יקרות שלי!

את יכולה להיות רופאה את יודעת? :) מדהים אותי כל פעם מחדש הניסיון שצברת והידע הרחב שיש לך! בעניין העבודה, את צודקת ..ואני לוקחת זאת לתשומת ליבי..הבעיה היא שאצל אחי יש הרבה ימים "שחורים" כאלה בהם הוא נוטה להשליך את תסכוליו עלי אך כמו שאמרת- זה שלו. ואני לומדת להבין ולקבל את זה.. שזה לא קשור אלי ושאין זה אומר שבאמת הוא כועס עלי אלא על המצב הנוכחי. אתמול שוחחתי עם אמי שוב.. היא שותפה עקבית לכל מה שעובר עלי..דיברנו על אותו יום בו חזרתי בבכי מהעבודה כי פירשתי הכל שחורות. תיארתי בפניה את אותם תרחישים שמצטיירים אצלי בראש ברגעים כאלה והיא אמרה לי שאני מתארת דברים שבכלל אינם נכונים. שאחי לא במצב כ"כ רע כמו שאני עושה ממנו. שהוא אינו על סף חוסר תפקוד ואינו בדיכאון..ופה הנקודה העיקרית אני חושבת- אותם השלכות שאני עושה על אחרים- אני תמיד בטוחה שגם להם קשה כמוני ושגם הם על סף חוסר תפקוד ודכאוניים.. אני מרבה לעשות זאת המון גם באופן אוטומטי ובלתי מודע..וזה דבר שעלי להבחין בו ולתקן בכל פעם שזה מתרחש. הייתי מאוד שמחה להמשיך ולעבוד שם. כמו שאמרת- זאת גם הכנה טובה לעבודות בחוץ וגם סביבה די מוגנת ויציבה עבורי. אך אני חוששת שהמסגרת היציבה והמוגנת הזו לא מגיעה לי. ושעלי להתחיל ולחפש עבודות חדשות כדי להיפטר אחת ולתמיד מהאימה שיש לי כלפי עבודות שונות בחוץ וכלפי העולם שבחוץ. כשאני שומעת על חברות שלי שעובדות בכל מיני מקומות אני מתקשה להאמין שאפשר לנהל מציאות יומיומית במקום עבודה במשך תקופה ארוכה. אני מתקשה לקבל שיש אפשרות כזו של הנאה בעבודה ולא רק סבל וקשיים. איני מעלה בדעתי תרחישים של הסתדרות בעבודה או תרומה לה. אני מרגישה שבר כלי גמור מהבחינה הזו ומהרבה בחינות אחרות. אמרת לי בתגובתך הקודמת שאל לי להאיץ בעצמי. ושכדאי שאתחיל בעבודה חדשה רק כשארגיש מספיק חזקה ושאדע שזה הזמן.. ואם הזמן הזה מעולם לא יגיע? הרי הפחד שלי יכול תמיד להישאר איתן ויציב כל עוד לא אעשה שום פעולה כדי "לשבור" אותו.. מה את חושבת על כך? אתמול הייתי אצל הדיאטנית והחלטנו שלא להישקל הפעם.. היא טענה שהשקילות הללו רק מחזירות אותי אחורה ולא מקדמות בשלב הזה לשום מקום..השקילה הבאה שלי תהיה רק בעוד שבועיים ואני חוששת מאוד..מוזר לי שלא נשקלתי כבכל שבוע אם כי אני גם מרגישה הקלה עצומה ויודעת שזה הכי נכון עבורי כרגע..זה שם דגש יותר על קבלת הגוף שלי וזה עוזר.. בשבוע הבא אני מתחילה חוג חדש..כהמלצה נוספת לטיפול בדיכאון שלי..אלמד לצייר. ולמרות החששות שלי מהחוג הזה אני גם רוצה להתחיל ולהביס עוד פחד על הדרך.. ולגבי האירוע- הוא היה אתמול ואני רוצה להגיד לך שהפתעתי את עצמי כ"כ לטובה!! למרות הפחדים והחששות שהיו לי, למרות תחושת ה"שמנה" שהרגשתי כל הערב ושכולם מסתכלים לי בצלחת ואיך אני אוכלת- התגברתי על זה בעזרת פעולותיי הנחרצות שביצעו את כל שהיה צריך.. לאכול כאחד האדם.. הגעתי הבייתה בתחושה ממש אופורית!

לא האמנתי שהעזתי לאכול גם מאכלים "אסורים" ולחרוג פה ושם! ולא רק אני הופתעתי לטובה אלא גם ההורים שלי.. הם היו גאים בי מאוד על אתמול ואמרו שהתקדמתי יפה.. האירוע הזה היה אחד הנצחונות שלי על המחלה ואני יותר משמחה על כך.. אני גם שואפת לחזור לאותם מאכלים "אסורים" שהעזתי לאכול בעבר..אני רוצה באמת לבסס אצלי את האמונה שלא עולים מהר במשקל כמו שאני חושבת ושגם חריגות קטנות פה ושם אינן גורמות לי לאיבוד שליטה או לעלייה במשקל.. אני מקווה שבשקילה הבאה לאחר כל ההתנסויות שאעשה לא אתבדה. הלוואי.. אך דבר אחד הטריד אותי בסוף הרעב וזה הרעב הנפשי שעדיין נשאר אצלי.. <ראי תגובתי לתקווה לבנה בפוסט החדש > הרגשתי "רעבה" לקבלה של האנשים אותי, לפידבקים שלהם, הרגשתי חסרה... חיפשתי נואשות משהו שימלא את החלל הזה , שיגרום לי לקבל את עצמי סוף סוף.. אני מרגישה רע עם עצמי ומתביישת בתחושות הנזקקות הללו.. אני מרגישה בזויה ולא ראויה. קשה לי לומר לעצמי שאני רוצה ורעבה ליחס וקבלה מבחוץ. זה מעיד אצלי על חולשה . למרות שאני יודעת שכל אחד זקוק לפידבקים מהסביבה אני יודעת שאצלי זה באובססיביות יותר. כי כשזה לא קורה אני מרגישה חסרת ערך ופגומה. איך הצלחת להתגבר על התחושות הללו ולקבל את עצמך למרות הכל בתקופת התאוששותך מהמחלה? זה מעניין אותי לדעת.. ומה איתך ? איך את מרגישה ואיך עוברים הימים? אוהבת, שירן

מה שלומך היום??אני מקווה שהמצב עם אחיך נרגע וגם אם לא שלמדת לקבל את זה יותר טוב ולהמשיך.לגביי העבודה-זה נכון שצריך לפעמים לקפוץ למים כדי ללמוד לשחות,אבל לפני כן צריך לדעת ולהאמין ביכולת שלך לעשות זאת,ביכולת ליישם את כל התנועות שמובילות לשחייה.המלצתי לך לחכות עם חיפוש העבודה כי שמעתי ממך כמה רע זה גורם לך כרגע להרגיש ועם כל חוסר היציבות שלך בנושא הפרעת האכילה ובהשפעתם של השינויים עלייך,זה לא נראה לי נכון כרגע להלחיץ את עצמך.מתי הרגע המתאים??את בעצמך כותבת זאת.מתי שתלמדי לכבד ולקבל את עצמך(ומתוך כך תגיע אח"כ האהבה) ולתת פחות משקל למה שאחרים חושבים או אומרים עלייך.כשתהיה לך דיעה משל עצמך.כשתאמיני ביכולת ובכוח שלך.הצורך לקבל אהבה מאנשים הוא צורך מובן אם כי אסור להישען ולבסס את הכול עליו.כי תמיד יהיה מישהו שלא ניתן יהיה לרצות אותו,תמיד יהיה מישהו שיהיה לו מה להגיד,ולא בהכרח ממקום רע אלא כי האמת שנכונה עבורו היא שונה במהות מהאמת שלך.ומה אז??הניסיון לרצות אנשים הוא ניסיון כואב ומאכזב,כי אין דבר כזה.את שואלת מהיכן מתחילים??מתחילים מלרצות את עצמך,בראש ובראשונה.אני תמיד אומרת שבסופו של יום הבן אדם היחיד שאת נותנת לו חשבון לפני שאת נרדמת הוא את,ואת צריכה להיות שלמה עם עצמך.
אני שמחה שהאירוע בשורה התחתונה סוכם כמוצלח.את רואה??טוב שהלכת,עשית עוד צעד חשוב בדרך להחלמה.
אני שמחה שאת מתחילה חוג ציור,אני מאמינה בכוח של יכולת הביטוי יש כאלו שעושים את זה בכתיבה,יש כאלו בשירה,יש כאלו בריקוד ויש ..בציור.

יקרה,אני לא כ"כ בטוב,אבל כן היה חשוב לי לכתוב לך כמה מילים.
מקווה שאת בטוב,מאחלת לך ערב נעים,
קרן אור.

אני כאן. עדיין בחיים. פשוט לא היה לי משהו מיוחד להגיד. אז לא אמרתי. המצב די אותו הדבר. ארוחות מאוזנות, בוקר צהריים ערב וביניים. מרשה לעצמי גם דברים שיש בהם אחוזי שומן גבוהים. מרגיש רגוע. המשקל עדיין תקוע, אבל זה בסדר. זה אולי לא המשקל שאני רוצה, אבל כל עוד הוא לא עולה או יורד בקיצוניות כמו בדרך כלל זה כנראה אומר שאני עושה משהו נכון (מכניסה בערך אותה כמות אנרגיה כמו שאני מוציאה). וזה מרגיש בסדר בינתיים. חייבת להודות שאני לא באושר מטורף מזה שאני תקועה במשקל כמעט הכי גבוה שהגעתי אליו אי פעם. אבל זה בסדר. אני מסתכלת במראה ולא סובלת. אני לא מרגישה צורך להרעיב את עצמי או לחלופין- להתנפל על אוכל כאילו אין מחר. אני במין מצב ביניים. אני רגילה תמיד לשאוף לאנשהו. תמיד להיות בדרך ליעד מסויים בנושא המראה אז המצב הזה מרגיש קצת תקוע ומוזר אבל זה בסדר מבחינתי. לפחות לבינתיים.

את בעצם כותבת דברים שאני מאוד מאושרת לקרוא שקרו אצלך,על איזשהו איזון מיוחל שרק חלמת עליו לפני כמה חודשים.אז למה נראה כי את לא שמחה???אני מבינה שמבחינתך המשקל תקוע וזה מה שמאכזב אותך אבל חכי רגע ראי כמה התקדמת שאין לך יותר את הבולמוסי אכילה שהיו לך עד לא מזמן,זה לא דבר של מה בכך שאפשר לבטל!! עברת דרך משמעותית ואולי הקשה ביותר בכול התהליך,תאמיני בזה ותרשי לעצמך לפרגן לעצמך כי את ראויה לזה! לגביי המשקל-אני בטוחה שעכשיו הוא יתחיל להתייצב ולהתאזן,אבל מבחינתי זה ממש לא מהותי כל עוד שאת לא משועבדת לאוכל והוא לא מנהל את חייך.את יודעת כמה זה משמעותי??האם את לא מרגישה בזה??
זה הרבה יותר מבסדר,אל תקטיני את המשמעות של זה,וזה משהו בהחלט מיוחד שקרה.

אשמח לשמוע ממך יקירה,
שלך,
קרן אור.

לפעמים כשאתה מגיע למקום טוב, אתה לא יכול להעריך כמה הוא טוב כי אתה לא זוכר את נקודת ההתחלה. ברגע שזו הפכה לשגרה היומיומית שלי, כבר די שכחתי איך הרגיש להיות מתוסכלת, נבוכה ומפוחדת מאוכל ומלהראות את הפנים שלי בכל מיני מקומות. עכשיו אני די בסדר. אני אוכלת טוב, אני יודעת ומרגישה שאני נותנת לגוף שלי את מה שהוא צריך. אבל חלק בי מרגיש מת. ועצוב לי קצת. אני יודעת שזה נשמע קצת פסיכי, אבל אני מרגישה שאני יכולה להיות כנה איתך- חלק בי אהב את הטירוף הזה. את החוסר איזון הזה. זה גרם לי המון סבל, והמון עצב וכעס, אבל זה גרם לי להרגיש חייה. ואנושית. משהו בי משתעמם מ3 ארוחות ביום. מלדעת שאני אוכלת "בסדר" ונראית "בסדר" לא בעודף משקל ולא בתת משקל. באמצע. חייה בקו אחד. המחשבה הזו מעציבה אותי. כי באיזה שהוא מקום, כמו שאני אוהבת להרגיש שמחה גדולה במיוחד, אני גם אוהבת להרגיש עצב גדול במיוחד ואני אוהבת להרגיש שינויים סביבי. ככה אני יודעת שאני חייה. לא רק פיזית, גם נפשית. אני לא מתכוונת להרוס את כל מה שעשיתי. אני כן מרוצה מהדרך שעברתי. התרגלתי לצורת אכילה הזו. אני כבר לא נלחמת כדי לאכול ככה. אבל עכשיו לא נשארה מוטיבציה. לא מוטיבציה לרדת, לא לעלות, לא לשנות, פשוט להשאר, ולהמשיך באותו המקום. אני מרגישה שאחרי הדרך שעברתי, הפעם זה יהיה שונה. שברגע שהגוף שלי יתאזן, ואני ארד כמה קילו למשקל המתאים לי. אני כבר לא אשנא את הגוף שלי כמו פעם. אני אחייה איתו בשלום. למרות שאני לא בטוחה שהרגע הזה יגיע כי בכמה שבועות האחרונים הגוף שלי די מוסר לי שנוח לו ככה וככה הוא הולך להשאר. והדרך אכילה וחיים הזו היא כנראה הדבר הנכון לעשות. אבל אני לא אשקר ואומר שזה לא מפחיד אותי מאוד.

מעבר לשינוי הפיזי שהוא מבורך בעיניי,דברייך מעוררים בי שאלות חשובות:למה קשה לך לוותר על הפרעת האכילה(ואני מתכוונת למקום התפיסתי של העניין),איזה צורך היא משרתת אצלך,ואילו חלקים היית צריכה להמית שלא מתאפשרים להחיות במציאות היום ללא הפרעת האכילה??
חשוב שדווקא עכשיו כשאת במקום אחר עם עצמך,כן תבררי את הצורך הזה .את חזקה,והגעת למקום מאוד נכון עם עצמך,אבל כדי שתמשיכי לדבוק בזה רצוי כן לעבד את הנושא הזה ולאפשר לשינוי גם לקרות מבפנים.

שלך,
קרן אור.,

הי, תודה על היחס החם ועל העידוד, שעוזר! אני חושבת שהיום אני במצב הרבה יותר טוב.. קשה לי ורע לי אבל אני אוכלת ומשתדלת להתמודד עם הדברים בצורה הנכונה ביותר. אני מנסה לחזק את עצמי מכל כיוון אפשרי ואני מאמינה, בכל ליבי, שזה יעזור! אני מרגישה רעבה כל הזמן ואני לא מונעת מעצמי את מה שהגוף מבקש, אני אפילו מוסיפה לו קצת יותר מהתפריט שקיבלתי מהרופאה. בינתיי, עד שאכנס למרפאה, החלטנו שיהיה הכי טוב אם לא אשקל וטוב לי עם זה. את יודעת, שלפני כמה שנים, אחרי שהייתי עושה קניות של בגדים ומספרת על כך לחברותיי, הן היו צוחקות עלי ואומרות שאני בטח קניתי בשילב. אז, הייתי לוקחת את זה בכיף וזה היה עושה לי טוב לדעת שסוף סוף בצלחתי להרזות ממש! עכשיו המצב שונה. היום, הלכתי לקנות בגדים ואחרי שחזרתי דיברתי עם חברה טובה שלי וסיפרתי לה שעשיתי קניות ושהיו סיילים מטורפים והיא צחקה עלי, כמו תמיד, שבטח קניתי בשילב או בפוקס קידס ואני ממש התעצבנתי עליה כי זה מעליב. פתאום אני מבינה שזה העלבה לשמה והעמדתי אותה במקום על כך. אני מרגישה קצת רע שצעקתי עליה, אבל די! כמה אפשר לספוג. אחרי השיחה איתה הלכתי לאכול. הגיע הזמן שזה יפסק! עם כל הקושי, אני כן מצליחה להרגיש שאני גאה בעצמי ואני כן יכולה לראות התקדמות מצידי. ומה אצלך? שיהיה ערב נעים.. שלך, מחפשת מוצא...

מה שאת בעצם מתארת הוא שינוי מחשבתי מהותי מאוד-מתחושת שליטה וגאווה שהרגשת כשהיית חולה(אשליה שהאנורקסיה מכרה לך) ,את פתאום מרגישה שזה ממש לא גאווה או תואר להיות אנורקטית,כי היום את מבינה כמה זה נורא,כואב ומשתק לחיות עם ההפרעה הזאת.
זה רק מראה כמה את בכיוון הנכון.התחושות האלו מוכרות גם לי,דווקא ממקום שאחריו התרחש השינוי המשמעותי שאיפשר החלמה.
חיזקי ואימצי אהובה!

אני לא במיטבי בשבוע האחרון,תחושת חולשה נוראית ותשישות מלווים בכאבים,אז זה כנראה תגובה לכימו ואני מקווה שעד תחילת השבוע הבא עלינו לטובה אסמן גם וי על זה.

איתך תמיד,מרגישה את המלחמה ובטוחה בניצחון!
קרן אור.

הי, אני מצטערת לשמוע על השבוע הקשה שהיה לך ועל כך שאת חלשה, אבל אני שמחה שהקשה מאחורייך ואני יודעת שהזמן יעשה את שלו ואת תרגישי יותר טוב. אחות של אמא שלי אובחנה עם סרטן השד לפני כמה שנים וגם אחרי שהוציאו את הגידול בשלמותו היא עברה ועוברת טיפולים כימותרפים כי זה כל הזמן חוזר... אני מקווה שזה יעבור ומהר!! את צודקת ומבינה אותי וזה חשוב לי. את עוזרת לי להבין את עצמי כי אני שרויה בערפל ובבלאגן. אני זזה בינתיים ללמוד, יש לי מבחנים עוד שבועיים בערך.. באהבה, מחפשת מוצא..

קרן אור היקרה- אני מצטערת לשמוע על הרגשתך הרעה ואני מאחלת לך שתרגישי טוב כמה שיותר מהר!!..האם לאחר הטיפולים הכימו' האלה צריך להתרחש שינוי כלשהו? הגידול צריך להיעלם? או שהם נועדו רק כדי למזער את הנזקים? ומה באמת בקשר לגידול שחששו כי יש לך אותו? נשארתי קצת מבולבלת ממה שסיפרת בפעם הקודמת ואשמח אם תסבירי לי. מה שכתבת לי ממש נגע לליבי..כי את כ"כ צודקת..וכואב לי לקרוא את המילים האלה- להבין אותם ולקבל את אמיתותן- להבין בעצם שאני צריכה לרצות את עצמי, ולחדול מהצורך הזה של לרצות את כולם.. אבל בתחושה הפנימית שלי דברים נראים לגמרי אחרת.. יש בי צד שכל הזמן מחפש, רודף אחרי החיזוקים הללו וע"י הצורך שכולם יאהבו ויאמרו עלי טובות.. ואני מרגישה אשמה מטורפת ע"כ שאני כותבת את זה אפילו.. כי אני מרגישה שלא מגיע לי.. בדיוק היום הייתה לי שיחה על זה בטיפול שלי ודיברנו על כך שביטחון וערך עצמי נבנים לא רק מתוך עצמנו אלא גם מחיזוקים של הסביבה ושצריך למצוא את המידתיות בין הדברים.. לא לרדוף אחרי זה באובססיביות.. וניסיתי להסביר לה שאצלי אני מרגישה שזה ממש אובססיבי.. הצורך הזה.. אך לא נראה לי שהיא ירדה לסוף דעתי והבינה עד כמה אני באמת מרגישה חסרת ערך ולא שווה.. ועד כמה הצורך שלי בלרצות את כולם ואת הסביבה הוא אובססיבי דיו.. אני מתהלכת עם התחושה הזו ברחוב כל הזמן.."מה הם חושבים עלי?" , "האם אני נראית בסדר בעיניהם?" זה כל הזמן בראש שלי.. בתת מודע ואני לא מוצאת את הכלים להיפטר מזה.. אז החלטתי להפסיק להילחם בזה..ולתת לתחושה הזו להיות.. איך שהיא.. אולי כך היא באמת תצליח לחלוף בלי כל המאבקים שאני מנסה לנהל נגדה ללא הרף.. הרי כשמנסים להתנגד למשהו לרוב הוא מתחזק ומשיב מלחמה בחזרה וככה זה גם עם רגשות. מחפשת מוצא- אני שמחה לשמוע ששהותי כאן חשובה לך ושאני מצליחה לתרום מעצמי ולעזור לך! ואני יותר משמחה על השינויים הגדולים שאני מרגישה שמתחוללים בך..על הצעדים הענקיים שאת עושה! את בעצמך אומרת שאת מעיזה לאכול קצת יותר ממה שהרופאה נתנה וזה לא דבר רע! אני זוכרת שכאשר התחלתי לאכול גם אני הרגשתי רעב כל הזמן.. ללא הרף.. והדיאטנית אמרה לי שזו תגובה טבעית של הגוף- שהוא מנסה להחזיר לעצמו את כל האנרגיה בגלל שהרעבנו אותו הרבה זמן.. כמו שקרן אור אמרה- רעב זו תחושה חיובית במקרה שלנו כי זה מראה על צורך ההישרדות של הגוף שלנו.. שהוא עדיין חי ומנסה להתקיים למרות כל מה שעבר.. ואני יודעת שקשה לקבל את התחושה הרעבה הזו! אני יודעת שזה בטח מתקשר אצלך כעת לחולשה ולדברים שליליים אחרים..ואני גם מכירה את הקושי בלהעז ולאכול טיפה יותר כי הגוף דורש יותר..ופתאום צריך למלא את מבוקשו..ולא יודעים איך לעשות זאת.. הכל נראה שונה ולא מוכר.. אבל אספר לך שהיום זה כבר נעשה עבורי הרבה יותר קל פשוט לגשת אל המקרר ולקחת משהו לאכול כשגופי דורש זאת.. אני לא חושבת פעמיים ולא מעלה בדעתי על להרעיב באותו הרגע. אני יודעת שזה

הצעד הנכון עבורי לעשות.. וגם את ללא ספק תגיעי לימים בהם לגשת אל המקרר ולהכניס אוכל לגופך כשגופך יזדקק לכך- יהיו פחות ופחות קשים ויותר קלים עבורך.. את כרגע בהתחלה, אך התחלה טובה! ולאט לאט את תתקדמי.. אני מקווה שגם את שמה לב כמוני וכמו קרן אור לשינויים הגדולים שאת עושה מאז שהתחלת לכתוב כאן.. כמה תובנות גילית לגבי עצמך וכמה נחשפת.. היית מאמינה שאעז ללכת לאירוע משפחתי ולאכול אף מאכלים "אסורים"?? אני בעצמי לא הייתי מאמינה אם היית אומרת לי זאת לפני חודש בערך.. אבל הנה התקדמתי.. לאט לאט .. וגם את תתקדמי במסגרת הטיפול שלך אף יותר! אין לי ספק בכך ואני מאמינה בכוחות וביכולות שלך.. בהצלחה יקרה עם המבחנים! שלך שירן.

אני באמת מאמינה שיבוא היום והגוף שלי ישתקם ויהיה יציב יותר. אני לא אשקר, קשה לי מאוד לראות את זה, נדמה כאילו שזה רחוק ושבחיים זה לא יגיע. אני קוראת את מילותייך ומנסה להישאר אופטימית לגבי זה.. אני שמחה לשמוע שהיית באירוע משפחתי ואכלת "מאכלים אסורים". זה צעד מאוד מאוד גדול ואמיץ. כל הכבוד לך!! אני מקווה שאת מצליחה לראות כמה שאת חזקה.. מה עם הטיפול התרופתי? אני קצת מבולבלת לגבי זה ואשמח אם תרצי לספר על כך.. מה קורה באופן כללי? איך הטיפול? אולי אני טועה, אבל את נשמעת יותר מחוייכת ושמחה. אני טועה? שלך, מחפשת מוצא..

אני יודעת שזה נשמע לך רחוק ממך שנות אור.. גם אני לא הייתי מאמינה שיהיה יום בו אצליח לאכול גם מאכלים "אסורים" ובעיקר באירוע משפחתי..ששם תחושת איבוד השליטה מבחינתי הרבה יותר קשה וחריפה מאשר בבית קפה למשל.. אבל עשיתי זאת ואני עדיין לא מאמינה..השקילה הבאה שלי תהיה רק בעוד שבוע ואני מייחלת בכל ליבי שהגוף שלי לא "יקפוץ" שוב מבחינת עלייה במשקל ויישאר כפי שהוא.. נמאס לי מכל העליות והנסיגות שמתלוות לאחר מכן.. בעניין הטיפול התרופתי אני כרגע נוטלת חצי מ"ג של תרופה נוגדת חרדה. מינון ממש נמוך כפי שאת שמה לב..ואני בסדר עם כך.. איני רוצה לעלות שוב במינונים כי זה רק גרם לי תסכול רב יותר.. גם מבחינת העלייה במשקל וגם מבחינת הרעב הבלתי פוסק שהרגשתי. מאז שהפסקתי עם התרופות הקודמות, הרעב שלי התייצב ואני מאושרת שכך סוף סוף..זה גם כן הוביל להקלה אצלי פיזית ונפשית. את צודקת שלאחרונה אני נשמעת יותר טוב..ויותר מחויכת.. זה גם אחד הדברים שאני לא מאמינה על עצמי.. מוזרה לי פתאום התחושה הזו.. אין לי מושג אם זה כתוצאה מהתרופות שאני לוקחת או כתוצאה מהשינויים וההתקדמות שלי.. אני מאמינה שרוב העבודה היא שלי כי אחרי הכל כשאני מתקדמת ועושה צעדים כנגד האנורקסיה <כמו למשל האירוע הזה שהיה> תחושת הערך העצמי והביטחון שלי מתחזקת.. וכפועל יוצא גם הדיכאון פוחת. ואני בטוחה שגם אצלך יקרה אותו הדבר.. ברגע שתחול אצלך התקדמות את תרגישי טוב יותר .. איך את מסתדרת בימים האלה? את מרגישה שיפור בזכות התרופות? שלך, שירן

הי מתוקה, אני שמחה לשמוע שאת באמת במצב יותר טוב. עד כמה שידוע לי, התרופות נגד חרדה רק עוזרות לנו ומקלות עלינו כדי שנוכל להתמודד בצורה קלה יותר עם המחלה. אני בטוחה שהשינוי בך קשור גם לתרופות, אך גם לכך שאת רוצה בזה. אותו הדבר גם אצלי, התרופות מאוד עוזרות ומקלות עלי ואני מקווה שכך זה ימשיך.. אני נמצאת בתקופה לא כ"כ קלה, אך אני בטוחה שהיא תעבור ואחזור למסלול הרגיל שלי. אני לא נשקלתי כבר 3 שבועות בערך. אני והרופאה שלי הסכמנו שלא אשקל עד שאכנס לטיפול שוב ואת יודעת מה, יותר קל לי! אני מרגישה יותר חופשייה לאכול מבלי שאצטרך לחשוב שמחר אני נקלת וכמה אכלתי לפני השקילה.. את נשקלת אחת לשבועיים, נכון? גם את מרגישה כך? איך עבר עלייך הסופ"ש? מקווה שבילית ונהנת... באהבה, מחפשת מוצא..

כמה שמחתי לקרוא שאת כבר לא נשקלת כבכל שבוע.. כמוני.. עד עכשיו הייתי נשקלת כל שבוע . אך בפגישה האחרונה החלטנו אני והדיאטנית להישקל אחת לשבועיים. הזדהיתי מאוד עם תחושת ההקלה שאת מרגישה בכך שאינך נשקלת. גם אצלי זה כך. כבר 3 שבועות שלא נשקלתי ואני מרגישה טוב יותר, אם כי מעורב בכך הרבה פחד משום שעבר הרבה זמן. בשבוע הבא את מתחילה טיפול נכון? הצטערתי לשמוע שאת עוברת תקופה לא קלה בלשון המעטה, ומיותר לומר שאני מזדהה איתך בכל ליבי. כי גם אצלי יש רגעי שבירה שמרגעים הם הופכים לשעות ואח"כ לימים, וקשה לי מאוד "להרים" את עצמי מהם. כמו שקרה לי למשל השבוע. היה איזה טריגר שגרם לי להישבר ולאבד את מעט המצב רוח שהיה לי. זה קרה כשניסיתי להיכנס למכנסיים הרגילים שלי, אלו שאני לובשת בתקופה הנוכחית, ופתאום חשתי שהם צמודים עלי נורא!! כאב לי ללבוש אותם <פיזית> ולא הבנתי מה בדיוק השתבש.. הרי עד עכשיו הם היו נוחים . הרגשתי רע מאוד עם עצמי וששוב עליתי במשקל.. אבל לידי עמדה אמא שלי והזכירה לי שאני לאחר ארוחת צהריים וייתכן שבגלל זה אני מרגישה כך נפוחה והמכנסיים צמודים. אני כבר לא יודעת מה לחשוב. חוסר הוודאות הזה מקשה עלי, והשקילה רק שבוע הבא. בינתיים אני פוחדת ללא הפסק. אבל ממשיכה להתנסות למרות זאת. ההחלמה היא קשה מנשוא עבור שתינו אבל אני מאמינה שבסוף יהיה לנו קל יותר. שולחת לך חיבוק גדול והרבה כוח, שירן

הי, רק עכשיו ראיתי את ההודעה שלך.. ביום שני אני מתחילה טיפול ראשון, גם היום הייתי שם (הרחבתי על כך לקרן אור ואשמח אם תיכנסי ותקראי).. אני כ"כ מבינה אותך, לגבי הג'ינס. זה פחד מאוד גדול אצלי! אני מאמינה שלאט לאט הכל יסתדר והכל יהיה בסדר. מתוקה, את חזקה יותר מהכל ואל תתני לשום דבר כזה לנסות ולהוריד לך את המצב רוח.. איך הולך לך בטיפול? באהבה, מחפשת מוצא..