צהריים טובים יקרות !

מה אומר לך??... הימים קשים לי, החיים מכבידים עלי, ההחלמה הזו כבר לא החלמה..זה יותר מסכת עינויים.. התקדמתי כ"כ יפה השבוע!! עשיתי צעדים משמעותיים כנגד המחלה והנה אני שוב בלופ הזה וחוזרת אחורנית ברגעים של עלייה במשקל.. זה התחיל שוב פעם היום בבוקר כשניסיתי ללבוש את הגי'נס שלי והוא בקושי נסגר עלי! רציתי למות, ידעתי ששוב עליתי.. אני לא יכולה להתמודד עם זה יותר.. אני רוצה פעם אחת ולתמיד ללכת ישר, קדימה, אל עבר ההחלמה הסופית והמובטחת אך המחלה הזו מסרבת להרפות ממני! אני לא מפסיקה לעלות במשקל ומשקלי אינו מתאזן.. אני לא יכולה אפילו להעלות על הכתב כמה שזה כואב לי וצורם לי.. כמה שזה מכניס אותי לדיכאון נוראי.. חזרתי הבייתה ולא הפסקתי לבכות..ואמא שלי מהצד ניסתה לזרוק לי מילות נחמה ש"זה יסתדר בסוף".. אבל אני לא רואה את זה מסתדר.. בכל פעם שאני עושה 3 צעדים קדימה אני חוזרת 6 אחורה וזה נמאס לי.. העליות הללו מורגשות אצלי בכל מקום.. בגוף החולה שלי, בנפש המדממת שלי.. זה חותך אותי.. זה מחזק אצלי את השנאה הפנימית שממילא נמצאת ברשותי.. ואתמול חשבתי לעצמי מתי אתחיל לקבל את גופי סוף סוף ובאמת שעשיתי צעדים לקראת זה..אבל אני לא יכולה לסמוך עליו.. הוא מרמה אותי כל פעם מחדש.. הוא האויב שלי.. הוא לא נעצר......... ואני יודעת שאני היא האשמה היחידה.. אני זו שצריכה להבין אותו ואת מה שעבר עליו אבל זה מעבר לכל הבנה שלי כבר.. איני יודעת כמה עוד אחזיק מעמד במסכת העינויים הזו.. אני לא צופה החלמה באופק. רק עוד ועוד ימים קשים. אני מייחלת למות. זה נראה לי הפתרון היחיד שיוציא אותי מזה. שירן

אני לא אספק לך כרגע תירוצים רציונליים,כי אני חושבת שאת יודעת אותם כבר וזה לא מה שאת צריכה לשמוע כרגע..אבל ליבי איתך,יקירה.אני מרגישה את הכאב שלך ככאב שלי עצמי.אני יודעת כמה הרצון לפעמים נעלם לנוכח עלייה במשקל,ולכן אני רוצה לחבק אותך,חיבוק אמיתי וכנה,חיבוק שיעטוף אותך ויעזור לך להיות במקום הזה כרגע מתוך ידיעה שמחר יום חדש,ואת תקומי להתמודדות מחודשת,כי את לא מהמוותרות!עברת כברת דרך ארוכה,זה לא הזמן לוותר.בואי נמצא פתרון שיעצור את העלייה הזאת-מה אומרת ע"כ הדיאטנית??אולי יש מקום לשינוי התפריט במעט??אולי להוסיף מעט פעילות גופנית(אבל תוך כדי זהירות שלא להפוך אותה לאובססיבית ולא בריאה),אולי דווקא טיפול בתנועה או יוגה,כדי להתחבר לגוף שלך ממקום פנימי ולא לשנוא אותו כ"כ??מה את אומרת,משהו מכל אלו נשמע לך כאופציה??

ואני כאן יקירה כדי להכיל את מה שתרצי.
ולא,לא נמאס לי ולא ימאס לי כי את חשובה מידי בכדי שאתן לך לוותר כרגע.

מקווה שהצלחתי קצת לגעת ולהיות איתך בהרגשה לפחות.
שלך,
קרן אור.

קרן אור יקרה, את מלאך אמיתי כבר אמרתי לך פעם?? קיבלתי את החיבוק שלך ואת מילות ההרגעה שלך, הם הצליחו לגעת בליבי, במקום שהכי כואב כרגע. בעניין העלייה במשקל אני אתייעץ שוב עם הדיאטנית בנוגע לתפריט <למרות שלמען האמת ואהיה כנה איתך, אני לא חושבת שיש כבר מה להפחית ממנו שיהיה משמעותי!> למרות שכבר עשינו בו שינוי =/ החלטתי להתחיל לעשות הליכות 4 פעמים בשבוע <למרות שספורט זה דבר שהוא שנוא עלי, וגם בתקופת המחלה לא אהבתי לעשות את זה> עם כל הקושי. כי זה באמת קושי עצום מבחינתי. בכל פעם שאני נדרשת לבצע הליכה כזו אני נהיית מודעת לגוף שלי בצורה חולנית והמחלה צורחת לי בראש כל הזמן מילות גנאי שהופכות את זה לחוויה קשה מאוד. אבל אני מרגישה שאני חייבת כי אני פשוט לא מסוגלת להתמודד עם כל העליות האלה. אני רואה את בגדיי בכל פעם לא נסגרים וזה חותך אותי כמו בסכין. נראה לי כי גם הליכות לא יעזרו לגוף שלי כי אני יודעת שגוף לאחר הרעבה אפילו בעת פעילות גופנית "מבזבז" הרבה פחות אנרגיה מגוף רגיל . אבל זה עדיף על כלום :( אני רוצה לספר לך שאתמול הייתה לי פגישה עם הפסיכיאטרית שלי ודמעות הציפו את עיניי כשסיפרתי לה כמה אוכל תופס אצלי מעמד של קדושה, של "מלך" כל יכול.. כמה נמאס לי להתנהל מול המחלה הזו ולחיות את חיי סובבים סביב אוכל. אני שואלת את עצמי כ"כ הרבה פעמים- אני עושה משהו לא בסדר??? אני מרגישה התקדמות גדולה מצידי אך מאידך המחלה לא שוכחת אותי אף פעם וחוזרת ללכוד אותה בטרפיה, לא משנה כמה תוכן אנסה להכניס לחיי או כמה אנסה להרחיק אותה מעלי. היא אמרה לי שזה ייקח זמן ושאי אפשר ליצוק תוכן ומשמעות לחיי בבת אחת. אך אני לא רואה את זה קורה..אני מרגישה שנגזר עלי לחיות חיים בהם אוכל הוא במקום הראשון והוא הדבר הראשון עליו אני חושבת כשאני קמה בבוקר <כמה עצוב!!!> תודה לך יקרה שאת נמצאת איתי ברגעים כ"כ קשים ויודעת להעניק לי את ההבנה והתמיכה שאני כל צריכה ברגעים האלה! אוהבת אותך !! שירן

אני מבינה עד כמה המאבק הוא קשה מנשוא ואני מלאת הערכה על יכולתך לעמוד בו.ואני יודעת שאת לא מרגישה כך כרגע אבל זה הופך אותך לווינרית ולחזקה,וזה בניגוד מוחלט למה שאת מרגישה כרגע בתוך עצמך.רק מספקת לך זוית הסתכלות של איך אני ואני מניחה שעוד כמוני רואים אותך היום,וזה הרבה יותר ממה שאפשר להגיד עלייך בתקופה החולה שלך..אז יקרה,שנסי מותניים והמשיכי בדרך הזאת,כי את יודעת שהיא נכונה עבורך.
ואני מצטרפת לדעתה של הפסיכיאטרית-אני חושבת שקודם צריך לפנות מקום לדברים טובים,להכיר בהם,לנטוש את המחוזות החולים ורק אז לאט לאט התוכן ימלא אותם.

איתך,
קרן אור.

למען האמת יש סיבה טובה להעלמותי מהפורום... האינטרנט שלי החליט לשבות... הוא חזר לחיים רק אתמול... אני בסדר.... השבוע עובר כרגיל והנה עוד שבוע בפתח... יום רודף יום...לימודים ומבחנים, העומס הרגיל... המשקל השבוע היה יציב, אבל אני עדיין יוצאת בבכי מהדיאטנית.. מה איתך? איך את מרגישה? מאחלת לך שבוע נעים שירה

שמחה לגלות שהיעדרותך מהפורום נעוצה בגורמים חיצוניים ולא בוויתור או בהרגשה רעה.
אני מבינה עד כמה קשה לך,יקירה.זה תהליך קשה,אבל זכרי תמיד שהוא באמת שווה את הכול.
את כותבת בעיקר על הפגישות עם הדיאטנית,מה קורה בשיחות עם הפסיכולוג??האם את משתפת אותו ברגשותייך לאחר השקילות ובכלל???

ואני,קצת חולה עקב היחלשות מע' החיסון מכל מטח הכימו וההקרנות,אבל כבר מתחילה לצאת מהמיטה..וזה הרבה כרגע.

אשמח לשמוע קצת יותר,
שלך ואיתך,
קרן אור.

כואב לי לשמוע שאת לא מרגישה טוב... לצערי, אני מכירה את הימים שאחרי ההקרנות... אימא שלי עברה טיפולים גם כן... אני בטוחה שלא קל לך, אבל אין לי שום ספק שיש לך את כל הכוחות הדרושים ואפילו מעבר לכך על מנת להחלים! אני מקווה שהימים הבאים יהיו קלים יותר שולחת לך המון חיבוקים ונשיקות שירה