אין לי כוח יותר...

יקרה, תקוות נועדו למי שחפץ בהן.. ולי יש הרגשה מאוד חזקה שאת ללא ספק צריכה את התקוות...יש אנשים שרק מהתקוות נשארים על פני הקרקע ולא נופלים.. אני יכולה להבין שהעליה במשקל מקשה עלייך משבוע לשבוע..אבל לצערי זה המחיר שאנחנו משלמות, והלוואי וזה היה היחיד, אנחנו משלמות יותר מזה, בכל התחומים..לפעמים לוקח לנו לא מעט זמן לראות את התוצאות בכל מיני תחומים אחרים בחיינו, בהם ההפרעה נגעה ופצעה, ואנחנו לא רואות זאת בו זמנית. איזה מילים אוכל לומר לך על מנת לנחם אותך? על מנת שהעליה הזאת תהיה פחות קשה?..האמת שאני לא יודעת.. אני אוכל רק להיות פה ולתמוך.. יקרה אני כבר אחרי זה, וגם אני עברתי גיהנום, באמת שגיהנום..ואני יכולה לומר לך שלי לא היה את הפורום כדי לקבל את התמיכה, לי לא היה חברות מבינות וכו'..לצערי לי לא היה אף אחד שיבין ויתמוך..הייתה לי רק אותי, אותי ואת עצמי...ושתינו (אמנם אנחנו חלק מיישות אחת) נלחמנו בכל כוחנו כדי להתקדם עוד צעד, ולא פעם רציתי למעוד, רציתי ליפול, רציתי לגעת שוב בריצפה הקשה להרגיש שהתהום יותר עמוקה ממני, להרגיש שיש לי לאן "לשאוף", לשאוף למטה..זה מה שרציתי..ועצרתי את עצמי, אולי החלומות והשאיפות של מי שהייתי עצרו, אולי הם היו חזקים יותר מכל מחלה או הרס.. יקרה, אני פה..אני כאן, והאמיני לי שאני יודעת שזה ממש לא מובן מאילו, אני הגעתי למצבים מאוד גרועים של התהום, ועם כל זה, עדיין לא נגעתי בה...תמיד היה לאן לרדת..תמיד היה יותר עמוק, גם כאשר חשבתי שזה הסוף, זה אף פעם לא היה הסוף..ואז גיליתי שזה לא יגמר לעולם..לעולם לא אוכל להגיע לנקודה שאוכל לומר "זהו, הגעתי הכי עמוק שאפשר", זה לא נכון..תמיד יש עוד יותר עומק, רק למרבה הצער, ייכלתי למות בדרך..יקרה שלי, אני הייתי עם רגל אחת בקבר כבר, רק היום אני יכולה להודות בזה לגמריי...רק היום אני מסתכלת במבט אחורנית ויודעת שאני לא רוצה לחזור לשם, לעולם לא ארצה לחזור לשם. שירן יקרה, אני בהבראה שלי נלחמתי המון, המון המון..מההתחלה, בתור התחלה זה היה להתחיל לאכול אוכל שבכלל לא התעכל לי, אני לא הייתי מסיימת את הארוחה שבמילא בתור התחלה שמתי לעצמי מאוד קצת בצלחת, אבל את יודעת, זו הייתה התחלה..אז כמו שהתחלתי לומר, לא הייתי מסיימת את הצלחת וכבר רצה לשירותים להקיא, ואומר לך עוד משהו שגם אני מתביישת לומר, לפעמים גם לא הייתי מצליחה להגיע לשירותים, ואז הייתי מרגישה כמו סכין בתוכי, הרגשה של חולשה, של גועל עצמי...ותאמיני לי שרק הדבר הזה היה יכול להחזיר אותי אחורה ולרצות לגרום לי לוותר, יקרה לי לא היה מי שיעזור לי לקום מהריצפה, כי אני הסתרתי, כי שמתי על עצמי אלפי מסיכות שאנשים אחרים פשוט לא יכלו באמת לראות כמה אני סובלת וכמה אני נלחמת.. ועם הזמן לאט לאט חזרתי לאכול...ועם כל כאבי הבטן שבעולם, ועם כל ההקאות הבלתי נסבלות האלה, אגב היה לי מאוד קשה כי מעולם בעצם לא הייתי דוחפת אצבעות לפה ומקיאה, וההקאות אכן נבעו מחוסר יכולת של הקיבה

מחוסר יכולת של הקיבה לקבל את האוכל שהכנסתי לו...קודם כל הקיבה באמת התרגלה לא לקבל אוכל, דבר שני היה לה מאוד קשה להתחיל לעכל את האוכל. ולא לקח לי מעט זמן, ואחרי תקופה באמת הגוף שלי התחיל איכשהו להתרגל לאוכל במינונים לא גבוהים, ושירן תאמיני לי שגם מזה הוא עלה..פשוט התחלתי לעלות..ולא הייתה לי שום בקרה...לפעמים עליתי קילו, לפעמים קילו וחצי, לפעמים שתי קילו.... היום אני בסדר שירן, היום יש לי את הזכות וכל הגאווה לומר שאני בסדר, ואני שמחה ע"כ, ואמן וגם את תאמרי זאת..אני מאמינה, את מאמינה???? את חייבת להאמין, במה יש לך עוד להאמין בדרך להחלמה מלבד זה?????? שירן יקרה, מחבקת אותך מרחוק. ואני פה, אני פה כשתצטרכי, כשתרצי..בכל עת, אספר לך כל דבר שתרצי, אני פתוחה לכל שאלה שרק תרצי לשאול, אם זה יעשה לך טוב..כעת אני יכולה להבין שלא פעם מתרוצצות לך הרבה שאלות במוח, תשאלי, תשאלי כל שעולה על דעתך..אני פה ואני אענה עד כמה שאני יכולה. שלך, תקווה לבנה

אני כ"כ מזדהה איתך.. גם אני נמאת כרגע אחרי כמה שקילות שבהן עליתי.... את צריכה להאחז במקום הבריא, ולהמשיך לקוות ולא לוותר אף פעם!!!! שולחת לך חיבוקים ונשיקות והמון תמיכה... את חזקה, אני יודעת זאת, ואני מאמינה בך... יהיה בסדר בסוף (זה משפט שגם אני מנסה לשנן, וזה לא פשוט...). אוהבת שירה

קשה לך עכשיו,אני יכולה להבין עד כמה.אבל אני רוצה להגיד לך שאני מעריצה אותך,את אמיצה! עם כל הקושי את ממשיכה להילחם,ואני בטוחה שיש לך עוד הרבה כוחות להתמודד גם עם הקושי של היום.
אני רוצה לספר לך משהו שקשור אליי-כשרציתי להתחיל לאכול,לא יכולתי.כאבה לי הבטן והיו לי בחילות והקאות נוראיות.עד כי לפעמים היה נראה לי שהרבה יותר פשוט היה לי לא לאכול.הלכתי לטיפול בבי"ח איכילוב,למח' תזונה ואז אחרי שבוצעו הבדיקות הנדרשות וניתנה לי העזרה המתאימה סוף סוף המצב התחיל להשתפר.עליתי לאט לאט בכמות הקלוריות,שיפרתי את מערכת העיכול שבקושי תפקדה(גם בגלל שימוש מטורף במשלשלים),ואז עליתי במשקל ומהר.וכמה שרציתי להבריא,זה היה שובר אותי כל חודש מחדש בשעה שבאתי לביקורת.לא פעם רציתי פשוט לחזור להיות חולה,שנאתי את עצמי..אבל המשכתי.למה??כי איפשהו בתוך תוכי היתה בי תקווה ואמונה,בחיים אחרים,בייעוד שעוד לא הגשמתי.ברצון להרגיש טוב ומאושרת פעם אחת בחיים.
זאת דרך מאוד קשה,שירן.הלוואי ויכולתי להגיד לך מתי זה ישתנה ויתחיל להיות קל יותר,אבל צריך לתת לגוף שלנו להתאושש\וזה יתבצע רק בקצב שלו.כל נפילה שתאפשרי לעצמך,תרחיק אותך מהיעד הזה,תאריך את הזמן אח"כ.
תזכרי שהמשקל הוא לא מי שאת,וכן,זה קשה מאוד כרגע.הלוואי והיה בכוחם של מילים לשנות מציאות או להפוך אותה לנסבלת,אבל לצערי זה יתבצע רק באמצעות מעשים.
תקווה לבנה כתבה לך הודעה מאוד מרגשת וכנה,אין לי הרבה מה להוסיף מעבר.אני רק רוצה לשלוח אלייך כוחות,אמונה ואהבה.וכולי תקווה שהם יצליחו לגעת בך ולגרום לך לראות שאת אהובה כפי שאת.
שלך באהבה,
קרן אור.

פעמים רבות אני תוהה מה הייתי עושה בלי הפורום הזה והתמיכה שלכן. . בלי התקווה הזו שאתן יודעות להעניק לי. אני באמת מודה על כך. תקווה לבנה- ריגשת אותי מאוד בתגובה שלך ותודה שאת תמיד נמצאת כאן כדי לעזור. אני שואבת מסיפור ההחלמה שלך ושל קרן אור הרבה כוחות! אני נאחזת בסיפורים הללו כדי להאמין שגם יומי מתישהו יגיע ושאזכה להבריא מהמחלה הארורה הזו. האמיני לי שאני מנסה. אני עושה כ"כ הרבה צעדים נגד המחלה!! אני נלחמת בה בכל הכוח. אבל היא תמיד מושכת אותי אחורה עם כל העליות האלה. היא גורמת לי להישבר ולפחד מאוכל שוב ושוב ושוב. במקום שאתחיל לסמוך על הגוף שלי ולחיות איתו בהרמוניה היא גורמת לי לשנוא אותו ואת המשקל הלא רגיל והלא מוכר הזה שהוא מסגל לעצמו. אני שונאת את הגוף שלי. את מה שנהיה ממנו. זה משקל שיא שמעולם אבל מעולם לא הייתי בו. והכי מסתכל הוא שאני מרגישה רעבה ללא הפסק. ובשבוע האחרון אף יותר. אני מתוסכלת מכל קרקורי הרעב ומתוסכלת עוד יותר מהעובדה שאני עולה במשקל למרות שאיני אוכלת מאכלים "חריגים" אלא נצמדת לתפריט מוגדר וקבוע. זה מייאש כ"כ. אני זוכרת שסיפרת כאן פעם שהיה שלב שהגעת למשקל השיא שלך. ותמיד תהיתי איך הצלחת להמשיך ולאכול כרגיל <ועוד כשהיית ללא כל פיקוח או בקרה כלשהי> כשראית את משקלך כך עולה ועולה?? מה עשית ומה גרם לך להמשיך? שירה יקרה- את תמיד מזדהה איתי וכואב לי לשמוע שזה גם מה שאת נאלצת לעבור בדיוק כמוני. זה גיהנום עלי אדמות שאני אפילו לא צריכה לתאר לך. מה הדיאטנית שלך אומרת על כך? מדוע יש את העלייה הזו כל הזמן למרות היצמדותך לתפריט? אולי היא אומרת משהו אחר ממה שהדיאטנית שלי אומרת <שזה כתוצאה מהטראומה שהגוף עבר> . אולי יש עוד סיבות לעלייה המתמדת הזו שלנו. קרן אור- תגובותייך תמיד נוגעות במקום הנכון כמו תמיד. את יודעת לומר את המילים המדויקות שיודעות לנחם אותי. אני פועלת בדיוק לפי עצתך. עם כל הקושי והקולות בראשי שאומרים לי שאם אמשיך כך- אאבד שליטה ואפול לתהום עמוקה עוד יותר. הסיבה היחידה שאני ממשיכה לאכול כרגיל היא בדיוק כפי שאמרת- יש לי תקווה קלושה שאולי יום אחד הגוף שלי יחליט להתחשב בי ויחדל מכל התעתועים והעליות שלו. למרות שהתקווה הזו נשברת תמיד לנגד עיניי. אני לא מבינה למה אני עדיין מחזיקה בתקווה הזו . קשה לי להאמין שהגוף שלי יחזור לעצמו מתישהו. וכן אני רוצה שהוא יחזור לעצמו. אני רוצה בכך בכל ליבי. אני רוצה אותו חוזר למשקל ההתחלתי שלו, לחילוף החומרים המהיר שלא גרם לי לעלות אף ממאכלים אסורים ומאכילה בבתי קפה לעיתים קרובות- אני רוצה כ"כ את הגוף שהיה לי שזה כואב לי רק לחשוב על זה. זה הרי ברור לי ומובן לי שהמשקל הנוכחי זה לא משקל כתוצאה מהתפריט שאני אוכלת. כי כיום ביחס לתקופה שלפני המחלה אני אוכלת הרבה פחות ועדיין עולה ללא הפסק. ברור לי שהגוף שלי השתבש ושהוא לא מאוזן אבל השאלה של מתי זה יקרה ואם זה בכלל יקרה האיזון הזה, לא מפסיקה להטריד

אותי. אני מניחה שלעולם לא אקבל עליה תשובה. הייתי מאוד רוצה לשמוע ממך איך את התמודדת עם אותן ביקורות חודשיות שהיית עולה בהן ללא הפסק? כמה זמן לקח עד שגופך עצר מהעליות הללו והתאזן? והאם לבסוף חזרת למשקלך שלפני המחלה? אשמח אם תעני לי על כך. שירן.

הרבה זמן לא דיברנו ורציתי לשאול לשלומך?? אני כ"כ מבינה אותך וכ"כ מזדהה איתך! אני חווה את הדברים בעצמי.. אני מבינה כמה זה קשה כשהרצון להחלים הוא כ"כ גדול, אך מנגד כל דבר קטן עוזר למחלה לערער את בטחונינו ומנסה להפיל אותנו. אני יודעת שאת חזקה ואת עושה המון כדי לנצח, אל תתני לדברים האלה לדכא אותך. מגיע לך הרבה יותר ממחלה שמנסה לשכנע אותך שהכי טוב לך איתה כשבעצם היא עושה את הכל כדי להזיק לך.. גם אני עוברת תקופות כאלה, בדיוק עכשיו התחלתי את הטיפול ותאמיני לי שמפה אני רק הולכת לעלות במשקל ואני יודעת שרק אבכה מזה, אבל תאמיני לי שלא אוותר!! בפנים אני יודעת שבסוף אחזור למשקלי התקין ואולי אפילו כבר אתנער ממנה ואצה לחופשי!! אני פה כדי לתמוך בך! אני שולחת לך חיבוק ונשיקה כדי שאולי אצליח לשמח אותך ולחזק! (מקווה שאני מצליחה... :-)!) מה שלומך ככה? באהבה, מחפשת מוצא..

אני שמחה לשמוע שמילותיי נוגעות בך במקומות חשובים ועוזרים לך לקבץ את הכוחות משום מקום ולהמשיך.
שאלת אותי שאלות שאינני זוכרת במדויק את התשובות עליהן אבל התחלתי טיפול בבי"ח קרוב לחתונה שלי.שיניתי את כל התזונה,והרגשתי נפוחה כל הזמן באופן תמידי.הייתי במשקל נמוך כך שהעליה במשקל היתה צריכה להתרחש.ואז התחתנתי ונכנסתי להריון.המשקל עלה במהירות,מבלי שאכלתי יותר מידי וכך מצאתי את עצמי בחודש חמישי עם עלייה של 11 ק"ג.הרבה מזה,כך לפחות נאמר לי,זה כתוצאה מכך שהגוף מפצה את עצמו ואוגר למקרה עתידי של הרעבה(כפי שהיה רגיל).הרבה לא היה לי מה לעשות,כי פחדתי.אחרי הלידה הפסקתי להשקל.הנקתי הנקה מלאה עד גיל שנתיים.אכלתי באותה צורה כמו בזמן ההריון,ובאיזהוא שלב הגוף לבד התחיל לרדת במשקל.לא חזרתי למשקל של לפני,אבל גם לא רציתי וזה לא היה נכון עבורי לחזור למשקל הזה.וכן,כל הבגדים מידה 34 או 0 שהיו לי בארון לא נסגרו עליי וזה כאב לי.אבל קיבלתי את זה שהפכתי להיות אישה,אם לתינוק מדהים ורק להסתכל עליו ועל התהליך המופלא הזה שיצר חיים,גרם לי לשנות את סדר העדיפויות לגמריי ולחיות באמת.לא עפ"י משקל.זרקתי את כל הבגדים,הוצאתי את המשקל מהבית ושמרתי על תזונה שפויה ונכונה עבור מישהי בגילי ועדיין נחשבתי רזה.בהריון השני הגוף כבר היה מאוזן כך שעל אף שאכלתי הרבה העליה ממש לא היתה משמעותית ושלושה חודשים אחרי לידה חזרתי למשקל שלפניה וחייתי עם זה בשלום.עד לפני שנה בה כאמור התגלה הגידול ותופעת הלוואי הראשונה שהדליקה נורה אדומה היתה שהרגשתי רעבה יותר מתמיד ואכלתי המון(גם במונחים של גברים) ועם זאת המשקל פתאום ירד.זה ישמע לך מוזר,אבל זה הפחיד אותי.בעיקר פחדתי משחזור התחושות מתקופות קודמות.
שירן,זה תהליך וצריך לקבל אותו בהבנה .אין כאן חוקים,כל גוף מגיב אחרת לטראומה שהוא סופג.תני לזה את הזמן שלו,וותרי לעצמך,אל תאבקי במקומות הלא נכונים,השקיעי את האנרגיה בלמצוא שקט ומרגוע לנשמתך...

שלך,
קרן אור.

מחפשת מוצא- תודה על העידוד שלך. זה עושה המון! אני לצערי עדיין מרגישה רע מאוד בייחוד עם העלייה המשמעותית הזו במשקל. הדבר החיובי <כך אני לפחות מקווה> היחיד שאני יכולה לומר זה שמחר אני מתחילה עבודה חדשה. אני מפוחדת מאוד אבל אני מקווה שזה יהיה צעד טוב עבורי. אומנם עבודה זמנית ומפחיד אותי לחשוב מה יהיה אח"כ כשאצטרך לחפש כבר עבודה על בסיס קבוע. אשתף השבוע איך הלך לי בהתנסות הזו. קרן אור- כמה שאת צודקת. קראתי עכשיו את מה שכתבת לשירה ולקחתי את מילותייך גם אלי. זה נכון שהרעב הוא רעב בנשמה. למשהו אחר לגמרי. אך עם זאת הגוף שלי זה דבר שהכרתי מאז ומתמיד ואני מרגישה כרגע שקיבלתי גוף חדש וזו עובדה. מבחינתי אני לא מכירה אותו עם המשקל הזה. עם המימדים החדשים האלה. הכל שונה לי ולכל דבר שונה ושלילי שאנחנו לא מכירים, אנו נוטים להתנגד ולא לרצות בו. לא כך? אני כל הזמן שומעת שעלי לוותר על המאבק הזה עם המשקל. אבל שוב , זה ממש פוגם לי בתהליך ההחלמה שאני יודעת בוודאות שהגוף שלי עולה מהר מאוד ושהוא כבר לא כמו פעם. אבל אני אשתדל לתת לזמן לעשות את שלו. להתייחס אל עצמי יותר בסבלנות עד אשר יהיה איזון והעליות ייפסקו. כי הבנתי שהן חייבות להיפסק באיזה שלב. דבר נוסף שמטריד אותי נורא ואני מעוניינת שתאמרי לי מה את חושבת. בשבועות האחרונים אני סובלת מרעב חזק. אני נהיית רעבה מהר מאוד גם ללא קשר למה שאכלתי לפני כן.השבוע זה החמיר. זה הגיע לרמה כזו שלאחר שעה או אפילו חצי שעה אחרי ארוחת צהריים טובה, אני מרגישה כאילו יש לי משהו בבטן שמכרסם אותי ואני נהיית שוב רעבה! <אני חייבת לציין שאני גם אוכלת דברים מאוד משביעים ובכלל התפריט שלי בנוי בצורה כזו שתגרום לי שובע> אני ממש בוכה מזה ולא יודעת מה לעשות. החלטנו אני והדיאטנית להוסיף א.לילה או להגדיל קצת את נפח הארוחות כך שישביעו יותר אבל זה לא פועל טוב לאורך זמן. כעבור שעה שעתיים אני מרגישה את הרעב בגרון, בקיבה. בכל מקום בגוף וזה מתסכל אותי! חשבתי בהתחלה שאולי הסיבה נעוצה בכך שאני בימים של וסת חודשית אך הגעתי למסקנה שמדובר ברעב תהומי כזה שבאף ימי הוסת שהיו לי מזה 20 שנה- לא נתקלתי עוד ברעב כזה שלא משנה מה אני אוכלת- פשוט לא נסתם!! אני יודעת שבימי וסת מרגישים רעבים אבל אני לא חושבת שזה בדרגה כזו כמו שאני מתארת. לא כל שעה או חצי שעה. אני פוחדת שאולי משהו קורה לגוף שלי , שמשהו השתבש אצלי ולא ייפתר.שאני אחיה תמיד ברעב. אני שוברת את הראש בלחשוב מאיפה ולמה זה קורה הרעב הזה פתאום ושום פתרון הולם לא עולה לי לראש. <אני גם ללא כדורים יותר כך שזה לא נובע מהם> מה דעתך ומה עלי לעשות? :(( שירן.

שירן,עזבי את ההשוואות.תניחי למי שהיית בעבר,ותדאגי למי שאת רוצה להיות כאן ועכשיו.המשקל שהיה נכון עבורך כשהיית ילדה לא נכון עבורך היום כשאת אישה.ואולי הבעיה נעוצה בקושי לקבל את השינוי הזה.
אני מאוד מבינה אותך יקרה,יותר משתוכלי לדמיין.מפחיד כל פעם לראות את המשקל עולה,אבל אסור לך לתת לזה להחזיר אותך אחורה.אל תתני לשתי ספרות להשפיע על הרגשתך בבוקר ולמנוע ממך את ההתפתחות האישית שאת רוצה וצריכה למען עצמך.
אני מסכימה עם תקווה לבנה.גם אני הפסקתי להשקל וגיליתי שאני הרבה יותר סלחנית כלפיי עצמי,ושלאף אחד לא ממש איכפת כמה אני שוקלת.אכלתי,עליתי,וקיוויתי לאיזון,אבל זאת לא היתה המטרה שלי.המטרה שלי היתה להיות חופשייה.את יודעת כמה שקט בראש פתאום נוצר אצלי כשלא חשבתי כל היום על אוכל??בחיים אנחנו נדרשות להתמודד עם דברים משמעותיים יותר,קשים יותר,בואי נפנה לשם את משאבי הנפש שלנו.
וכן,עם כמה שזה קשה אם את חשה רעב,תאכלי.זה לא שאת נכנסת לאיזשהו בולמוס,הארוחות שלך מלכתחילה אינן גדולות ויכול להיות שלגוף שלך ישנם צרכים תזונתיים אחרים היום,פערים אחרים שצריכים להתמלא בעקבות תקופת ההרעבה והדרך של הגוף לעשות זאת הוא להגביר אצלך את תחושת הרעב.לכן לא נראה לי שכדאי להאבק בה.
ואכן בתקופת הווסת אנחנו רעבות יותר.אני למשל אוכלת כל היום רק מתוקים בכמות לא הגיונית,אבל אני מאפשרת לעצמי כי אני יודעת שאחרי כמה ימים הצורך הזה יתאזן ואני אחזור לשגרת האכילה הרגילה שלי.

יקרה,מאחלת לך המון בהצלחה היום עם תחילת העבודה החדשה.מחזיקה לך אצבעות ומחכה שתשובי לעדכן.

שלך,
קרן אור.

בוקר טוב, אני שמחה לשמוע שאת מתחילה בעבודה חדשה!! איזה עבודה? ספרי לי... אני מניחה שלאט לאט עיניין המשקל יתפוס קצת פחות מקום אצלך ותביני שהכל יהיה בסדר!! מה שלומך הבוקר? שמחה לשמוע ממך.. באהבה, מחפשת מוצא..

שירן יקרה, ללא ספק קיים תסכול רב מאוד בעלייה במשקל, עם כל הרצון הטוב שבעולם להבריא, ללא ספק העלייה הזאת לא פעם מאיימת למשוך אותנו למטה, ואם לא בירידה חוזרת במשקל, אז בירידה דרסטית במצברוח!! אני יודעת זאת מעצמי יקרה מעברי. מה גרם לי להמשיך? זו שאלה באמת טובה..מעניין, אולי אף פעם לא בדיוק עניתי עליה בפני עצמי. קודם כל היו לי הרבה שאיפות שלא יכלו להתקיים עקב האנורקסיה החמורה, ידעתי זאת וזה ניקר לי במוח מלא, כאשר עליתי והייתי מאוד מתוסכלת מזה, רק ראיתי את ההחלמה, עם כל הקושי, זה היה היעד שלי, היעד העיקרי, כמובן שאחריי זה יש עוד הרבה ייעדים שהיו לי בראש. נכון, גם לי מאוד היה קשה להגיע למשקל ה"שיא" שלי, והמשכתי לאכול..אבל אגלה לך עוד סוד קטן, אני לא נשקלתי, החלטתי להפיסק להישקל, אחרי שעליתי 8 ק"ג, ואגב עדיין הייתי בתת משקל ומשקל מאוד נמוך, הפסקתי להישקל, פשוט הפסקתי, יום אחד החלטתי להפסיק וככה היה..ידעתי שגם אחרי השמונה ק"כ האלו, אני אהיה חייבת מין הסתם לעלות עוד, הדרך עוד הייתה ארוכה מדי, וייכלתי להישבר כל שניה, עזבתי את המשקל, הרי מה זה המשקל? למי אכפת כמה אני עולה? למי זה משנה? פשוט ככה עזבתי אותה..ולא פעם תהיתי מהו משקלי, אבל הנחתי למחשבה הזאת בצד..וגם כאשר עליתי, ידעתי שאני עולה, ייכלתי לדמיין מה המשקל שלי, התפתתי לא פעם לבדוק, אבל לא עשיתי זאת, מהפחד ליפול חזרה. לא היה קל שירן, באמת שלא היה קל..בגלל זה אני מאוד מבינה אותך כעת, עצוב הוא שכעת אני לא יכולה להגיד לך לנהוג כמוני ולא להישקל..אבל במקומך אני הייתי עוצמת עיניים, לא מסתכלת מהו המשקל, שירן מה חשוב המספר הזה????? הבעיה הוא שהוא מאוד חשוב כרגע בשבילך..אבל מציאותית הוא ממש לא חשוב, למי אכפת כמה את שוקלת? לאף אחד!!!! חישבי ע"כ.... את שווה הרבה יותר משתי ספרות על משקל. שולחת לך חיזוקים ואהבה, תקווה לבנה

לדיאטנית שלי אין הסבר למה הגוף ממשיך לעלות... היא אומרת שאולי זה בגלל שאני מעלה במסת שריר (טיעון שקשה לי להאמין לו....)... בעיקרות היא אומרת שלגוף נגרמה טראומה והוא לא מתפקד כמו פעם... והתפריט הדל והפעילות הגופנית יכולים להעיד על כך... זה כ"כ מתסכל אותי!!!! מה איתך? איך עובר עליך היום? המשך יום נעים שירה

קרן אור- ייתכן ובאמת הגוף שלי קיבל תוך כדי גם מבנה נשי יותר ויש שינוי במשקל. אך המשקל שעליו אני מדברת וכמהה הוא לא משנות ילדותי ולא מנעוריי. זה משקל של לפני שנה וחצי בלבד! ואכלתי הרבה יותר ביחס לעכשיו ועדיין משקלי נותר כמות שהוא. היה לי חילוף חומרים מאוד מהיר. ואת צודקת שלאף אחד לא באמת אכפת כמה אני שוקלת, אבל כשאני באה ללבוש את בגדיי והם לא נסגרים עלי- כאן הבעיה. כאן המקום הכ"כ כואב ותחושת אובדן השליטה! ואני בטוחה שאת מבינה אותי. תקווה לבנה- אני כ"כ גאה בך שעשית צעד כזה עצום והפסקת להישקל- זה מדהים כמה כוח יש לך! קשה לי שלא להישקל אפילו שבועיים ברצף, משום שהגוף שלי כרגע עולה ללא הפסקה. מילא היה נעצר קצת , אז מן הסתם הייתי יותר סלחנית כלפיו ומאפשרת לעצמי להירגע עם כל השקילות האלה. אבל הוא כל הזמן מאכזב אותי. וכנראה שבצדק כי גם אני גרמתי לו נזק בל יתואר. לפעמים אני חושבת ואומרת לעצמי: "איך אני מצפה מהגוף שלי להחלים אחרי 5 חודשי אכילה שפויים אם הרעבתי וסיגפתי במשך 10 חודשים!? זה אפילו עוד לא מכסה את כל תקופת ההרעבה!" אני לא יודעת עד כמה למחשבה הזו יש בסיס הגיוני אבל אני חושבת שיש בזה משהו. כנראה שזה ייקח זמן עד שהוא יתאזן ואני אחכה עד אז. כי אין דבר שאני רוצה יותר מאשר לראות אותו מאוזן. שירה- הדרך שלנו כרגע לא קלה בכלל וגם אני נאלצת לשמוע כל מיני הסברים מאולצים ואולי אף תמוהים מפי הדיאטנית שלי. בתוך תוכי אני בטוחה שהכל נגרם כתוצאה מההרעבה והגוף כרגע "מפצה" את עצמו על אותה תקופה. נצטרך להתאזר בסבלנות אין לנו ברירה אחרת. נכון שיש ברירה נוספת והיא לחזור למצב הקודם- אך זו לא צריכה להיות המטרה שלנו. למרות כל העליות הללו אני תמיד רואה לנגד עיניי את ההחלמה והאיזון שיגיע. אני רואה לנגד עיניי את הגוף שלי יום אחד מפסיק לעלות כ"כ הרבה ונשאר יציב. מפחיד אותי לחשוב על זה כדי לא להתבדות אבל אני חייבת כדי להיאחז במשהו. איך את מרגישה היום? מחפשת מוצא- מה שלומך היום ואיך את מסתדרת עם הלימודים? אשתף אתכן שהייתי אתמול בעבודה ביום הראשון שלי והלך לי ממש רע!! הגעתי למקום ואף אחד לא הסביר לי איפה נמצאת העמדה של הדיילות, איפה המוצרים למכירה <והם אמורים לעזור ולהסביר לי>, היכן עלי להתמקם- כלום. הרגשתי אבודה וחלשה. התקשרתי למנהלת האיזורית שאחראית עלי אך היא לא ענתה. אז התקשרתי למנהל מעליה והסברתי שאני כרגע לא מוצאת אף אחד ואמורה להתחיל את המשמרת ממש בקרוב. שלחו לי מישהי שתעזור לי לבסוף לאחר רבע שעה ואז קיבלתי טלפון מהמנהלת האיזורית שצרחה עלי באכזריותה על כך שעקפתי את סמכותה. הרגשתי רע, קפאתי במקום. למרות שעניתי לה והסברתי את עמדתי יפה מאוד. לחץ האנשים כבל אותי הרגשתי שוב איך עולם התעסוקה כובל אותי ואני נפלת ברשתו כטרף קל. אני לא יודעת אם אני בנויה לעבודה בחוץ. הכל כ"כ מפחיד ומאיים שאני כבר לא יודעת מה לחשוב על עצמי. למרות שבמבחן התוצאה הלך לי מעולה. מכרתי המון

מוצרים והמוצר שווק בצורה טובה. אך הרגשתי שאני רק רוצה לברוח ורציתי באותם הרגעים פשוט לקחת את התיק ולעזוב. לאותו מקום "בטוח" וכואב שאני כ"כ מכירה, לבדידות. אבל נשארתי למרות הכל ואני לא יודעת אם עשיתי טוב. כי גם בשירות הלאומי פחדתי לוותר לעצמי והדרדרתי תוך כדי עמוק לתוך האנורקסיה מבלי לשים לב שהמקום הזה רק עושה אותי חולה עוד יותר. נשארו לי 8 ימי עבודה וכל אחד אומר לי שזה דבר של מה בכך ואני יודעת. אך בתוכי גם יום אחד זה קשה. נמאס לי להגיד כבר שקשה. אני מרגישה שלא מגיע לי . נמאס לי מהפחד. היום זה יום העבודה השני ואני מקוה שיהיה לי קל יותר ופחות מפחיד. אולי אני עדיין לא בשלה לכל זה. =/ שירן

אני שמחה שעל אף הקושי את לא מאפשרת תסריט אפשרי של בריחה למקום המוכר לך,אלא פנייך קדימה לעבר תהליך ההחלמה.וזאת השורה התחתונה והחשובה ביותר.קשיים תמיד יהיו אבל את מתמודדת איתם יפה ולא נותנת להם לשבור אותך,וכל הכבוד!!
לגביי העבודה-מבחינתי מה שמשנה היא העובדה שאם תשימי לב את לא ויתרת,דיברת עם המנהלת והתמודדת.התשובה או הכעס שלה כבר לא קשורים אלייך,זה שלה.מבחינתך עמדת על שלך,ובסופו של דבר גם הצלחת לסכם את יום העבודה על אף "התקל" שהיה לך בתחילתו בצורה טובה מאוד.זאת רק ההתחלה ובכול מקום עבודה יש את הקשיים להכנס לתוכו עם כל המערכים ומשחקי הכוח,אבל אסור להישבר על ההתחלה.את תראי שעם הזמן זה כבר יהיה קל יותר כי תוכיחי את עצמך,תתחברי עם אנשים שם,ואז לא תרגישי רק את הניכור והקור..
בכול אופן אשמח לשמוע איך עבר עלייך היום השני.
שלך,
קרן אור.