סופשבוע נעים!

תתחילי להאמין שאם אנשים נותנים לך ומקיפים אותך באהבה,כנראה שמגיע לך ואת ראויה לזה,אל תתייחסי לזה בביטול.
מחפשת מוצא יקירה-קראתי את מה שכתבת לשירן,ואני מבינה מאוד שבתוך כל הקשיים שאת עוברת קשה לראות איזשהו קצה של חוט,אבל הוא קיים והוא לא רחוק כ"כ.הנקודה החשובה היא שאת ,למרות הכול,ממשיכה כן להילחם ולהאבק,וזאת הדרך יקירה.פרגני לעצמך,כי מגיע לך להיות במקום אחר,טוב יותר בשביל עצמך.ואת יודעת זאת,נכון???
תקווה לבנה ולונה יקירה-לא שמעתי ממכן מאז אתמול מקווה שאתן בטוב.

שיהיה לנו סופשבוע בריא עם הרבה מחשבות חיוביות,
שלכן ואיתכן,
קרן אור.

הי, אני יודעת שמגיע לי להיות במקום אחר, בריא יותר. גם אם לפעמים אני לא רואה את זה, אני יודעת שזה קיים ולכן אני עושה את המאמצים כדי להשיג את זה.. ככה לפחות אני מניחה. רק לחזור לעצמי, זה כל מה שאני רוצה! קראתי את מה שכתבת לשירן ואני באמת מקווה שהכל כבר יהיה מאחורייך ושהכל כבר יגמר.. אני רוצה לתת לך חיבוק גדול כי את מדהימה וכי זה מחזק גם אותי... שיהיה לנו סופ"ש נעים וחייכני.. שלך, מחפשת מוצא..

אני מקבלת ברצון את החיבוק החמים והכנה ששלחת אליי..
האם יש לך תכנונים עם החבר לסופ"ש??

שבת שלום,בעיקר עם עצמנו,
קרן אור.

הי, כיף לי שקיבלת את החיבוק שלי! :) האמת שעכשיו חזרנו הביתה, ישבנו באיזה פאב ממש ממש מגניב. לפני שיצאנו מהבית לקח לי שעה להחליט מה ללבוש ואיך להסתיר את "השומנים" שאני יודעת שהם לא באמת שם והיה לי ממש קשה לעשות את ההחלטות האלה עד שכמעט ואמרתי שאני לא יוצאת. אבל, יצאנו ונהנתי מאוד ואני שמחה שיצאתי. גם ככה אני לא יוצאת כמעט בכלל. כבר תקופה שלא חשבתי שאצליח לעשות את זה וקשה לי להאמין שהצלחתי לשבת שם 4 וחצי שעות. שתינו, צחקנו ונהנו וזה מה שחשוב באמת. אני חייבת להתוודות ולספר לך, שהיה איזה רגע שהסתכלתי על עצמי במראה וחייכתי.. הרגשתי חתיכה והרגשתי שאני נראית טוב. הרגשתי רזה. אולי זה בגלל האלכוהול? ואולי זה בגלל השינוי שחל בי לאחרונה? באמת שאין לי מושג, אבל כשאני חושבת על זה, זה מדהים שדבר כזה קורה לי.. מחר אנחנו הולכים בצהריים לארוחה אצל סבתא שלי ואני חוששת מכך.. לאכול עם המשפחה זה נושא שאני די מתחמקת ממנו.. אשמח לשמוע את דעתך על הכל. בינתיים שיהיה לילה טוב וחלומות מתוקים! באהבה, מחפשת מוצא..

איזה כיף לי לקרוא שלא ויתרת לעצמך ויצאת אתמול בכול זאת,והיני התוצאות ממש חיוביות.לפעמים כשאנו מאפשרות לעצמנו לצאת,להנות אנו יודעות גם לקבל את עצמנו יותר ולהבין שהחיים סביבנו לא סובבים סביב נושא המשקל,כפי שאנו נוטות לראות אותם.יכול להיות ששם באמת ראית את עצמך כפי שהינך-רזה וחתיכה.אבל הכי חשוב שתהיי שלמה עם עצמך ומאושרת,ולא משנה מה.אני מקווה שזהו התחלתו של תהליך קבלה עצמית.
מאחלת לך בהצלחה בארוחה המשפחתית היום,אני יודעת שאת מסוגלת לעבור את זה טוב כמו אתמול לפחות,תרשי לעצמך להנות גם מהמשפחתיות ,ואז נושא האוכל יהיה רק נספח ולא המהות של היום.
וגם לי צפויה ארוחה אצל חמותי,שזה לא כוס התה שלי (בלשון המעטה) אבל עם השנים למדתי לא לתת לזה משקל כ"כ גדול וכך זה עובר לי בקלות בלי להתייחס לצרי העין מסביב.

שיהיה לנו יום נעים וחם מבפנים,
קרן אור.

הי, גם אני שמחה שלא ויתרתי לעצמי על היציאה. נהינתי ואולי זה גם ילמד אותי קצת לצאת יותר ולהסתובב בחברת אנשים מבלי להרגיש רע! הייתי בארוחה המשפחתית וזה הלך יחסית בסדר. לא אכלתי המון, אבל אכלתי עד שהרגשתי שובע שזה מדהים ולא קורה אצלי הרבה. תחושת שובע זה משהו שאיבדתי כבר מזמן וכשאני מרגישה אותה מידי פעם אני שמחה כי היא מראה לי שהיא עוד פה ולא עזבה אותי לגמרי.. אני גם מנסה לא לתת לארוחות המשפחתיות האלה משקל, אך זה לא כ"כ עובד. אני מניחה שגם אצלי יגיע היום בו לא אתייחס לארוחה משפחתית כפרוייקט גדול ומסובך כ"כ. בכל מקרה, אני שמחה שאת פה, מחזקת ותומכת! מה קורה איתך עכשיו, אחרי הכימו'? אם אפשר לשאול... באהבה, מחפשת מוצא..

אני שמחה לקרוא שלאט לאט הדברים מתחילים להיות יותר ויותר פשוטים עבורך,ושהיכולת שלך להתמודד איתם נעשית טיבעית מיום ליום.ורק עוד קצת,ותכנסי לטיפול המרפאתי.בנתיים,איך אצל הרופאה??האם מחר אתן נפגשות??

לגביי, הכימו' טרם הסתיים(ההקרנות כן)-ומחר צפויה לי ביקורת בבי"ח והם אמורים להורות לי להפסיק.לא קל,אבל אין הרבה ברירות.

מאחלת לך המשך יום נעים,
שלך,
קרן אור.

הי, אני שמחה לשמוע שההקרנות הסתיימו ואני מחזיקה לך אצבעות שמחר יגידו לך שכך גם לגבי הכימו'.. מחר באופן חד- פעמי אנחנו לא נפגשות כי היא לא בארץ והיא תחזור רק ביום חמישי, כך שקבענו מראש ליום שני שאחריו, בכל מקרה, היא שלחה לי sms אתמול, שאלה מה שלומי וכמו שאני מכירה אותה, היא תשלח עוד.. נכון שהיא מדהימה?? בינתיים נשאר בסך הכל עוד שבוע בערך עד שאכנס למרפאה. קבעו לי את הפגישה ב- 2 לפברואר, יום שני. מה זה שבוע? זה לא הרבה, אבל בפנים מרגיש כמו נצח ואני מקווה שהזמן יטוס!! שיהיה ערב מדהים, באהבה, מחפשת מוצא..

אכן נשמע שמצאת לך מישהי מדהימה שדואגת לך והיא גם מקצועית שזה עוד בונוס.אני מאוד מבינה את הכיף שבלהרגיש שאת חשובה ואהובה,וההודעה אפילו הקטנה הזאת שמראה לך שהיא חושבת עלייך בין לבין עושה המון,נכון??אני מכירה את זה גם מעצמי.גם אני משתמשת המון באמצעי של ההודעות(רק שהפעם אני זאת שמשגעת אותה...אבל היא מדהימה ועונה לי הודעות כ"כ חמות שאני נאחזת בהם בתקופות קשות).

עוד שבוע עד המרפאה,זה עובר כ"כ מהר יקרה.זוכרת שרק לא מזמן זה היה שלושה שבועות??את תעברי את השבוע הזה כמו גדולה!!!

ערב נעים,
קרן אור.

אני בטוב. לא עניתי לשאלתך כי אין לי תשובה בעצמי. אני כן יודעת שזה השתלט לי על המחשבות, על סדר היום, על ההרגלים וכד'. ובמקום שבו היו ההרגלים, המחשבות, הסודות, הדברים האסורים, הדברים שהם חלק ממי שאני, כי בכלזאת זו אני שייצרתי את הדפוסים הלו- במקומם נשאר חלל ריק. אני מרגישה שככל שאני נלחמת בהפרעת אכילה, אני הורגת עוד דברים בי שכנראה ניזונים ממנה. אני לא יודעת בדיוק מה הם. אני צריכה לחשוב על זה. אם אני אחשוב על משהו אני אכתוב אותו. אני עדיין אוכלת, היום אכלתי קצת יותר מהרגיל, ויותר משמין מהרגיל, אבל זה בסדר. גם מישהי העירה לי על זה שאכלתי צ'יפס וזה משמין אז אמרתי לה שתתעסק בצלחת שלה ולא שלי. והמשקל עדיין תקוע. אבל זה בסדר. שוב הכל בסדר. לא פחות ולא יותר מבסדר. המילה הזו מתחילה להוציא אותי מדעתי.

אני מניחה ששאלתי אותך שאלות שהתשובות עליהם הן קשות,אבל אני חושבות שזה הבסיס להחלמה שלנו מהפרעת האכילה.כל עוד שלא נבין אילו חלקים באמת ה"א ממלאה אצלנו,לא נוכל להחליף אותם במימד אחר מלא יותר ואמיתי יותר,וזה פשר הרגשת החלל שנפער אצלך.אני מניחה שאין תשובות קלות ולכן חשוב כן לעבד את זה בטיפול,ולא לפחד לראות את האמת שנמצאת מוסתרת מאחוריהם,כי רק כך נלמד להחיות את אותם חללים בתוכנו בצורך אמיתי.
שאלות אלו אני שואלות את עצמי לא אחת,גם בתחומים אחרים.
והחיפוש אחר התשובות הוא קשה וכואב לא מעט,אבל זה המסלול והדרך.עשית את השינוי הפיזי,אבל את מתארת שזה מרגיש לך "בסדר",וכשאני קוראת זאת זה אפילו לא נשמע לי שאת מרשה לעצמך להנות ומעריכה את עצמך על כך.זה אכן מעורר אצלי שאלות מורכבות ,ונראה לי שיקל עלייך כן להיות טיפול ע"מ לפתוח אותם,כי לפעמים זה קשה לבד.

בכול מקרה,כל הכבוד על השינוי התזונתי.את בדרך הנכונה,רק שצריך לתת קצת זינוק לסיום המסלול...חישבי על כך,יקרה.ואני כאן תמיד.

שבת שלום,
קרן אור.

אני מכבדת ומעריכה את דברייך ואת דעותייך- באמת! אבל כרגע באופן מיוחד אני מרגישה שטיפול זה הדבר האחרון שאני רוצה. תמיד הייתי אדם שמתחבר ומבין יותר את הצד הנפשי של הדברים. מה שהכי הפריע לי היה העניין הפיסי, החוסר שליטה על האוכל, הבולמוסים, התנודות הקיצוניות במשקל וכד'. חשבתי שעל הדברים האלו אני לא אצליח להתגבר לבד. ואין לך מושג כמה מתגמל זה לדעת שעשיתי את זה דיי לבד. ודיי הצלחתי. אני אוכלת טוב ואני אמשיך לאכול טוב. אין לי שום כוונה לנטוש את ההרגלים החדשים שסיגלתי לעצמי. טוב לי איתם. יש חללים, אבל אותך אני אצליח למלא. יש תחושות שליליות, כמו לכל אדם, וגם מהם כמו מהתחושות הטובות אני מצליחה להנות. כי הן חלק ממי שאני והן חלק מהחיים שלא תמיד חיוביים. תחושות פחות נעימות זה בסדר במידה, כי הן מעצימות את התחושות הטובות, בלי כשלונות לא היו להצלחות כל משמעות, בלי פחד אומץ לא היה דבר כלכך חשוב, ובלי תחושות שליליות, התחושות החיוביות לא היו מעלות לי חיוך על השפתיים. הדבר החשוב הוא לא לשאוף להעלים כל תחושה, מכשול, או פחד לא נעימים, אלא להבין מאיין הם מגיעים ולהתמודד איתם, גם אם זה אומר שהם תמיד יהיו חלק ממני. אלו הם החיים. וזה לא בסדר מבחינתי- זה נפלא! אני לא מבטיחה שאני אדע ואחכים להבין את כל מה שקורה בראש המסובך והמורכב שלי, אבל אני יודעת שאני רוצה לנסות. אין לך שום סיבה לדאגה. פיזית אני בריאה.. אולי חוץ מהעישון שאני מנסה להפחית בו. ונפשית- בנפש שלי יש פגמים, יש בה עצב, כאב, צלקות, אך גם שמחה, חיים, נכונות, סקרנות ועוד כל מיני דברים נפלאים. וכל אלו הם ברכה גדולה! כי איזה מן חיים יש לאדם שנפשו מעולם לא חוותה כאב או תסכול ומצד שני גם אושר וסיפוק? אני מניחה שלכל אחד תהיה תשובה אחרת לשאלה הזו אבל אני בכל זאת אגיד שבעייני אלו הם חיים חסרי תכלית לחלוטין. בכל אופן המון תודה על כל התמיכה! באמת שאין לי דרך להודות לך. לך ולבנות כאן יש חלק גדול בהצלחה שלי. אמרת לי שעשיתי את זה לבד, אלו היו בחירות שלי, וזה נכון, פיזית זה נעשה בזכותי, אבל המקום שההחלטות האלו באו ממנו, היה זקוק להמון תמיכה והבנה כדי להצליח, תמיכה והבנה שקיבלתי כאן. מאחלת לך המון המון המון בריאות ושבוע נפלא. אני אמשיך לעדכן מה קורה איתי, ועד אז- המון חיבוקים ואהבה. לונה

אני מסכימה איתךשכדי להעריך את מה שיש לנו בחייים,אפילו דברים קטנים שניראים פעוטים וחסרי חשיבות,צריך קודם כל להיות במחסור,להרגיש אותו ולצמוח מהמקום הזה.ונכון,מי שלא חווה עצב מעולם לא יודע להעריך גם טוב,אבל לא נראה לי שקיים על הפלנטה מישהו כזה..לכולנו יש קשיים,ברמה כזאת או אחרת,ויש אנשים שזקוקים למעט ניעור כדי לקום ויש כאלו שיותר,זה לגמריי סובייקטיבי.ואני מסכימה שבסופו של דבר זה מה שהופך אותנו לשלמים,אבל(וכאן האבל הגדול) הוא מהי המשוואה.היכן על המאזניים נמצאים משקולות הדכאון,הצער והכאב,והיכן נמצאים משקולת השמחה,האושר.ורק את יכולה לענות ע"כ בצורה אמיתית.אם טוב לך בלי טיפול ובסה"כ את מרגישה שאת ממצא את החיים ואת מה שיש להם להציע ,כשהקשיים הם רק זנב קטן,אז מעולה.אבל זה לא מה שתירת.את תיארת מן חוסר סיפוק,תחושה של התנהלות ולא חיים ,תחושה שמשהו חסר,ריק והומת,ולזה הגבתי כשכתבתי לך.אני מקווה שאני טועה.
בכול אופן כמובן שבשורה התחתונה תעשי מה שאת מוצאת לנכון,אבל חשוב שזה יבוא ממקום אמיתי שמבין שהוא מסוגל,ולא ממקום שמונע דרך פחד מהתמודדות(וזה מה שכתבת בעבר כעוצר אותך מלפנות לטיפול).אני מציגה לך את שני הכיוונים,וכמובן שאכבד כל החלטה שתקבלי.

בכול אופן אני באמת מעריכה את ההתמודדות הלא פשוטה שלך,
שלך,
קרן אור.

אני לא חושבת שזה פחד מהתמודדות. אולי זה היה אבל כרגע זה לא מה שמונע ממני ללכת לטיפול. אני מידי פעם מרגישה שמשהו חסר, ומידי פעם לא. אני חושבת שזה פשוט חלל שטבעי שיווצר. כמו להפטר מהרגל ישן שנטמע כלכך עמוק (למרות שכולנו יודעים שזה כבר הרבה יותר מהרגל- זה כבר חלק ממך, מהמחשבות, מההרגלים, מהכל..) אז מן הסתם שזה ישאיר אחריו חלל שעכשיו צריך למלא. אבל זה יתמלא. ועד שזה יקרה אני לא במצב של ציפייה או סבל מהתהליך. אני חייה אותו ומקבלת אותו. ונהנת מהמחשבה על זה שיום אחד אני אחייה עם הגוף שלי בשלום. לא רק כי הוא התאזן- אלא גם כי אני קצת התאזנתי. שיהיה לילה טוב ואחריו בוקר טוב. שנהנה מכל פרט מהיום שיבוא ושלא ניקח אותו כמובן מאליו. נשמע קצת כמו כל מיני פרסומות קיטשיות לקולה או אלכוהול וכאלה. אבל זה נכון אוהבת אותך ואת כל הבנות כאן מאוד. חיבוקים ענקיים, לונה.

אני כל פעם מחדש נפעמת מיכולת ההתמודדות והחוסן הנפשי שלך! זה אחד הדברים היפים שאני מעריצה ואוהבת לראות באנשים.. האם תמיד היית אדם אופטימי? מאז שאני זוכרת את עצמי פסימיות הייתה מנת חלקי. וכיום אני כבר לא מנסה להילחם בה כי זה אף פעם לא עזר. אני פשוט מאמינה שאם הייתי אדם אופטימי יותר הייתי לוקחת את המקרה הזה בקלות יותר ולא נופלת למצבים כאלה דיכאוניים. את אכן צודקת שבימים האחרונים אני נשמעת מעודדת יותר. ואני חייבת להיות כנה איתך.. כשקראתי את המשפט הזה שלך הרגשתי פחד. הפחד להינטש, להיעזב כמו שקרה לי תמיד בעבר..שברגע שתחושה טובה התמקמה לה לתקופה קצרה- חוסר ההבנה והאטימות לא אחרו לבוא.. ומזה אני פוחדת תמיד. וגם כעת בטיפול אני חוששת שזה יקרה..שיפחיתו לי בתדירות המפגשים ושאשאר לבד ללא עוגן או הבנה כלשהי. אך אני יודעת שזו אינה כוונתך ושאת רוצה רק שיהיה לי טוב! זאת רק מחשבה שרודפת אותי כל הזמן.. אני מרגישה שאני מתקדמת מבחינת האכילה. אך לצערי זו עדיין אינה אכילה ספונטנית ואני עדיין נדבקת לתפריט אם כי לא בעוצמה חזקה כבעבר. אני מרשה לעצמי לגוון ולטעום גם דברים אחרים. למרות הכל יש לי עדיין את המחסומים באכילה שלא מאפשרים לי לצאת לבתי קפה, לאכול משהו שאיני יודעת כמה קל' הוא מכיל, לשנות כמויות, להתנסות בפרק זמן קצר וכו'. איני עוד בשלב הזה אך אני יודעת שזה תהליך ומאמינה שאגיע גם לשם.. אני מנסה גם לאכול מול האנשים שהכי קשה לי איתם כרגע- אחיינים שלי. אתמול אכלתי מולם פעמיים והרגשתי איום ונורא! לא יכולתי לסבול את עיניהם ננעצות בי ואת מבטיהם הנוקבים. ואני יודעת שמדובר במבטים תמימים של ילדים ולא מעבר. אך המחלה גורמת לי לחשוב ההיפך. ובתחושה שלי אני מרגישה שהם לוקחים/גוזלים ממני את "המקדש" הזה שנקרא אוכל.. אני יודעת שזו מחשבה לא הגיונית ושבמבטיהם הם לא גוזלים דבר.אך איני יכולה להילחם בזה. זה מציק לי מכדי שאוכל לשאת. אתמול הלב שלי ממש פעם בחוזקה והרגשתי שאני רוצה שהאדמה תבלע אותי . רציתי כ"כ להיעלם ולהפסיק עם הסבל הזה של לאכול מולם. האם לדעתך גם לזה אני צריכה לתת את הזמן שלו? להיחשף ברגע שארגיש חזקה יותר? בטיפול הנושא הזה עלה ודיברנו על כך שעלי להיחשף לכך לאט לאט אבל באמת שזה קשה לי מעל ומעבר. ואף מתסכל עוד יותר. זה תקופה ארוכה שאיני מביטה בגוף שלי בראי באובססיביות, אך לא אשקר- עדיין איני מרוצה ממראהו ומאותם ק"ג עודפים שסיגל לעצמו. קשה לי עם זה. ואני מאוכזבת מעצמי. כי הבטחתי לקבל את הגוף שלי אחת ולתמיד ואני לא עומדת בזה..=/ יש לי תמיד איזו תקווה בלב שהוא יחזור לקדמותו.. בעניין החברתי חברה הזמינה אותי לצאת לבית קפה בשבוע הבא ואני מתלבטת אם ללכת מ-2 סיבות. הסיבה הראשונה די ברורה- הפחד מלחרוג.. והרי השבוע קרה לי פעמיים שהתנסיתי במאכלים שקצת גרמו לי לצאת מהמסגרת. ואני חוששת לעשות זאת שוב בפרק זמן קצר כ"כ. והסיבה השנייה היא משום שהחברות הזו היא

שטחית בטיבה. אין בינינו גילויי נפש ואף אחת מאיתנו אינה משתפת את האחרת בדברים שעוברים עליה. הכל מאוד בנאלי וטריוויאלי בתכניו. ואני מרגישה שבתקופה כזו קשה , קשה לי להחזיק בחברות כזו שאיני מסוגלת לבטא דברים שעוברים עלי. נכון שאני יכולה תמיד לפתוח את הנושא הזה עימה ולשתף אבל זה ייראה לי מוזר ואין לי ממש חשק לעשות זאת עם אדם שאיני מרגישה כ"כ בנוח. מהסיבות האלה אני מתלבטת אם להמשיך ולהחזיק בחברות הזו ואם עלי להיפגש איתה בשבוע הבא. כי זה באמת נראה לי כלא מועיל. מה דעתך על כך? שיהיה לך סופ"ש טוב ורגוע, אוהבת, שירן

אתחיל מהסוף-לגביי החברה-אם הקשר ביניכן הוא שיטחי ואין לכן יותר תחומי עניין משותפים,אז באמת כדאי לוותר.אני חושבת שאת צריכה לטפח את המקומות של החברות בהן את אמיתית ויכולה לדבר על רגשותייך ולדעת שמהצד השני מישהי מכילה אותך ומחבקת אותך מתוך דאגה ואהבה.
לגביי הארוחות עם האחיינים-לפעמים זה קל יותר ולפעמים פחות.אני עוד זוכרת שסיפרת לא מזמן על חוויה כזאת שנתפסה כחיובית בסופה.מה שאני מנסה להגיד הוא שאני כן חושבת שאת צריכה להיחשף לכך,אבל תוך כדי הבנה שלפעמים יהיה לך קשה מאוד ולא תצליחי אבל מצד שני,לפעמים זה יכול להיות אחרת,כי זה צריך להיות אחרת באופן טיבעי.לכן עשי זאת אבל תוך כדי הקשבה וסליחה לעצמך אם לפעמים לא תוכלי להתמודד.את יודעת,ילד שלומד ללכת נופל אין סוף פעמים עד שהוא כבר רץ,אבל אם הוא היה מפחד מהנפילה הוא לא היה לומד מעולם ללכת.זה חלק מהחוויה "להישרט" לפעמים ולדעת שלא קרה כלום,עד שזה הופך בשלב כלשהו לאוטומט.
אני שמחה לשמוע שבסה"כ את כן מקבלת את עצמך טיפה יותר ושהנפילה הכואבת שהיתה לך לא מזמן רק גרמה לך ללמו'ד לא ליפול.
לגביי לא הייתי מעודי אופטימית(ואני זוכרת תקופות חולות בה"א שהאמנתי שזה הסוף..שכול יום יחלתי לכך..) וגם היום אני לא חושבת שאני כזאת.אבל כשאת מתמודדת עם סכנה ממשית שמרחפת מעל ראשך,ושבכול הסבל הזה את לא רואה את הסוף,את נאחזת בכל שביב של תקווה כדי לא לוותר ולשקוע.אני מגדירה זאת יותר כפחד,התגוננות ולא כאופטימיות.אולי אחרי כן ארגיש משהו אחר,אבל כרגע זאת הדרך שלי לא לא להתמוטט,כי מאוד קל כרגע לוותר.ואני מנסה כל יום לקום בבוקר ולהחליט על עוד יום של מלחמה שבה אנצח.וגם אם לא,אדע שאני מבחינתי עשיתי את המקסימום.(אבל אל דאגה,זה לא עומד על הפרק).

שלך ואיתך,
קרן אור.