שירן יקרה!

כמה דאגה וכמה אכפתיות יש בך..את בן אדם נדיר באמת.. נעדרתי מכן ביומיים האחרונים אכן מחוסר זמן.. אך הפורום הזה תמיד במחשבותיי.. ואני נאחזת בו כאחד מקרנות המזבח שלי בהחלמה הזו.. עברו עלי כמה דברים בשבוע האחרון ואני רוצה לשתף אותך: האחד היה שהרגשתי שחלה ירידה במשקלי..ע"פ הבגדים שלטעמי הם המדד הטוב ביותר לדעת. אני מודה שעשיתי לא טוב באותו הרגע שהתחלתי "לחפור" לאמא שלי בנושא הזה ולשאול אותה כל מיני שאלות על מה דעתה אם ירדתי או לא.. כי כך רק חיזקתי את המחלה עוד יותר.. אבל לא יכולתי למנוע את פרץ ההקלה הזה שהגיע באותו הרגע.. אני חושבת שהירידה הזו נעוצה בכך שתיאבוני התייצב וכעת אני פחות רעבה..אני נהיית רעבה אחרי כמה שעות כמו אצל אנשים "רגילים" ולא כל שעתיים כמעט. שזה טוב ומקל עלי.. בשקילה האחרונה נאמר לי כי עליתי..ותסכל אותי לחשוב שאולי זה בכלל התברר כטעות..<נאמר לי גם שבאותו היום המשקל אופס אז ייתכן וחלה טעות>.. אבל אמרתי לעצמי אח"כ שלא משנה גם אם עליתי את חצי הק"ג הזה אני מקבלת אותו ולא עוצרת את ההתקדמות שלי עכשיו שאני מרגישה שהיא באמת בשיאה! האירוע הוא ביום שני הקרוב ואני די חוששת.. חוששת מאיבוד שליטה. יש לי מחשבה מתמדת בראש שהגוף שלי עולה מכל פיפס קטן או מכל חריגה קטנה..כי זה מה שהראה לי המשקל עד כה.. אבל אני חייבת לנסות.. מה גם שאני מאוד רוצה לצאת ולהינות קצת ולהיות כנה איתך- אני מתביישת בזה.. מתביישת בצורך הזה שלי להינות שיחמיאו לי..שוב התחושה הזו של: "לא מגיע לי" ו:"למה אני בכלל צריכה/זקוקה לתשומת לב של האנשים האלה שבמילא לא חשובים לי??" כי מדובר באנשים שבאמת עשו לי רע בעברי..אבל העו"ס שלי דווקא עודדה אותי כן ללכת.. מעין הוכחה להם שהתגברתי על מה שעשו לי ושאני מעל כל מילות הגנאי שלהן..היא טוענת שזו תהיה הזמדנות מצוינת למנף את התחושות הטובות שלי לגבי עצמי..ואני ספקנית בנוגע לכך..כי מניסיון קודם שלי זה אף פעם לא הסתיים בטוב כל האירועים האלה.. תמיד נשארתי "רעבה" לעוד.. לעוד מחמאות ולעוד יחס..אני פוחדת לתת לרעב הזה פתח.. מבחינת המחלה אני חשה פחות רגשי אשמה תוך כדי אכילה..אני שמה דגש יותר על הנאה והודפת ייסורי מצפון כשהם מגיעים! שזה הישג אדיר בעיניי.. אך יש לי עוד בכ"כ הרבה להילחם ואני עייפה..עייפה מהלילחם בדיכאון הזה.. במצב "הבטוח" הזה שיצרתי לעצמי.. בלי חברות וחיי חברה. רק בחיק המשפחה כל הזמן שמבינה ודואגת לי.. חברות מנסות ליצור איתי קשר ולהזמין אותי לבלות איתן ואין לי כוח.. ואין לי מושג מאיפה לגייס אנרגיות לצאת איתן.. אני יודעת שזה חשוב שאפתח אבל זה נורא קשה.אני מרגישה שלא מבינים אותי ורק רוצה שיעזבו אותי בשקט וייתנו לי להיות לבד כל הזמן..=/ אני נאלצת להסכים להצעותיהן בחיוב והכל נעשה באילוץ משווע.. אני הרי צריכה לשבת איתן בבית קפה ולהזמין תמיד את אותו המשהו הזה שאני יודעת בדיוק כמה קל' יש בו ומה הוא מכיל ונמאס לי מזה.. נמאס לי להזמין תמיד את הידוע מראש..אני

רוצה גם להזמין כמוהן- בספונטניות.. לא רוצה להזמין כל הזמן משקאות דיאט תפלים או קפה עם סוכרזית.. אני מרגישה שזה מין טקס טכני כזה שאני נאלצת לעבור.. זה הרי לא מקדם אותי לשום מקום.. אני מרגישה שאני חייבת פעם אחת להזמין משהו שאין לי מושג כמה קל' יש בו כדי להתגבר על זה.. אבל קשה לי! אני לא מסוגלת לזה עדיין... עד שאני לא אראה יציבות במשקל שלי.. אני לא מבינה בכלל למה ללכת איתן לבית קפה אם אני יודעת כבר מראש מה אני הולכת להזמין ומה אני הולכת לאכול באותו היום כדי להתאים הכל בצורה מושלמת לקל' שאני צריכה..בא לי פשוט לצרוח עליהן שיעזבו אותי.. שיפסיקו לשאול למה אני נעלמת להן ולמה אני ככה ולמה השתניתי ואני כבר לא יוצאתץ אין לי כוח להסביר.. אני יושבת כאן וכותבת לך עם דמעות כי זה באמת מצב שנמאס לי ממנו..ואני מרגישה שהבנה אני לא מקבלת משום מקום.. השבוע הזה דבר נוסף גם כן שעשה לי מאוד רע ופקח את עיניי.. ההתקשרו אלי מחברת כוח אדם והציעו לי עבודה בתור קופאית באיזו חברה..<לא סופר> התחלתי ממש להילחץ ולגמגם כל השיחה. פחדי פחד מוות רציתי באותו הרגע לנתק את הטלפון ולשכוח שבכלל התקשרו אלי.. לא רציתי לעזוב את מקום העבודה שאני נמצאת בו כרגע לטובת עבודה שאין לי מושג מהי כוללת ושהתחושה הראשונית שלי היא- שהיא הולכת לפגוע בי ושאני הולכת שוב לסבול. כמו שקרה לי בכל מסגרת ובכל עבודה. בשום מקום לא היה לי טוב.. ועד שסוף סוף קצת קל לי באיזה מקום <בחנות של אחי> אני לא רוצה לעזוב את זה.. אך אני יודעת שכדי להחזיר לעצמי את הביטחון שגזלה המחלה אני חייבת להתנסות כמה שיותר.. להוכיח לעצמי שאני יכולה ושזה לא בלתי אפשרי עבורי החיים שבחוץ.. אבל שוב- אין לי כוח להילחם.. רוצה שיעזבו אותי לנפשי ויפזיקו להגיד לי מה עלי לעשות ושאני צריכה להתגבר.. אני כל יום עוברת מלחמה ואני מחפשת רק לנוח.. מה דעתך על כך? האם לדעתך אני חייבת כבר עכשיו להתחיל ולהתנסות בעבודות בחוץ? אני שמחה לשמוע שההקרנות כבר מאחורייך ומקווה שאת מרגישה טוב יותר ואמן אמן שיהיו תוצאות טובות ושההקרנות הללו ימזערו כמה שיותר את הנזקים! שתהיה לך רפואה שלמה אוהבת המון, שירן

שמחה לשמוע על שיפור במצבך,אם זאת נראה לי שאת לוחצת את עצמך קצת יותר מידי.אני מסכימה שהדבר הכי חשוב עבורך הוא להכנס לשגרה,ולהתחיל להתמודד עם הסביבה,אבל נשמע שאת עוד לא מוכנה לזה.מתי תהיי מוכנה??כשתרגישי שאת מסוגלת לפרוץ את הגבולות,שאת כבר יציבה בתחום של החרדות והפחדים,שאת יציבה גם מבחינה גופנית.זה יקרה,אבל לאט לאט.מה שחשוב הוא שאת עושה כל פעם צעדים חיוביים לעבר העתיד הזה-החל ביציאה מחר לחתונה למרות שזה לא פשוט עבורך כי הסביבה "טעונה" כפי שציינת,ואני מסכימה עם העו"ס שלך שכן צריך ללכת ולעמוד בזה בגבורה.כי מה לעשות שירן,בחיים עוד נתקל בהרבה אנשים שהנוכחות שלהם לא תעשה לנו טוב,אבל כן נהיה חייבות להיות באינטרקציה איתם(אם זה חברים,עבודה ואח"כ משפחה שנייה) וחשוב שנלמד להסתדר באיזור "הלא סטרילי" הזה.
לגביי החברות-אני כן חושבת שחשוב שתמשיכי כן לצאת לבילוי איתן רק שבמצב הנוכחי את קצת מחטיאה את "הפואנטה" ,והיא שזאת יציאה שאמורה להיות נעימה עבורך,ואת קצת הלכת לאיבוד בגלל המחשבות על האוכל עד שזה הפך להיות כל מה שמטריד אותך.לטעמי,אפשרי לעצמך כן להתנסות במאכלים שאת תכולתם את לא מכירה,תאמיני לי שלא יקרה כלום אם לא תדעי מה הערך הקלורי המדויק של ארוחה כזאת,אבל התחושה הטובה שתרגישי אחרי שתעשי זאת ותגלי שלא קרה כלום,ובטח שארוחה זאת לא העלתה אותך במשקל,יהיה שווה את זה.עם הזמן זה יהפוך ליותר ויותר ספונטני עבורך,רק שצריך להתחיל מהיכן שהוא.
לגביי הבגדים והמשקל-אני לא באמת יודעת מה קרה או אם זה תחילתו של איזון,אבל זה לא כ"כ משנה כל עוד שאת דואגת לאכול מספיק ולא מצמצמת ומצד שני,כן מתנסה במאכלים אחרים.
לגביי עבודה-כמו שכתבתי בתחילת ההודעה שלי,אם זה מלחיץ אותך יותר מידי ויכול כרגע בהרגשה שלך להזיק יותר מלהועיל,וכל עוד שיש לך את האופציה המוכרת והנוחה שמאפשרת לך ומתחשבת בתהליך ההבראה שלך,הישארי בה.יהיה לך הרבה שנים עוד לעבוד במסגרות אחרות.אל תלחיצי את עצמך בכך.

יקרה,מחר לפנייך יום משמעותי כפי שאני מבינה-הפגישה עם הדיאטנית,הפסיכולוגית ובסוף האירוע,
אני רוצה לאחל לך המון בהצלחה,ואני יודעת שאת מסוגלת לעבור את זה כמו גדולה ולסמן V גם על הצעדים האלו.

שיהיה לך המשך ערב נעים,
שלך,
קרן אור.

למה זה אף פעם לא עובר לי?? הדיכאון הזה, המוות הזה, חוסר האונים הזה שאני מרגישה שאני נושאת על כתפיי וגורם לי לקרוס.. חזרתי מלפני כמה שעות מהעבודה, וישר בכיתי..בכיתי מהמועקה שהרגשתי, מהפחד התמידי שאופף אותי, מהחרדות שיש לי לגבי עצמי ולגבי העולם הזה, מהמצב הדיכאוני הזה שמסרב לעזוב אותי ונדבק לעורי כזפת דביקה ועקשנית. מהאנורקסיה שלקחה הכל והזיקה ומזיקה לי יותר מאי פעם- היא הנחיתה עלי דיכאון שאין כמותו...בחיים לא הגעתי למצב כזה שאיני מסוגלת אפילו לדבר בטלפון! איני מסוגלת לתקשר עם אף אחד שאינו מבני משפחתי או אנשים ממסגרת הטיפול שלי..איני מסוגלת לדבר עם חברות שלי.. אני מתרחקת מהן.. כותבת להן הודעות מעורפלות שאיני מרגישה טוב ועוברים עלי ימים קשים.. חלקן יודעות במה מדובר וחלקן לא..ואין לי חשק להסביר.. אני מתחילה באמת לשנוא אותן על כך שהן רוצות כ"כ בחברת אדם מת וחסר אנרגיה כמוני.. כי זו אני כעת..אדם מת.. אני מכריזה על עצמי כך.. היה טריגר לכל ההתפרצות הזו מחדש..בעבודה היה לי קשה היום.. אחי אדם מאוד לא רגוע ופעמים רבות כשהוא עצבני בעבודה הוא נוטה להפיל זאת עלי..אמי דיברה איתו על כך כמה פעמים וגם אני..שזה נורא פוגע בי ומציק לי.. אך זה כמו לדבר אל הקיר- הוא טיפוס כזה שלעולם לא ישתנה. היום למשל הוא שוב התלונן <ובצדק> על כך שאין לו עבודה ושהוא לא מצליח למכור כלום בגלל המצב והוא שטח בפניי את צרותיו ועל כמה שיהיה לו קשה לשלם את הכל בקצב הזה.. הרגשתי שאני רואה בו את עצמי- הרגשתי שאני רואה מולי את אותו אדם מת שאני- שלא מתפקד , שעוד רגע עומד ממש לקרוס.. פחדתי מזה..פחדתי כ"כ.. לא רציתי לראות בו את אותם הדברים שאני רואה וחווה על בשרי..ואני יודעת שהראייה שלי כרגע היא מאוד לא אובייקטיבית.. כי עצם זה שלא הולך לו בעבודה אין זה אומר שהוא בדיכאון אקוטי כמוני ושהוא לא מתפקד.. עובדה שהוא קם לעבוד כל בוקר.. אבל הייאוש שלו ממקום עבודתו הורס אותי..וגם היחס שבא בעקבותיו. אני כבר לא חושבת שזה מקום טוב עבורי לעבוד בו.. אני כבר לא מרגישה בטוחה ומוגנת. הכל נראה לי מאיים ומפחיד.. דיברתי איתו על כך וגם עם אמא שלי.. שאלתי אם באמת מצבו כ"כ רע כמו שאני חושבת ושהאם באמת הוא לא יוכל להסתדר בקצב הזה של המכירות.. היא אמרה לי שאני טועה בתפישתי ושזה לגמרי שונה ממה שאני חושבת..ושהעולם לא עומד להתמוטט כמו שראשי מדמיין לי כ"כ בבירור .. שזה נכון שהמכירות ירדו אך אין זה אומר שלא נוכל להסתדר..שיש לו חסכונות משלו שהוא שמר וחסך גם למצבים קשים.. אני חווה הכל בעוצמתיות.. כאילו כל העולם על כתפיי.. כל פעולה קשה לי מנשוא.. אני מאבדת אחיזה בכל הדברים הקטנים שחשבתי כי עזרו לי להחזיר את השליטה לחיי.. ביניהם גם העבודה הזו שעד לא מזמן הייתה כאור בקצה המנהרה החשוכה שלי.. כעת אני מרגישה שקשה לי להיות ולהימצא בה.. לשמוע את כל הצרות של אחי ולהרגיש רגשות מוקצנים ומוטעים לגמרי כשבפועל דברים מתנהלים אחרת.

אני מתחילה להאמין בלב שלם שהדיכאון הזה הוא מנת חלקי.. הוא מפתה אותי לעזוב את הכל ולצלול אל תוכו עוד יותר...כי ככה הכי קל. בתחילת השבוע הזה הרגשתי טוב והרגשתי כי דברים משתנים עבורי. שלא הכל שחור פתאום.. והתאמצתי בכל מאודי לשמור על זה! קראתי על הדיכאון לעומק באינטרנט ועל דרכים לצאת ממנו..הכנתי מחברת מיוחדת בה כתבתי את כל הדברים הטובים שיש בחיי..כתבתי בסיום כל יום מהם הדברים שעשו לי טוב על הלב ומה החיובי שהתרחש.. אבל הכל חוזר לקדמותו בשבריר של שנייה ..ואני שוב נופלת למצולות הדיכאון הללו.. נכון שאין פתרונות מהירים..ושלצאת מהדיכאון הזה זהו תהליך..ארוך.. אבל אין לי כוח יותר.. עייפתי.. אולי זה מנת חלקי ותמיד תהיה..האנורקסיה הביאה איתה הפעם שותף..היא לא הגיעה אצלי לבד.. אני מתמודדת עם 2 מחלות בו בזמן ולא עומדת מול שתיהן. אבדה האמונה שלי שמשהו בכלל יסתדר לטובה מתישהו וגם יחזיק מעמד ויישאר טוב. כנראה שטוב לא נועד עבורי..יש לי נפש הרסנית..