שחור לי

אני יודעת בדיוק מה את מרגישה. כלכך הרבה פעמים ההורים ומשפחה אמרו לי שלא יזיק לי לאכול פחות, שזה משמין, וזה משמין. הם אמרו לי שאני צריכה להפסיק עם הבולמוסים, שזה לא כלכך קשה, אני צריכה פשוט לא לאכול. פעם בת משפחה אמרה לי שלפני שאני טסה לחו"ל אני צריכה לא לאכול כדי להיות חתיכה. יש כל מיני הערות ציניות בקשר ליריכיים השמנות שלי והתחת הענק שלי, פעם בן משפחה אמר בצחוק שהוא ירשום אותי ללרדת בגדול ושאם אני נראית ככה עכשיו אז איך אני אראה כשאני אתגייס. כל מיני הערות של אנשים "טובים ויפי נפש" שרק אוהבים אותי ואומרים הכל בצחוק. אני אסביר לך מה העניין- אנשים לא מבינים! הם לא מבינים את המצב הרגיש שהבת שלהם נמצאת בו או יכולה להמצא בו, ולכן הם לא מייחסים חשיבות להערות שלהם. כי אם מישהו יגיד לילדה בריאה לחלוטין "זה משמין" או "כמה את אוכלת" אז היא תצחק ותמשיך לאכול בהנאה. אני מכירה טוב מאוד אחת כזו. מישהי רזה מאוד שאוהבת לאכול המון ולא משמינה. אז כל פעם שמישהו אומר לה "זה עם אחוזי שומן גבוהים" היא אומרת " אם זה היה עם אחוזי שומן נמוכים לא הייתי אוכלת את זה" ומחייכת בפה מלא. חחח אני כבר החכמתי לדעת שההערות האלו מגיעות מכמה מקומות, או ממקום של בורות, או מחסך אישי שלהם. רוב האנשים שאמרו לי את ההערות האלו הם אנשים שלהם בעצמם יש בעייה עם הגוף שלהם או שהיה להם נסיון רע וטראומה מהשמנה קיצונית והם משליכים את זה עלי כי הם מפחדים שאני גם אחווה את מה שהם הרגישו אם אני אשמין. מה שהם לא מבינים זה שאני כבר חוויתי את מה שהם חוו ואולי הרבה יותר. העניין עם האנשים האלו הוא שאת לא צריכה לרפא אותם. את צריכה להתרכז בהחלמה שלך. אם יש להם בעייה עם עצמם שהם רוצים לטפל בה- אז שילכו לטיפול בעצמם! בכל אופן אין לי דרך להעלים את ההערות האלו, הם בכל מקום, הם באות מההורים מהמשפחה, מאנשים ברחוב, משלטי חוצות, מקטלוגים של דוגמניות רעבות לפחממות, מפרסומות לגלולות הרזייה באינטרנט. העולם שמסביבך, ובמיוחד עולם הבידור, הוא חולה, הוא מעביר מסרים כאלה במפורש או בעקיפין גם לאנשים הרזים ביותר. אני אישית חושבת שלהעלים את ההערות האלה זה לא הפתרון. כן, את כן יכולה, ויש לך את הזכות המלאה לאמר לאבא שלך שזה לא לעניין ושיתעסק בצלחת שלו ובגוף שלו ולא בשלך. אבל כמו שכבר כתבתי, ההערות לא באות רק ממנו. ואחד מהשלבים החשובים בהחלמה שלך היא התמודדות עם ההערות האלה. לא לתת להן לגיטימציה, לא לתת להן מקום, שהן לא יהיו פונקציה. לחלוף על פנייהן בראש מורם ולדעת שהן לא נוגעות אלייך. וגם אם הן באות מאנשים אהובים ויקרים, אז להבין שהן נובעות ממקום דומה לשלך, או פשוט מריק, מבורות, מחוסר. ולהערות שבאות מכלום אין סיבה להתייחס. בקיצור יפה שלי. בעולם החולה הזה יש גם הרבה טוב, יש הרבה בריאות, הרבה אור, יופי ואהבה. צאי החוצה, תחווי אותם, תכניסי אותם ללב שלך ותני להערות האלו את המקום הראוי להן- מחוץ לכותלי ליבך.

תודה רבה על התגובה היפה שכתבת לי! חיזקת אותי המון וגרמת לי להבין שאם אפגע ואקח ללב מכל תגובה כזו- לא יהיה לזה סוף!! כי אנשים באמת לא מבינים והם חסרי ידע בסיסי למה זו בכלל הפרעת אכילה וכמה היא פוגעת. אמרתי לאבא שלי שלא יתערב לי באוכל יותר אני רק לא בטוחה עד כמה זה נכנס לתודעה שלו ולהבנה הלקויה שלו. מה שכן אני אמשיך לומר זאת עד שזה ייחדר לו לראש. זה באמת לא עניינו. פשוט נורא נורא כאב לי לשמוע אותו אומר לי לאכול פחות בעוד שלאחותי הגדולה הוא תמיד אומר : "למה את לא אוכלת כלום? תאכלי משהו!" .. כאב לי לראות את האפליה הזו בינינו. את תחושת המותר שלה לעומת האסור שלי. אני אקח את דברייך לתשומת ליבי ואיישם. שוב תודה. שירן

רק עכשיו קראתי את ההודעה הזאת,ועל הדברים הבאמת מרגשים שלונה כתבה לך יש לי להוסיף כמה דברים:לפעמים התגובות הפוגעות ביותר שאנו מקבלות מהקרובים אלינו ביותר נובעות ממקום שמרגיש אצלם חוסר אונים ,מחוסר שליטה.זה קשה לולהשליםעםהידיעה שלו חולה בה"א,זה אוטומטית מרגיש לו כאילו כולם מצביעים עליו באצבע מאשימה.אז הוא משליך את התחושות האלו עלייך,כי כך קל לו יותר להתמודד עם זה.
וזה קשה מאוד,ואני יכולה להבין כמה נפגעת,אבל חשוב תמיד שתזכרי שסוף סוף את עושה משהו בשביל עצמך ולא בשביל אף אחד,ולאף אחד אין את הכוחות לקחת או לשנות את זה.זה שלך,יקרה.וגם אם אבא שלך לא יכול להבין כרגע את זה או שהוא מאכזב אותך אל תוסיפי עוד הרס.את צריכה להתחיל ללמוד להתנתק ריגשית מאביך ולחיות את חייך כפי שאת רואה לנכון.
אני שמחה שהערת לו על זה,ובין אם זה חדר לראשו או לא זה לא משנה,חשוב שהוצאת את זה ממך במקום לתת לזה ביטוי בפגיעה עצמית.ואני רוצה לקוות שמתישהו הוא כן יבין את זה ויהיה לצידך,אבל גם אם זה לא אפשרי כרגע את תמשיכי להילחם למען עצמך,וישנם מספיק אנשים שישמחו ללוות אותך בדרך הזאת.

שלך,
קרן אור.

יורדות לי דמעות כשאני קוראת את המילים שלך. כ"כ הרבה כאב והכל בגלל משפט, שאני יודעת שיכול להפיל גם אותי! אולי תנסי לדבר איתו? ואולי תנסי להסביר לו מה המצב איך? כי זה חוזר על עצמו, וחבל לי מאוד!! את חזקה מאוד וגם זה יחלוף.. בחיים יהיו לנו הרבה עליות וירידות ואנחנו חייבות ללמוד להתמודד איתם בצורה טובה, זה בסדר שאת כועסת, פגועה ועצובה, אבל אני מבטיחה לך שאת יותר חזקה וחכמה מזה וגם זה יעבור! על מה שלא יהיה, אני פה בשבילך, מתי שתרצי! שלך ובאהבה, מחפשת מוצא..

תודה על ההתייחסות ומילות התמיכה! אני לא אתן לאבא שלי להרוס את המקום היותר בריא בו אני נמצאת היום. אפילו שעלו בי מחשבות על הרעבה באותו הרגע שנאמר המשפט האכזרי הזה שלו, המשכתי לאכול מול עיניו כרגיל...עם כל הכאב שהרגשתי באותו הרגע.. אך דבר אחר מציק לי כרגע יותר, והוא עניין העבודה בחוץ.. שלחתי היום קו"ח למספר משרות דרושים באינטרנט ומאחד מהם כבר התקשרו אלי. מדובר בעבודה בדיילות ומיותר לציין שאני מבועתת רק מעצם המחשבה של להתחיל לעבוד בחוץ. מעציב אותי להפסיק לעבוד במקום העבודה שעבדתי בו עד עכשיו אך אני יודעת שזה הכרחי כי איני יכולה להמשיך ולעבוד עם אחי שרק גורם לדיכאון שלי להתעצם ביחסו כלפיי. מחשבותיי צורחות לי "שבר כלי" .. שלא אהיה מסוגלת לעבוד בחוץ גם אם ארצה, שאקרוס, שאתמוטט ואפגע. שאני לקויה והמחלה הרסה לחלוטין את יכולת התעסוקה שלי. שמעולם לא אצליח לכלכל את עצמי ולהיות עצמאית. ואני פוחדת מהמחשבות הרעות הללו. לא יודעת אם "לבלוע" אותן או לסלק. אם להטיל בהן ספק או ללכת בזרם שלהן. אולי באמת איני יכולה להועיל וזה רק ייצור הרס גדול יותר אם אצא לעבוד בחוץ. אני מרגישה כ"כ שבורה והרוסה! אין לי מילים לתאר עד כמה... שירן.

ומקווה שמחר יהיה יום חדש וחייכני!! שיהיה לילה טוב, שלך, מחפשת מוצא..