

תודה רבה! כיף לשמוע. לילה טוב ושבוע רגוע לכולנו.