מחלת הבדידות ששורפת אותך

כמו שאת יודעת בדידות היא "מחלה" סובייקטיבית-לפעמים את עשויה להיות מוקפת באנשים אבל לא לראות זאת,ולהרגיש לבד מתוך תחושה פנימית או אמונה פנימית וזה סוגר את הגולל על אנשים שכן רוצים לבקע את הבועה הזאת ולהיות שם,להחזיק לך את היד,ולשכך במקצת את ההרגשה הזאת.יש הבדל רב בין בדידות לבין בודד.הראשונה היא תחושה והשניה היא מציאות.ואם אגיד לך ששניהם ניתנים לשינוי כשתחפצי בכך,תאמיני לי??השאלה היא מה מקבע אותך בתחושה הזאת,ומה היא עבורך.אף אחד לא נהנה להרגיש בודד,אבל אני מאמינה שזה עניין של החלטה.וכשתפתחי באמת את תגלי כמה אנשים רוצים להקיף אותך,ולא רק להישען עלייך..,כמה הדברים הם לא חד סטריים בחיים.

אהבה??היא אכן הבסיס להכול.היא התרופה גם למחלת הבדידות.אבל אי אפשר להרגיש נאהבת אם לא תאהבי את עצמך קודם ותלמדי לקבל אותה,ומתוך כך לאהוב.

מחלת הבדידות צריכה להיות מחלה שחולפת-היא יכולה לחלוף כבר מהיום.
קבלי החלטה ע"כ ותראי כמה רק בקבלת ההחלטה את מרגישה אחרת.

שלך תמיד,
קרן אור.

קרן אור אהובה, אני ממש מסכימה עם כל מילה ומילה שלך.. תסתכלי במה שכתבתי, את תראי שהכל כבר כתוב שם...כל מה שכתבת לי נמצא כבר שם. ברור שזה שזו מחלה שחולפת, כתבתי אפילו למטה שבדידות היא מחלה שחולפת, ולא מחלה שבונה חיים. אז אולי קו מחשבתנו אותו הדבר?? אולי.. כשכתבתי את זה, וכתבתי את זה פה..אז בעיקר זה היה כדי להראות פה לבנות שמה שהן מרגישות אכן קיים, להביא את הרגשות העמוקים ביותר שלהם לביטוי בכתב, ביטוי שיופיע מולן, שישקף להן את המציאות..שישקף להן שלהכל יש פתרון, וגם אם לא מיידי..אבל משהו שנמצא בתהליך , משהו שאנחנו צריכות להביא לתהליך ולדבוק בו. לפעמים יש נפילות, חלקן קטנות וחלקן קצת יותר גדולות... אבל ללא ספק אני מאמינה במה שכתבתי, אנחנו צריכים להיות בעצמנו ה-אהבה, ולא לחפש אותה בחוץ, זה אמנם כבר יותר קשה..כי הרי מאיפה מתחילים להבין את ה-אהבה שנמצאת בתוכנו, מאיפה אנחנו מתחילים לקבלה לאהוב אותה, לטפח אותה, ולהביא אותה לידיי ביטוי? התשובות האלה נמצאות אצלנו..לדעתי ההתחלה זה פשוט להתחיל, להבין שקיימת אהבה מאוד גדולה אצלנו, לפני שנחפש אצל אחרים, קודם כל נחפש אותה אצלנו.. האהבה לנו שנמצאת בתוכנו תמשוך אלינו את אהבתם של אחרים, את שמחתם, אנחנו כולנו צריכים להיות אור אחד בודד, כל אחת ואחד מאיתנו....וככה נצבור לנו יחד אור אחד גדול שיחמם ויאיר את כולם. תודה קרן אור מקסימה על התגובה היפייפיה שחיממה את ליבי, ואמן-אמן שנתחיל היום בטוב, אמן שהאור יאיר אותנו...אמן שאנחנו נדע שאנחנו זה ה-אור, ה-אהבה, ומשם נחיה, ומשם נצמח, ומשם נכיר את עצמנו ונהיה אנחנו. שלך באהבה תמיד, תקווה לבנה. (פרח אהבה)----->בשבילך

אני קוראת את דברייך ולא יכולת לתאר טוב יותר את שאני מרגישה ! "אנחנו צריכים להיות בעצמנו ה-אהבה, ולא לחפש אותה בחוץ, זה אמנם כבר יותר קשה"- כמה שהמשפט הזה נגע לי! הוא כ"כ נכון ואמיתי.. תיארת אותי בדיוק..זאת תחושה שהרגשתי כ"כ הרבה בתקופה האחרונה בעיקר ולא הבנתי איך לקרוא לה! לא הבנתי שאכן בעצם מדובר בתחושת בדידות..ברעב הזה לאהבה מבחוץ, לקבלה מבחוץ במקום לקבל ולאהוב בעצם את עצמי "ולהשביע" את הרעב הזה.. איך עושים את זה תאמרי לי? איך מגיעים למצב כזה של קבלה ואהבה ללא רעב אובססיבי לאהבה של אחרים ולקבלתם אותי? אספר לך שאתמול הייתי באירוע.. וכשהוא נגמר הרגשתי כ"כ רע! רציתי שהוא יימשך.. גם כי נהניתי וגם כי נשארתי "רעבה" לעוד.. ומה זאת אומרת? חיפשתי את הקבלה של האנשים אותי בכל מקום.. ניסיתי להיתלות ולהיתפס בכל מחמאה שלהם כדי לחזק את הקבלה שלי את עצמי.. הרגשתי כבולה ע"י זה.. רדופה ע"י הרעב הזה שלא יודע שובע .. אני כל הזמן מרגישה ריקה וחלולה מבפנים..שרק דבריהם ומחמאותיהם של אחרים יכולים "למלא" אותי.. וכשזה לא מגיע <כמו שיכול לקרות לעיתים וזה לגיטימי> אני מרגישה שמשהו בי לא בסדר ושאני פגומה..כי החברה לא נתנה לי את הפידבק הזה שהייתי צריכה כדי "לאשר" את עצמי.. מצאתי המון הזדהות במילים שלך.. עד עכשיו בכלל לא ידעתי איך לקרוא לזה וכנראה שבדידות גם כן מתאימה לתיאור של מכלול הרגשות "הרעבים" הללו שיש בתוכי.. אני מרגישה מתוסכלת..איך להחליט שאיני זקוקה יותר כאויר לנשימה בקבלת הסביבה אותי?איך להתחיל סוף סוף למלא ולקבל את עצמי מבלי לחוש "חסרה"? אני תמיד מסתובבת בתחושה מתמדת שמשהו חסר לי.. וזה מכאיב לי.. אשמח לשמוע את דעתך, שלך, שירן

שירן יקרה...קראתי וקראתי.. אגיד לך את דעתי, אבל מהי דעתך? אני רוצה שתגבשי דעה מתוך עצמך, ולא מתוך דעתי ואני... דעתי נחה לה על מקומה במדף הספרים, הינך יכולה להסתכל בה מדי פעם, את יכולה גם לשאוב ממנה כוחות ואנרגיות כאשר תצטרכי, אבל את הדעה שלך תצטרכי להתחיל לבנות כבר מעכשיו. אוקי, אז איך מתחילים, הרי אחרי כל דברי החוכמה, זו השאלה האמיתית, איך מסתכלים על הדברים ומפסיקים להתסכל עליהם במבט מרוחק שבוחן ומבין, כעת צריך להבשיל שרוולים ולהתחיל לפעול ליישם!! בואי נתחיל ב-לאהוב את עצמנו, להכיר את עצמנו, את הרבדים העמוקים של עצמנו...את יודעת מה? אולי לאהוב את עצמנו זה כבר שלב קצת יותר מתקדם...אולי קודם כל נכיר את עצמנו, ואחה"כ נקבל את עצמנו, אם זה מוצא חן בעיניינו או לא, נקבל את עצמנו מבלי לשאול שאלות למה וכמה.. ה-אהבה נמצאת בתוכנו, קשה לנו להרגיש אותה לפעמים, לרוב גם קשה לנו להכיר בה..ובגלל זה אנחנו בוחרים לתרגם אותה לאהבה לאחרים, לחיפוש אהבה לעצמנו..אבל את יודעת מה הנזק הגדול ביותר שאנו עושים לעצמנו? כאשר אנו אוהבים מישהו, זה כלל אינו משנה מה מינו, אז מה אנחנו עושים? מרעיפים עליו אהבה כאילו אין מחר, מקבלים ממנו אהבה והמון...חיים מתוך זה? חיים למען זה? חיים "בזכות" זה? זו הטעות הגדולה ביותר שאנו עושים.. האהבה באה והולכת...ככה זו האהבה שבאה מבחוץ, אם תהיה לנו אהבה בפנים, לעולם היא לא תלך...גם אם אותו בנאדם בפיזיות שלו הולך מאיתנו וממשיך הלאה. מה קורה לנו כאשר אהוב יקר שלנו עוזב? אנחנו נכנסים עמוק לדיכאון (לפעמים לא כ"כ עמוק) ומרגישים רע, מועקה, עצבות בדידות ושאלות כמו מה יש לי עוד לעשות פה... בקיצור מרגישים אבודים עם כל המשמעויות שיש לזה. להתחיל לקבל את עצמך... חישבי על מה שכתבתי....ותחזרי להגיד לי דעתך..... אהבה לך יקרה, תקווה לבנה.

אני קוראת את המילים שלך ומסכימה עם כל אחת ואחת מהן.. כל מילה שלך ממש בסלע ואת גורמת לי להבין בעצם מאיפה הכל מגיע..בעיקר כשכתבת שאנחנו מחפשים אהבה בחוץ כדי לאהוב את עצמנו.. זה כ"כ נכון! וזה קורה לי כ"כ הרבה ביום יום.. אני מרגישה ממש רדופה אחרי התחושות האלה.. אחרי הרעב הזה.. שלא יודע שובע.. הרעב הזה לכך שאחרים יקבלו, יחמיאו ויקבלו.. כי אחרת- ממני זה בקושי מגיע.. יש בי קול בריא והגיוני שטוען אחרת.. שאוהב את שאני ויודע להעריך.. אבל הוא לא מגובש דיו כדי להחזיק אותי.. הוא נרמס אצלי כ"כ בקלות ע"י קולות המחלה שגזלה את מעט הערך העצמי שהיה לי ואת כל הביטחון.. ועכשיו אני נאלצת לבנות הכל מחדש..לבד.. אני מנסה וניסיתי כמה פעמים לשנן את המילים שלך לעצמי בראש.. שאנחנו צריכים להיות ה-אהבה של עצמנו.. חזרתי על המשפט הזה בראש שלי שוב ושוב ברגע שהופיע הרעב הזה והביקורתיות שחשתי כלפי עצמי.. אבל לצערי זה לא עזר.. כי כבר הבנתי שלנסות לשלוט ברגשות שלנו זו מלחמה אבודה מראש.. זה כמו לומר לבן אדם: "אל תהיה עצוב/אל תהיה מדוכא"- זה הרי לא משנה דבר ולא משפר את התחושה.. אי אפשר לשלוט בתחושה הזו אבל אני מקוה שלאט לאט היא תעזוב אותי ואני לא אזדקק כ"כ הרבה לחיזוקים מהסביבה ולאהבה מבחוץ ואלמד גם לתחזק את עצמי ללא עזרה של אחרים.. אני מניחה שגם זה יגיע בסוף כחלק מהתהליך שאני עוברת עכשיו.. והלוואי ובסוף גם אני אזכה לכתוב את אותם המילים שאת כתבת ולהרגיש את אותן תובנות שאת מתארת.. שירן