שלום לכולן

אני בת 24, עם הפרעות אכילה שתמיד נמצאות שם ובתקופות מסוימות מרימות את הראש ומשתלטות עליי יותר ויותר, כמו לכולכן בטח. תמיד חשבתי, ואני עדיין חושבת, שההפרעה שלי היא מינורית.... הקאה פה, בולמוס שם, קצת בכי, לא משהו רציני. היום, אחרי שחיסלתי 5 פרוסות עוגה וניקיתי את עצמי מהן, שתיתי תה עם סוכרזית ונכנסתי לגוגל לראות מה זה בעצם בולמיה. ישבתי עם דמעות מול המחשב- כי זיהיתי בעצמי את כל הסימנים למחלת הנפש הזו. אני יודעת שהיא יכולה לסחוף אותי, למרות שאני מוקפת באנשים שאוהבים אותי ודואגים לי. אני לא מסתירה את העובדה שאני מקיאה מחברות, או מהמטפלת בדיקור שלי, מבחינתי זה הגיוני לרצות "לנקות את עצמך" "להקיא את עצמך". אבל אני מפחדת פחד מוות שההורים שלי ידעו שוב. בעצם כבר לא אכפת לי שידעו. ממילא זה כבר אבוד. זרע הפורענות הזה תמיד יהיה בתוכי, ולמרות שאני יודעת שזה מזיק ולא טוב אני אמשיך לעשות את זה- כי הכל מתחיל מהראש. החיים שלי טובים: אני סטודנטית, יש לי בית טוב, משפחה טובה שדואגת להאכיל אותי כמו שצריך, אני הולכת לשומרי משקל (ירדתי 10 קילו, אני צריכה לרדת עוד איזה 7 בערך כדי להיות "נורמאלית" לפי כל המדדים שלהם- 60 קילו), אני די יפה, יש לי חברות... אין חבר. ואולי משם זה מתחיל. הרעב הזה הוא רעב למשהו אחר. לחום. לשובע אמיתי. אבל אין למה לחפש סיבות.... אני לא בטוחה למה אני כותבת פה. אבל תודה שהקשבתן.