קרן אור יקרה שלי!

צר לי לשמוע על מה שאת עוברת,אבל אל תתני לזה לשבור אותך,עד כמה שזה קשה להאמין כרגע-עוד יגיעו הימים הטובים.
תאמיני לי,גם אני היום נאחזת בשבריר התקווה הזה,וזה לא מעט.
אני מבינה שאת מבולבלת,מודאגת,כואבת,ובתוך כל זה המטפלת שלך יוצאת לחופש..אוי יקירה,איך זה תמיד יוצא בדיוק בתקופות הקשות יותר,נכון??כמה מוכר לי...אבל השבועיים יעברו מהר וטוב שיש לך את הצוות הנוסף במרפאה שיתמוך בך יותר בתקופה הזאת.
אני מבינה שאת חווה או עוברת משבר,אם תרצי לספר יותר את כמובן יותר ממוזמנת.אבל גם אם לא,אני מכבדת את זה ודעי לך שאני איתך בליבי תמיד.

שיגיעו כבר הימים הקלים...
שלך,
קרן אור.

הי, אני אשמח מאוד לשתף דווקא הפעם, כי אני מאמינה שזה ישחרר ממני קצת.. התקופה הזאת קצת קשה. חלק מהבדיקות חזרו לא טובות. אין לי ויטמין D ולכן השער שלי נושר בכמויות מטורפות, חסרים לי עוד כמה ויטמינים נוספים מקבוצת B ועוד כמה דברים שלא כ"כ הבנתי, אבל הסבירו לי שבסופו של דבר, רואים לפי הבדיקות שאני בתת תזונה.. הם הצליחו ממש להלחיץ אותי ואת יודעת, פעם הייתי מרבה להעניש את עצמי על כל דבר. למשל, בתקופות שלא הייתי אוכלת כלל, היה לי מידי פעם בולמוסים של אכילה, בהם הייתי בודקת שאף אחד לא שם לב, הולכת מהר למקרר, מתיישבת על הריצפה, פותחת את הסיר ודוחפת לפה קצת אוכל.. כ"כ מגעיל ואז הייתי מענישה את עצמי על כך "שהעזתי" להכניס לפי אוכל! הייתי אומרת לעצמי- "איך את לא מתביישת ועל כך תענשי!!" ואז הייתי נכנסת לצום כבד. וזאת רק דוגמא קטנה, למשל כשקורה משהו לאנשים הקרובים אלי, אנשים שאני אוהבת וחשובים לי, הייתי מפסיקה לאכול כדי להזדהות איתם ובכאילו לתת להם להרגיש שהם לא לבד, כמו בניתוח התוספתן שאחותי עברה לפני כמה שנים ולא יכלה לאכול כמה ימים והיא סבלה. רציתי להיות איתה! אנחנו עוברים משבר משפחתי, משבר מאוד גדול על הטרדות מיניות, משבר שריסק חצי מהמשפחה הקטנה שיש לי ונושא שמאוד מאוד ולצערי, קרוב לליבי (ולא מדובר על אבא או אמא שלי..). רק לאחרונה סיפרו לי על כך, ההורים שלי שבורים ולי כואב! ואת יודעת כמה קשה לי להילחם בזה?? להילחם כדי להתמודד עם המצב בדרך הבריאה ולא בדרך החולה כמו שאני רגילה אליה.. יש בי חלק שרוצה להכניס אותי לצום כי זה מגיע לי וחלק בריא שנלחם בזה ואין ספק שזה מתבטא באכילה שלי, אבל קשה לי לוותר למחלה.. במרפאה בה אני נמצאת הם מודעים לכל זה, כי סיפרתי להם כדי שיהיו שם וישימו רשת גדולה מתחתי, לכן אני גם מתחילה להגיע לשם 3 פעמים בשבוע. קשה לי להסביר כמה רע לי וקשה ואיזה דיכאון נחת עלי בגלל זה!! גם אני מחכה לימים טובים וקלים יותר ואני שמחה שאת פה כדי להזכיר שבסוף הם יגיעו, כי הכי קל זה לשכוח ולוותר... אני מקווה שאת מרגישה יותר טוב מהימים האחרונים.. :) באהבה, מחפשת מוצא..

קודם כל-אני מאוד מעריכה את הפתיחות והכנות ואת המקום שאת נותנת לי בחייך.
אין ספק,אתם עוברים משבר קשה מאוד,אבל יחד עם זאת אני חושבת שבניגוד לפעמים הקודמות חשוב שתהיי שם באמת,ולא תברחי.אני מאמינה שבתוך כל התוהו ובוהו המשפחה שלך רוצה וצריכה אותך עם כוחות ובריאה ולא בסופו של המשבר להתמודד עם עוד אחד,רק שקשור אלייך.את רואה כמה קשה להם ולך,נכון??זאת בדיוק ההזדמנות להוכיח להם ולך שאת עומדת איתנה,ושכולכם תעברו את המשבר הזה יחד כמשפחה,וב"צמצום נזקים"(עד כמה שניתן).
ואני יודעת עד כמה זה קשה להחזיק מעמד ולא להכנע לקולות המחלה,אבל זה מה שנכון לעשות כי היא לא משרתת שום דבר יותר רק תוספת של כאב וקושי עצמי וסביבתי.
יקרה,אמרתי כבר שאני מלאה הערכה על יכולתך לעמוד מול הקושי הזה איתנה ועם שתי רגליים יציבות??
לגביי הבדיקות-זה אכן מדאיג,אבל תודה לאל שזה לא נזק בלתי הפיך וכשתחזרי לאכול כמו שצריך גם המאגרים של היסודות החיוניים(ויטמינים ומינרלים) יחזרו לתיקנם.

ואני כאן יקרה,אל תוסיפי עוד הרס לנפשך וגופך הפצועים,חזרי לכאן וכתבי ככל העולה על רוחך,אל תסנני את התחושות המפתות כ"כ להרעיב אותן..

שלך ואיתך תמיד,
קרן אור.

קראתי את הדברים שכתבת לקרן אור והרגשתי צורך עז להגיב לך.. וגם משום שאכפת לי ממך . המצב שאת נמצאת בו כרגע הוא לא קל בכלל בלשון המעטה. <אני רוצה להבין דבר אחד, זאת לא את שעברת את ההטרדה המינית נכון?> הדרך שאת תמיד רגילה לנהוג לפיה בעתות משבר כאלה היא הרעבה, סגפנות, עינוי.. לא למדת דרך אחרת.. פחות הרסנית. נכון שזה מאוד קל והכי "טבעי" שבעולם זה לחזור ולהתחקות אחרי אותה דרך- להרעיב את עצמך, לענות, להזיק.. אבל תאמרי לי את, האם את באמת חושבת שזה פותר את הבעיה?? שזה משנה משהו חוץ מזה שאת הכי נפגעת מכולם? זה משנה/משפר את המצב? לצערי התשובה היא לא..זה דבר שאינו בשליטתך ואת אינך צריכה להעניש את עצמך על התנהגותם הרעה של אחרים! את פוגעת כך אך ורק בעצמך!! רק בעצמך.. לא באף אחד אחר... זוכרת שסיפרתי כאן כמה וכמה פעמים על ההערות שאבא שלי אומר לי? כמה ההערות שלו חותכות בי כמו סכין , כמה שאני מרגישה חסרת ערך כשהוא מעיר לי על האוכל שאני אוכלת ומלגלג על הפחד שלי מאוכל.. כמה וכמה פעמים עלתה בי המחשבה של להרעיב את עצמי בגלל הדברים שאמר לי..לוותר על ארוחת הערב וכך "להראות לו" כמו שאומרים..להוכיח לו שאני "השולטת"..! אני מעליו!! מעל הצורך האנושי והבסיסי באוכל.. אני אראה לו שאני חזקה יותר ממנו בכך שארעיב את עצמי! כמה זה נשמע מפתה ברגעים כאלה של כאב וחוסר אונים.. בהם הנשק היחיד שכביכול לטובתי הוא האנורקסיה לבדה. אך כשחשבתי על זה אמרתי לעצמי- זה או שאני חוזרת עכשיו אחורה או שאני ממשיכה קדימה, הלאה אל עבר ההבראה הסופית..והאם זה ישנה משהו אם אני אוותר על ארוחת ערב או לא? האם זה ישנה את הכאב או את ההערות הפוגעות והמעליבות של אבא שלי? הוא הרי לא ישתנה..לא משנה מה אעשה לעצמי.. הוא לא מבין.. ובכך שאני ארעיב את עצמי הוא גם כן לא יבין..הוא יילך לישון שבע ואני אלך לישון רעבה כעונש? עונש על מה? על ההתנהגות שלו?? את לא חושבת שהגיע הזמן שתתייחסי אל הגוף שלך קצת יותר בחמלה ופחות תלקי אותו ? הוא סבל מספיק..והאמיני לי שהוא עדיין סובל.. ואם את רוצה לראות אותו בריא את חייבת להשאיר את ההתנהגות ההרסנית הזו מאחורייך.. גם כשאני רבה עם אמא שלי ואחותי המחשבה הראשונה שעולה לראש היא להעניש את עצמי.. אבל למה? מה אני אשמה שהן לא מבינות את המצב שלי וזורקות לי הערות מעליבות? למה ההרס צריך להיות מופנה כלפי עצמי? תשאלי את עצמך את השאלות האלה.. אני מקווה שנתתי לך כאן כמה נק' למחשבה ושעזרתי לך ולו במעט.. אני גם כן מקווה שאת מרגישה טוב יותר היום ואת מוזמנת לשתף מה שרק תרצי לחלוק.. אוהבת, שירן