שקופה

שירן יקרה, העלת בי כעס בדברייך!!!! את מרגישה שאין לך כבר מקום פה??? למה? מי נתן לך את התחושה הזאתי? למה את ממציעה לעצמך תחושות ואחה"כ מרגישה איתם רע? תחשבי על זה שירן...איך הגעת בדיוק למסקנה ולהרגשה הזאתי שגם כאן כבר "אין לך מקום" ??? אני באמת לא מצליחה להבין.. תעשי סקירה פנימית עם עצמך כדי להבין מדוע את חווה את התחושות החסרות הגיון האלה? זה באמת טיפשי לומר זאת..אנחנו כל כך בשבילך פה...ככה לפחות אני מרגישה, חבל לי שאת לא מרגישה ככה. אל תהי ילדה קטנה שצריכה שיכלו את ה"א שלה, תהיי את, תכילי את את עצמך, כי כנראה שמה שהאחרים עושים למענך אף פעם לא מרגיש לך שזה בא ממקום נכון, וכרגע אני בספק אם לאימך כיביכול באמת נמאס ממך או שזו הרגשה בילעדית שלך. חבל שירן, יכול להיות שהרבה אנשים מסביבך רוצים לעזור ולהיות לצידך, ואת מרגישה פשוט לבד עם עצמך בלי קשר לסביבה..זה בסדר, אבל להפוך רצון טוב של אנשים להיות לצידך בתוך אהבה כלפייך למיאוס שלהם בך, זו הרגשה לגמריי לא נכונה עבורך שיכולה רק להרוס אותך, אין בה דבר טוב עבורך, הלוואי ותוכלי להבין זאת...זה ממש לא בריא לחיות בהרגשות כאלה, זה להכניס את עצמך לסרטים שהם בכלל לא שלך, סרטים שאת הבמאית, התסריטאית והשחקנית.. את תוכלי להיות במקום הרבה יותר טוב, אם תתחילי להסתכל על המציאות בעיניים שקופות ולא שיפוטיות שבוחנות כל דבר והופכות אותו לנגדך, זה עושה לך רק עוד יותר ומגדיל את ה"חור השחור" שבמילא כבר יש לך... מה שאת צריכה לעשות זו עבודה מאוד גדולה עם עצמך, אני מציעה לך להתחיל להבין זאת, לקבל זאת, ואחה"כ גם לבצע.. אין סיבה להמשיך "לבזבז" את חייך על התעסקות בכמה אנשים מסוגלים להיות שם בשבילך, להכיל אותך..ומתי להם ימאס ומתי תהיי מאוסה ומתי כבר לא יהיה לך מקום, וכמה מקום יש לך אלו באמת שטויות להתעסק בהם!! מאחלת לך שבת פוריה, שבת של מחשבה נכונה, של הגיון, שבת רגועה עם שפיות!! שלך באהבה, תקווה לבנה

לא ידעתי שהתגובה שלי תגרום לך להגיב כך...אם אמרתי שאני מרגישה שגם כאן אין לי כבר מקום זה משום שזו הרגשה בלעדית פנימית שלי - וזה לא אומר חס וחלילה שאני מפנה אצבע מאשימה כלפיכן!! לא רוצה שתחשבי כך ואם גרמתי לך לחשוב כך- אז זו לא הייתה הכוונה.. אני באופן כללי מרגישה שאי אפשר להכיל אותי.. לא משנה באיזו מסגרת.. התחושה התמידית <שהוחרפה בעקבות המקרה עם ההורים שלי השבוע> שלי היא שלאנשים נמאס ממני ומהפרעת האכילה שלי, שהם לא יכולים לשמוע אותי יותר.. שאין לי מקום... והאמיני לי שאני מנסה בכל כוחי להיות זו שמקבלת את עצמה!! מנסה להכיל את עצמי ולקבל, גם את החיצוניות <עם כל הקושי שבדבר>, גם את הגוף, גם את הנפש הפצועה..אבל אני אף פעם לא מצליחה..וזה הורס אותי.. אני מביטה בעצמי במראה ואומרת לעצמי שאני נמצאת שם בשביל עצמי ושאני לא זקוקה לפידבקים מבחוץ שיגדירו את הזהות שלי, שאני יודעת שאני בסדר גמור ושאני לא "פגומה" כמו שקולות המחלה צורחים לי.. את כל אלו אני אומרת לעצמי יום אחר יום..אבל זה לא עוזר.. יש בי תמיד קול חזק יותר שטוען אחרת.. שלאנשים נמאס ממני, שהם שונאים אותי, שהם לא רוצים בנוכחותי.. לכן גם כשאני כותבת כאן את כל מה שעובר עלי זאת התחושה הפנימית שמלווה אותי..כל הזמן.. ואני יודעת שמבחינה הגיונית זה לא נכון.. כי אני רואה כמה תמיכה אתן מעניקות לי וכמה כן אכפת לכן.. אני מניחה שאני חוזרת שוב לאותה נק' שאני תמיד מגיעה אליה בסוף והיא תחושת ה"לא מגיע לי".. זאת התחושה שהמחלה מיקמה אצלי בנפש טוב טוב וכעת קשה לי "לעקור" אותה.. מחר אני בטיפול ואני מחכה כ"כ להוציא את כל מה שאני מרגישה.. כבר נמאס לי לספר כל הזמן כמה קשה ורע... שירן

שירן יקרה.. אולי אגיב לך ולא כ"כ תביני איך זה מתקשר לתגובה שלך,ובטח לא אתייחס לכל הנקודות עליהן כתבת. אבל אני חושבת שזו דוגמה מובהקת לכך שאת חושבת שאנשים כיביכול אינם "סופרים" אותך, את יכולה לחשוב עם עצמך למה התחושה הנוראית והלא קשורה למציאות שאת מרגישה שגם פה כבר אין לך מקום? תחושות שאנו מרגישים, אם לא אומרים לנו את זה באופן ישיר, אנו מין הסתם מקבלים את התחושה ממעשים..אז מאיפה את בדיוק הרגשת שאין לך מקום פה? מי נתן לך את התחושה הזאתי? את רק בעצמך כתבת הרגע שאנחנו כן נותנת לך תחושה שיש לך מקום פה, אז מאיפה באה התחושה הזו? חשבי ע"כ..יקרה, אינני קטנונית איתך ואינני נתפסת איתך על הפרט הזה כי באת נפגעתי..ממש לא יקרה, אני לא נפגעת כי אין לי סיבה להיפגע, לא חשבת לפגוע בי או במישהי אחרת..הבעיה שאני רואה היא שאת פוגעת בעצמך עם התחושות האלו וההרגשה שאת מייצרת לך עקב התחושות האלו של הבדידות, את מתארת כמעט חוסר קשר עם המציאות העכשווית, יקרה, מה קורה? למה את נאבדת בתוך חור שחור כזה? את הרי מנצחת, וכבר אמרתי לך..מה קורה שאת נעלמת לתוך תחושות הרסניות וכואבות של עצמך? שירןןןןןןןן יקירה!! תנחתי על הקרקע יקרה שאת..בואי נרד לפה לקרקע הבטוחה, בואי נתחיל לראות בעיניים בריאות את המציאות כפי שהיא..מי שנפגעת פה וסופגעת את ההרגשות הרעות האלו זו רק את, וכעת חבל לי שבעצם מי שגורמת לך להרגיש רע זו אך ורק את.. בואי נתחיל לזהות את הנקודה בה ההרס מתחיל..אני מוכנה להיות פה בשבילך, אני חושבת שלבוא וללטף אותך ולהגיד לך שהכל בסדר והכל יעבור עם הזמן, זו טעות מזעזעת!!! כי הזמן אינו מעביר דבר..הזמן יכול לרפא פצעים פתוחים, הזמן יכול להרגיע, אבל הזמן לא יכול לשנות תפיסות שלנו שאנו מתנהלים מתוכן.. יקרה, אני מקווה מאוד שתקראי את התגובה הזו בשבילך, מבין כל הנקודות שכתבתי, אני מקווה שתמצאי איזו נקודה שאת יכולה להתחבר אליה...ולאט לאט לצמוח...לא לדעוך..לא לשקוע השקיעות משקיעות אותנו...ואת שוקעת מבלי לשים לב, נזכרת כשאת כבר כ"כ למטה.. בואי ננסה לעלות בצעדים איטיים, מה את אומרת? ערב טוב רגוע ושלו שיהיה לך, תקווה לבנה

את כ"כ צודקת.. אני כבר כ"כ רגילה לתחושות האלה ש"לא סופרים אותי", ש"לאף אחד לא אכפת" ש"לא רוצים בנוכחותי" שאיני שמה לב שאני מתנהלת ממש על פי זה..יום יום מבלי לעצור לרגע את מעגל ההרס הזה. זאת תחושה פנימית שמלווה אותי תדיר ונורא קשה לי "לעקור" אותה מתוכי!! תחושת ה"לא מגיע לי" שאני מרגישה מתעצמת כל הזמן ותובעת את קיומה. זה כתוצאה מהמחלה , ואני עושה ככל שביכולתי כדי להיפטר מהתחושות הלא הגיוניות האלה ולהתחיל להרגיש שבאמת מגיע לי. את יודעת היום שמתי לב כמה בעצם אני חווה דברים בעוצמתיות כ"כ חזקה הרבה יותר מאחרים! כמה אני שיפוטית וביקורתית לגבי עצמי כשבעצם בעיני אחרים זה נתפש כדברים של מה בכך והם אפילו לא שמים לב בכלל לכל אותם "פגמים" שאני מוצאת בעצמי כל הזמן.. שמתי לב כמה הראייה שלי מעוותת!! כשאנשים מחמיאים לי המחשבה הראשונה שעולה לי לראש היא: "על מה הם בכלל מדברים?!, אין להם מושג מה הם אומרים בכלל".. למדתי לגמד בתוכי כל מחמאה , כל יחס טוב שאני מקבלת מאנשים, כל מילה טובה.. כנראה שזה נהיה מין מנגנון הישרדות כנגד כל מיני פגיעות ואכזבות. אבל אני באמת מתאמצת לשנות את זה.. כי אי אפשר לחיות חיים על בסיס חשדנות כל הזמן.. תודה שאת כאן כדי להאיר את עיניי! שלך, שירן