היי

ישבתי עכשיו במיטה ודיברתי עם חברה שלי על מה שקורה לי.. סיפרתי לה כבר על ההקאות והכל בשישי בערב והיא בדיוק הייתה צריכה לצאת. אז לא באמת יכולנו לדבר. היא לא ככ דיברה איתי מאז, כאילו היא ניסתה שניפגש וזה אבל אין לה כל כך זמן עם כל העומס של השנת שירות שהיא בה. בזמן שדיברתי איתה, והייתי עם דמעות בעיניים אבא שלי נכנס בדלת, וצועק עליי שאני עושה רעש ושאני אנתק את הטלפון. אחרי זה שלא ניתקתי, הוא שוב נכנס וצעק עליי. וכאילו אני יושבת שם בוכה, ואנחנו כאילו כל כך מנותקים אחד מהשני. זה פשוט לא פייר איך שזה קורה הדברים האלה. איך זה הגיע למצב כזה? שאני לא יכולה לספר להורים שלי יותר כלום. לחברים שלי אין זמן, ואני ממש לא אוהבת את ההורים שלי כרגע...רבתי איתו ואחרי שהוא הלך פשוט הלכתי והקאתי. ולא אכלתי שום דבר לפני. וזה אפילו לא גרם לי להרגיש יותר טוב, אולי לשנייה אחת בערך. אני לא יודעת מה נסגר איתי. יש רגעים שאני בסדר ושמחה וחושבת שאני יכולה לסדר את החיים שלי כך שהם יהיו טובים, ורגעים אחרים אני יושבת ובוכה. מה נדפק איתי? איפה הילדה הנורמלית והשמחה שהייתי עד לפני חצי שנה? אני לא רוצה כבר לדבר עם חברים שלי, כי אני מרגישה שהם לא יכולים לשאת את זה, שזה גדול עליהם, כמה אפשר לטחון את אותו דבר איתי. כל שיחה זה אותו דבר. אני פשוט צריכה להבין מה אני רוצה מעצמי.