לקרן אור ושירן היקרות!

אני דווקא שמחה לשמוע שלמרות הקושי איפשרת לעצמך לדבר,לבכות ולהשתחרר.לפעמים אנחנו נוטות לפחד "לגעת" בתחושות שלנו מפחד להישבר,אבל זה לא ממש עוזר לנו,כי גם אם לא נדבר על הדברים או נדמודד איתם זה לא יגרום להם להיעלם ולחפש אפשרות לביטוי בדרכים אחרות...דווקא המקום הזה יכול כן להפוך את הדברים לקלים יותר,ועובדה שאת כבר כותבת לשירן שאת יכולה לכתוב לה אם היא רוצה מה קרה לך.אז קודם כל,את לא צריכה אישור.את מוזמנת להקיא את הרגשות שלך לכאן,ואחרי שהם יהיו כתובים שחור ע"ג לבן כבר לא תחיי בסוד ובצורך להסתירו,וההתמודדות אולי תהיה פשוטה יותר כי לא תהיי לבד איתה.
בכול אופן,שמחה לשמוע על שיפור בהיבט התזונתי,ואני מזהה כאן יכולת קבלה עצמית טובה יותר??
אל תשכחי שאנרגיה מושקעת תמיד תניב תוצאות.יש לך יכולת היום לבחור את הכיוון.אני מאמינה שכבר בחרת,ונכון שזה לא קל,אבל אין ספק שכבר יש תוצאות,אפילו התקדמות מאתמול...

מאחלת לך יום נעים,
שלך תמיד,
קרן אור.

הי, את תמיד מצליחה לעודד אותי! קשה לי להגיד שאני באופן ממשי מקבלת את עצמי, אבל אני בהחלט מנסה ללמוד אך עושים זאת. בטיפול הקודם הסבירו לי שכל בן אדם חייב, במידה נכונה, לאהוב את עצמו ואת מי שהוא ומה שהוא רואה מולו. מאז שאני זוכרת את עצמי, לא אהבתי שום דבר שיש בי, אפילו אספר לך שרק אחרי שנה שהייתי בטיפול הצלחתי לראות דברים טובים, חמים וחיוביים שיש בי שלא היה לי מושג שהם קיימים. היום אני כבר רואה אותם באופן כמעט מלא, לכן אני גם מאמינה שבסוף, יגיע היום שאלמד לאהוב את עצמי. בינתיים, הרופאה נתנה לי משימה. לאכול ארוחה אחת עם החבר שלי וארוחה אחת לבד. היא לא הסבירה למה ואני לא שאלתי, אבל כשאני חושבת על זה, נדמה לי שזה אולי ניסיון ללמד אותי ואולי גם להרגיל אותי לאכול בחברה ולהכין לעצמי ארוחה גם כשלא בא לי. עשיתי את זה אתמול והיום היתה לי תקלה קטנה. עבדתי 9 שעות. מ9 בבוקר ועד 6 אחרי הצהריים. עבדנו כ"כ קשה וכ"כ אינטנסיבי, שאפילו לעצור לשתות לא היה לנו זמן וכשסיימתי פתאום קלטתי שעוד לא הכנסתי פירור לפה ומיד הרגשתי רע. פתאום התחילה לכאוב לי הבטן ופתאום קול מוכר וחולה צץ לי בראש וניסה לשכנע אותי לא לאכול כשאני מגיעה הביתה. כשהגעתי הביתה כן אכלתי ולא רק שאכלתי גם צחקתי על המחלה. זה נשמע מגוחך אבל אמיתי. אספר לך שלא העמסתי על עצמי עם ארוחה גדולה אבל עכשיו, תוך כדי שאני רושמת את ההודעה, אני אוכלת את ארוחת הערב שלי, אפילו שאני לא רעבה. אני מבינה שאני חייבת ואני שמחה על הכוח הזה.. זהו, רק רציתי לשתף... מה שלומך? איך עוברים עלייך הימים המעייפים? רציתי להגיד לך ולכולן שאני שמחה שאתן פה ומעריכה .. שיהיה ערב מקסים וקל, באהבה, מחפשת מוצא..

שמחה על היכולת לזרוע בך אמונה ותקווה,אני אכן מאמינה שאת ראויה לכך.
לקבל את עצמנו אומר להניח בצד עד כמה שניתן את הרצון לשלמות,ולהבין אנחנו בסה"כ אנושיות.רק כשנעשה זאת נצליח ללמוד לקבל ומתוך כך לאהוב את עצמנו,גם את החלקים הטובים וגם את אלו שפחות.וראי כמה אהבה ותמיכה את מקבלת מחברות הפורום כאן,וכל זה עוד מבלי שהכרנו אותך לגמריי! וזה לא סתם,זה כי זיהינו המון תכונות מדהימות שקיימות בך,והצעד הבא עבורך זה להפנים את זה ולקבל את העובדה שאנשים אוהבים אותך בזכות מי שאת ולא בזכות איך שאת ניראת.
ונכון הדרך לשם רצופה קשיים,בכ"ז את מעידה על עצמך כמי שעוד מילדות לא אהבה את עצמה,אבל בטיפול תלמדי לזהות למה בעצם,ומתוך כך לנהוג בחמלה והתחשבות לגופך,לעצמך.
את חייבת להמשיך להזכיר לעצמך לאכול.במצב כרגע אסור לך לאפשר "שיכחה" של ארוחת אחת אפילו,למרות כל הסיבות מוצדקות כביכול הכי שיהיו(אני בטוחה שאלו שעבדת איתם כן עצרו לכמה הפסקות שתייה,אוכל ועישון,לא??)

בכול אופן אני שמחה שאכלת בסוף אתמול,עדיף מכלום,
ספרי לי איך עובר יומך היום.
שלך,קרן אור

תודה שאת מתעניינת בי.. המילים שלך תמיד עושות לי טוב על הלב.. אמרת שאת מזהה בי שינוי חיובי וזה ישר עורר אצלי ספקות.. כי כרגע אני לא מצליחה לראות שום חיובי כשאני במצב פיזי ונפשי כ"כ קשה.. בייחוד הקושי של הגמילה מהתרופות שמשחיר כרגע את כל עולמי וגומר אותי. אני לא יודעת מה גרם לך לחשוב שמתחולל בי שינוי חיובי <ואשמח לשמוע מה הסיבה> אבל כשאני מתאמצת קצת לחשוב על זה, את צודקת.. בשבוע האחרון יצא לי להתנסות בהרבה מאכלים חדשים.. ועל דעת עצמי בלבד.. היה לי כ"כ נמאס מהתפריט ומאותו האוכל כל הזמן שהחלטתי לגוון ולנצל את הירידה בתחושת הרעב שלי כרגע, כדי להתנסות במאכלים לא משביעים כ"כ אבל שאני כבר המון זמן רוצה להתנסות בהם! היום למשל אכלתי וופלים. ידעתי שזה לא ישביע כ"כ אבל שוב- ניצלתי את זה שהפעם אני לא כ"כ רעבה בגלל התרופות שהורידו לי מהתיאבון <ושלא תחשבי לא נכון- אני אוכלת בכוח ומקפידה לשמור על התפריט למרות הכל> כדי להתנסות ולחוות דברים שמפחידים אותי. מחר אני מעוניינת להתנסות בשוקולד..יש לי רשימה ארוכה של התנסויות והיא עומדת לנגד עיניי.. אני נחושה בדעתי הפעם לצאת מהמחלה הזו כמה שיותר מהר.. אני לא רוצה בה יותר.. אם את מרגישה בנוח אשמח שתשתפי אותי במה שעברת כמו שהזכרת..אבל אם לא, אכבד את החלטתך.. את אומרת שיגיע יום בו אוכל לאכול מה שארצה וללבוש את הבגדים שארצה..זה לא לדעתך שאיפה לא טובה כמו שקרן אור אמרה? זאת אומרת, ממה שהבנתי מקרן אור אין טעם שאשאף לחזור למימדיי הקודמים וכעת אני מקבלת ממך את התחושה שאולי זו תקווה ששווה להחזיק בה עדיין.. אני מבולבלת בנושא הזה מאוד ואשמח אם תסבירי לי למה התכוונת אם במקרה הבנתי לא נכון. אגב, גם אני רואה התקדמות עצומה אצלך..! זה באמת מדהים וראוי להערכה.. אני גאה בך.. שירן

סליחה שאני מתערבת.. אבל את לא צריכה "להיתפס" במה שאנשים אחרים אומרים.. את לא צריכה כרגע לשאוף לדבר הקשר למשקלך או למראך וכו'...את סתם מאכילה את מחלתך שעדיין קיימת אצלך. כמו שראית כאן, קרן אור נתנה לך נקודה למחשבה שלדעתה היא נכונה, אגב אני גם לא חושבת שצריך בשלב זה לשאוף לשום מקום, אלא בכלל לא שאיפות, תשאפי להבריא ולהיות במקום יותר טוב ורגוע עם עצמך. וניסית למצוא במילותייה של "מחפשת מוצא" איזשהי תקווה שאכן כן תחזרי "לממדייך" הקודמים, המחשבה עצמה היא בכלל לא נכונה, ובטח ובטח שלא כעת. רדי מזה ואל תתעסקי עם זה כ"כ הרבה, יש לך כרגע דברים הרבה יותר חשובים להתעסק איתם.. תחיי את העכשיו ותתחילי להוביל את עצמך למקום בריא יותר, מאשר לחשוב אם תרזי או לא, ומתי.. תקווה לבנה

בוקר טוב יקרה, אני רוצה לחדד את דברי כי הם הובנו מאוד לא נכון! ראשית כתבתי לך שיבוא יום, אחרי הרבה מאבקים, בהם תאכלי לאכול וללבוש מה שתרצי בלי מחשבות כואבות וייסורי מצפון. בשום אופן לא כתבתי שתאחזי בתקווה שיום יבוא ותחזרי למימדייך הקודמים, החולים. ממש לא!! אני לא יודעת איך הבנת את זה מדבריי, אך עם הבנת דברים מוטעים אז אני מתנצלת על כך. אני גם בטוחה שקרן אור קראה את שכתבתי לך ואם היא היתה רואה דברים כאלה היא היתה מגיבה לי על כך, לכן אני מקווה שעכשיו את מצליחה להבין אותי יותר טוב. שנית, את כבר תקופה נמצאת בדיכאון שאוכל אותך וקשה שלא לראות את זה מדברייך.. בהודעה האחרונה שלך, אחרי הפגישה אצל הפסיכיאטרית היתה לי הרגשה מדברייך שקצת, אבל קצת, יותר טוב לך ואולי אפילו את מתחילה לראות דברים אחרת. שוב, זאת הרגשה שלי בלבד ולכן שאלתי אותך אם זה נכון.. את בעצמך כתבת שאם את מתאמצת לחשוב על זה את רואה את זה גם. רציתי עו להגיד לך שזה חשוב שאת רוצה להתנסות במאכלים חדשים ושאת מכניסה בכוח אוכל לגוף אפילו שאת לא רעבה, אבל אולי תנסי כן לחזור לתפריט הרגיל שלך, שוקולד, וממתקים בכלל הם דברים טובים, את ידעת ששוקולד גורם להפרשת הורמון מסויים מהמוח הגורם לנו להרגשה טובה ושמחה? אבל הוא צריך לבוא כאחרי ארוחה טובה ובריאה ולא כתחליף. קראתי גם את דבריה של תקווה לבנה וחשוב לי להגיד לך את זה גם. את לא חייבת "להיתפס" (כמו שהיא אומרת..) על במה שאחרים אומרים. קחי את הדברים בהבנה שרק רוצים לעודד אותך ולתת לך עצות ובשום אופן לא להגיד לך מה לעשות או לשכנע אותך כי לא כך הדבר. אני גם רואה אצלי התקדמות יפה, אני כ"כ מחכה כבר להיכנס למרפאה והזמן זז לי כ"כ לאט עד שנדמה לפעמים שהיום הזה לא יגיע. אני משתדלת לעמוד בתפריט שקיבלתי מהרופאה, עם כל הקושי ותאמיני לי, קשה לי מאוד ואני מתאמצת לאכול. הרבה פעמים גם אני מכריחה את עצמי בכוח לאכול גם כשאני לא רוצה.. בכל מקרה, אני מקווה שהבנת אותי, ושאת מבינה שלא ניסיתי לגרום לך להרגיש שזה בסדר להיתלות בתקווה של לחזור למימדייך הקודמים אלא שהתכוונתי שפשוט יגיעו ימים טובים יותר.. שיהיה לך יום טוב ונעים, באהבה, מחפשת מוצא...

בוקר טוב מתוקה, תודה על דברייך. תהיי בטוחה שאני מכריחה את עצמי בכוח לאכול גם כשאני לא רעבה, כי באמת אני מרגישה שעשיתי המון צעדים קדימה ובשום אופן אני לא רוצה לאבד את זה.. יש ימים בעבודה שאני באמת מצליחה לעשות הפסקות של אוכל, שתייה וסיגריות, אבל קורה לעיתים מאוד רחוקות שגם זה לא מתאפשר ואני משתדלת מאוג להגיע הביתה אחרי ופשוט לאכול. מבחינת הרופאה שלי, כרגע זה לא כ"כ משנה מתי אני אוכלת, העיקר שאני אוכלת. ברור לי שהיא היא לר תומכת בזה ושכן היה עדיף שאוכל לאכול בזמנים שהם קבועים, אבל בינתיים מבחינתה, העיקר זה לאכול ולהרגיל את הגוף לזה. ובאמת, מכל הלב, לך ולחברי הפורום, אני רצה להגיד תודה על התמיכה הרבה ועל האהבה! :) שיהיה לך יום מקסים ויפה.. באהבה, מחפשת מוצא..

תקווה לבנה יקרה- קראתי את מילותייך ואת ממש צודקת.. כמה שכואב לי להודות בכך- אבל כל מילה שלך נכונה..כל ההתעסקות שלי הזו במימדיי הקודמים רק משאירה אותי מאחור.. במקום של חוסר התקדמות ודריכה במקום. לכן החלטתי כפי שכבר כתבתי לקרן אור, שאיני מעוניינת יותר להביט בגוף שלי ולבחן אותו מדי יום.. זה לא הגיוני שאצפה ממנו גם לחזור לעצמו לאחר תקופה כ"כ קצרה <לעומת תקופת הסבל הארוכה שהעברתי אותו> וגם לא הגיוני ולא פייר עבור עצמי להשליך כך את כל מאמציי ההתקדמות שלי לנוכח עלייה במשקל ואבחנות שאני עושה לגופי <אם עלה במשקל או ירד> .. אני אשאיר את זה בצד..עלי להתייחס אליו בחמלה יותר כפי שאמרת..להבין שהוא לאחר טראומה קשה ולא להאיץ בו.. ועוד דבר.. כשאמרתי שאני מעוניינת לחזור למשקל הקודם שלי אין הכוונה הייתה לחזור למימדים של תקופת המחלה.. אלא למימדים של לפני המחלה בה בגדיי היו עולים עלי ללא בעיה בנוחיות והייתי בריאה לחלוטין. אבל אני מבינה שזו שאיפה שלא מקדמת אותי כרגע..לכן אעשה כל שביכולתי כדי להרפות.. אבל יש לי שאלה אליך- אמרת שבתקופת ההחלמה שלך הגעת למשקל השיא שלך..ובתוכך ידעת שזהו לא המשקל המתאים עבורך.. משהו בפנים אמר לך שתחזרי למשקל שהיית בו לפני המחלה.. ייתכן וזה מה שנתן לך כוחות להמשיך? עובדה שגם אותך המחשבה הזו ליוותה ואולי גם נתנה לך את המוטיבציה להחלים? מה דעתך? תקני אותי אם אני טועה אני פשוט רוצה להבין יותר לעומק איך מתנהלים בתקופה כזו מבלבלת. ועוד דבר, אתמול גם החלטתי להוריד את מינון השקילות אצל הדיאטנית..אני אתחיל בלהישקל במקום אחת לשבוע, אחת לשבועיים ואח"כ אחת ל-3 ואז לחודש עד שארד מזה לחלוטין..כי זה באמת לא מועיל לי. את צודקת.. מחפשת מוצא יקרה- מצטערת שדברייך לא הובנו אצלי נכון..רק להבהיר לך- לא התכוונתי שאני רוצה לחזור להיות במשקל חולה כבעבר..כשאני מדברת על משקל קודם זה משקל שלפני תקופת החולי..אך הבנתי כבר מדברי תקווה לבנה שזו לא הדרך שתקדם אותי להחלמה שאני כ"כ רוצה בה.. וגם כשדיברתי על התנסויות- איני מחליפה ארוחות שלמות בהתנסויות בודדות..אני מקפידה עדיין לאכול את 3 הארוחות שלי כסדרן אך בין לבין מכניסה גם גיוונים.. היום למשל העזתי לאכול ממרח שוקולד..ההרגשה הייתה כ"כ טובה.. הגיונית ובריאה..למרות שלאחר מכן הרגשתי בחילה עזה כי מאז שאני נגמלת מהתרופות האלה איבדתי קצת תיאבון.. אני עדיין מרגישה חלשה ומסחוררת..ואני מקווה מאוד שזה יעבור.. אני כבר מתחילה להילחץ שאולי אשאר כך לתמיד.. אבל ימים יגידו.. =/ אני שמחה לשמוע שאת עומדת בתפריט שלך בגבורה ובאומץ. תמשיכי כך יקרה - את בדרך הנכונה!! עוד קצת ואת מתחילה טיפול לא נשאר עוד הרבה ואז תראי שדברים ייעשו קלים יותר עבורך! אוהבת, שירן