צריכה עצה

אני שמחה שלפחות מצאת פה מקום שאת יכולה לבטא את עצמך- אל תדאגי כולם פה נורא מקבלות ותומכות ומוכנות לשמוע ולהגיב על כל דבר שתהיי מוכנה לשתף אותנו בו.. אני חושבת שעניין ההקאות הוא משהו שמן הסתם מהווה בעיה למרות שזה רק מדי פעם עדיף לעלות על דברים שכאלא כמה שיותר מוקדם- ככה גם יותר קל לטפל בזה.. חשבת על טיפול? עם כל הקושי שבזה אני חושבת שזה כדאי אפילו רק כדי להיות בטוחה שזה לא יתפתח ליותר כי בדברים כאלא מאבדים לצערי את השליטה מהר מאוד.. תמיד כאן בשבילך- תקווה

אני כן בטיפול.. אצל פסיכולוגית אבל זה לא קשור לזה.. חברים שלי לוחצים עליי לספר לה אבל אני אל חושבת שאני מסוגלת, ברגע שאני אספר זה יהיה אמיתי. יש לי שני חברים שיודעים על זה, החבר הכי טוב שלי וחברה הכי טובה שלי.. לא יודעת, אבל נראה לי שהם דיי מיואשים מהעניין. אולי אני כן אנסה לספר לה אני לא יודעת תודה

כל הפרעת אכילה היא קשה..נכון שיש עוצמות ודרגות שונות אך כל אחת ואחת מהן קשה בדרך שלה. כך שאל תמעיטי בערכה של הבעיה שלך. אני אכן חושבת שמדובר בהפרעת אכילה. בצורך כלשהו שלך לשליטה על דבר שבחיים האמיתיים אינך מצליחה לשלוט. נסי לחשוב מה בדיוק גורם לך להרגיש איבוד שליטה ועל מה היית רוצה לשלוט ואת מרגישה חסרת אונים לגביו. אני גם חושבת כמו "תקווה" שעלייך לפנות לטיפול ואף כמה שיותר מהר. אני סובלת מאנורקסיה כבר שנה וחצי כמעט, ואני כמעט בטוחה שאם הייתי פונה לטיפול אחרי חודש חודשיים שזה קרה לי דברים היו ניראים אחרת והיה אפשר להוציא אותי מזה יותר בקלות. לכן כדי שמצבך לא יחמיר ולא ייהפך להפרעת אכילה גדולה אף יותר אני חושבת שכדאי שתפני מהר לעזרה מקצועית ותדברי על כך. כי אחרת את יכולה להפוך את זה להרגל רע של להקיא כל יום ואולי אף כמה פעמים ביום כמו שהרבה בנות עושות. ואני לא רוצה חס וחלילה להפחיד אותך. אלא רק שתקחי בחשבון את הסיכונים הכרוכים בכך. את ילדה בריאה כמו שאמרת אז חבל שתקלקלי זאת. ואם אפשר יש לי בקשה אחרונה אליך- בפעם הבאה שאת מרגישה לא נעים, שרע לך ושהכל אבוד- נסי על עצמך ניסוי קטן- עשי משהו אחר מועיל יותר חוץ מלהקיא. ניסית פעם? זה עזר? אני חושבת שבמקרה שלך לא יזיק לנסות שוב גם אם נכשלת פעם קודמת. חישבי על פעולה יצירתית או על דבר אחר שיכול לעזור לך לשכך את התחושה הרעה הזו שאת מרגישה באותם רגעים.. שיהיה לך בהצלחה ואשמח אם תמשיכי לעדכן.. שירן

אני בת 19, ואני כן נמצאת בטיפול אצל פסיכולוגית אני פשוט לא מסוגלת להביא את עצמי להגיד לה את זה.. כאילו ברגע שאני אגיד את זה זאת באמת תהיה בעייה וכרגע אני לא בטוחה אם זאת אכן בעייה רצינית. ואני מעדיפה להשאיר את זהככה.. אני מפחדת שזה ירחיק את החברים שלי, כמו שאמרתי רק מעט יודעים אבל נראה לי שזה מפחיד אותם ושהם מתייאשים מלנסות לעזור לי. אני לא יודעת אם זה הצורך בשליטה. אולי יש בזה משו. היו הרבה פעמים בצבא שהרגשתי שאני לא שולטת בכלום.. אבל עכשיו עברתי תפקיד וזה כבר יותר טוב. אולי זה העובדה שאני מרגישה שהחיים שלי קצת נעלמו לי. אני לא יודעת אם אתן מכירות את ההרגשה, אבל כשסיימתי תיכון הרגשתי שאני מושלמת. שאני מוצלחת ומוכשרת ויכולה לעמוד מול הכל. שהתבגרתי כבר ועברתי את כל תהליך ההתבגרות ושעכשיו אני בוגרת ומושלמת ושהחיים שלי מושלמים. היו לי חברים הכי טובים שיש, ציונים מעולים, הייתי פעילה מאוד. ופתאום הגעתי לצבא והרגשתי ככ קטנה. עכשיו אני כבר לא מרגישה ככה, אבל אני כן מרגישה שאיבדתי את החיים שלי שכל כך אהבתי. ואני לא מצליחה לחזור לעצמי. אולי אני עושה את זה בגלל שריק לי, שמשעמם לי, אולי אני מחפשת איזה משו שיפסיק את הריקנות והשיעמום שאני מרגישה. אולי אני סתם רוצה תשומת לב אין לי מושג אני לא יודעת מה נסגר איתי, ואני לא מכירה את עצמי ככה.. ואני כאילו יודעת שזה לא בסדר מה שקורה אבל אני לא מבינה את זה... אני לא קולטת את זה עוד דבר, זה שאני מאוד צריכה לדבר עם חברים שלי אבל אני לא חושבת שאני יכולה להעמיס עליהם כרגע. הם מאוד עסוקים בחיים שלהם, ואני לא יודעת כמה הם פנויים לזה. אני מרגישה כל כך חרא, אין לי מושג מי אני ומה לעשות עם עצמי.

אני חושבת שזה חיוני עבורך כן לדבר לפחות עם הפסיכולוגית שלך על הנושא,כי נראה שזה משפיע על חייך ונוגע במקומות שחשוב כן לעבד בטיפול,כמו הצורך בשליטה וגורמים אליו.חשוב שלא תקלי ראש בעניין החומרה של ההקאות,כי זאת בדיוק הנקודה שהדברים כן מתחילים לצאת משליטה,בין אם תודי בזה או לא,זה הפך להיות צורך מותנה אצלך.
היציאה לחיים בחוץ היא הרבה פעמים שונה "מהחממה" בה היינו וגדלנו,אבל אלו החיים וחשוב כן לדעת להתמודד איתם ולא לברוח לבעיות אחרות,כי בסופו של דבר גם לא תפתרי את הבעיה וההרגשת הלבד רק תגדל וגם תמצאי את עצמך בגיהנום של הפרעת אכילה בלתי נשלטת ש
הדרך החוצה לא תהיה קלה.
לגביי החברים שלך-בראייה שלי,מי שאיתך יהיה איתך גם ברגעים הקשים ואם הוא לא,אז כנראה שאת לא צריכה אותו בתור חבר.אבל הרבה פעמים את תגלי שאנשים יודעים מה שאת מנסה להסתיר,ויותר מזה,שהם מוכנים להיות איתך אם רק תתני להם ללוות אותך.אל תגזרי על עצמך בדידות,כי הלבד הזה הוא קשה מידי.ויש ברירה אחרת.

את יודעת בתוך תוכך מה לעשות,קחי את הכוחות מהיכן שאת צריכה ותמנפי אותםלעזרה עצמית,זאת השליטה האמיתית!

ואני כאן,כתמיד,
קרן אור.

קודם כל ברוכה הבאה לפורום!! אני בטוחה שעל אף שאלתך נכנסת לפורום הזה כי איפשהו בתוך תוכך את מרגישה שההתנהלות שלך היא לא תקינה.ואת צודקת.הקאה,למעט במחלות ספציפיות,היא לא משהו רגיל,בשום תדירות.(ואגב כולנו חשבנו שההקאות בשליטתנו ואיפשהו סיימנו עם הקאות יומיומיות אפילו לאחר שתיית מים..אני תמיד אומרת שאין דבר קבוע יותר מהזמני ועם הזמן התדירות תמיד עולה,אל תשלי את עצמך שלא) עד כמה וכמה שאת מעידה שההקאות הינן פסיכוגניות.כל הקאה גורמת לנזקים מצטברים שמסכנים אותך החל מהרס השיניים,סכנה לקרע בוושט,ארוזיות,איבוד אלקטרוליטים וכלה בסכנה לדום לב.את בפתחו של גיהנום פרטי ועדיף לטפל בכך כמה שיותר מהר לפני שזה הופך להיות תגובה מותנת וקבועה ואז קשה יותר(וכשאני קוראת על ההיי שאת מרגישה לאחר הקאה,שאגב יש לו הסבר פיזיולוגי כי משתחררים בזמן הקאה חומרים מרגיעים,זה בדיוק מה שאני מתכוונת כשאני אומרת שעם הזמן זה הופך להתמכרות כי דרושות יותר ויותר הקאות כדי לחוש את התחושות האלו),את בדיוק בשלב שלפני איבוד השליטה,זה מה שאת רוצה בשביל עצמך??אני בטוחה שלא.זה חמור מספיק בשביל שתקחי את עצמך ותתחילי טיפול!
אשמח לשמוע יותר עלייך-כמו בת כמה את??האם את באיזשהי מסגרת טיפולית??

רק בריאות,
קרן אור.

הזכרת לי ממש את עצמי במילים שלך... אני זוכרת שבתחילת המחלה שלי גם אני העדפתי שלא לדבר על זה כי הרגשתי שברגע שאודה בכך- זה ייהפך לבעיה אמיתית שדורשת טיפול. אז בהתחלה העדפתי להדחיק כמה שיותר.. אח"כ כבר לא יכולתי..התחלתי לכתוב על זה, לספר לאחרים במשפחה שלי , להכיר במחלה הזו. ורק כך ברגע שהכרתי בה יכולתי באמת לטפל בה. הדבר שגרם לי להכיר במחלה הייתה כתבה על אנורקסיה שקראתי בעיתון. דובר שם על כל התסמינים והזדהיתי אחד לאחד. אז , כבר לא הייתה לי ברירה אלא להודות. כי ברגע לא שמכירים בבעיה מבפנים- אי אפשר לטפל בה. את סתם משקרת לעצמך כרגע וחושבת שאולי זה דבר פעוט של מה בכך ושזה יעבור.. הרי את זו ששולטת..את מחליטה מתי להקיא ואת יכולה להפסיק מתי שרק תרצי. גם אני חשבתי כך בתמימותי. הרגשתי השולטת בכל- אני מחליטה מתי לאכול איך וכמה. אני אחליט להרעיב את עצמי ואני אוכל להפסיק מתי שרק ארצה. אבל לא- המחלה השתלטה עלי הרבה קודם. היא חטפה אותי ושללה ממני את זהותי הבסיסית. ועכשיו אני אדם אחר שאני שונאת. אני חיה בצל הפרעת אכילה כ"כ קשה שאני כבר לא רואה חיים בלעדיה. השבוע המטפלת שלי ביקשה ממני שאכתוב לה לפגישתנו הבאה איך ייראו חיי ללא הפרעת אכילה ודמעות הציפו את עיניי. זה העציב אותי כ"כ כי כבר הורגלתי לחיות בצילה תקופה כה ארוכה שקשה לי לדמיין אותה עוזבת אותי !! אני בספק אם זה יקרה..למרות האמונה בכוחותיי. אני באמת בספק. יקרה, אל תשלי את עצמך.. הפרעת אכילה זו הפרעת אכילה. גם אני חשבתי שאצלי זו לא אנורקסיה בכלל.. הרי הייתי אוכלת אבל שכחתי עובדה מאוד חשובה..שהייתי אוכלת אבל נורא מעטט! הייתי מרעיבה את עצמי וחיה ברעב מתמשך..כשאמרו לי אנורקסיה צחקתי לאנשים בפנים..אני אנורקטית?! מה פתאום.. אני הרי אוכלת.. אני לא מאלה שאוכלות תפוח ליום או כמה עלי חסה- זו אנורקסיה. אבל לא ידעתי עובדה מאוד חשובה. שלכל הפרעה יש דרגות ועוצמות שונות. וגם להפרעה שלי יש את העוצמה והדרגה שלי אך זה עדיין לא מבטל אותה. תחשבי על זה שוב ותספרי על כך לפסיכו' שלך. אחרת דברים לא ישתפרו האמיני לי. שירן