שירני יקירה

תודה שאת תמיד מתעניינת ודואגת!! אני כ"כ מעריכה זאת. אין לך מושג עד כמה. הייתי אצל הדיאטנית ביום שני ועליתי 150 גר'. לדבריה זוהי אינה עלייה משמעותית והיא יכולה להיות נעוצה בהרבה דברים פשוטים וזניחים כך שמדובר בדבר של מה בכך. וקיבלתי את זה.. לא נכנסתי ללחץ.. כיום אני בשלב שאני מבינה שהגוף שלי אינו רובוט ושפעם זה יכול להיות 100 גר' יותר ופעם פחות.. אך אני מקווה שכאן זה ייעצר ולא ימשיך לעלות... כי כבר קרו לי הרבה מקרים בהם הייתה עלייה קטנה של 100 גר' ומשם זה המשיך .. התחלתי עם פעילות גופנית 3 פעמים בשבוע, ואת האמת שזה דבר שאני לא אוהבת בלשון המעטה אך אני מרגישה שאני חייבת זאת. אני לא יכולה לסבול יותר עליות נוספות ומה גם שאני מנסה לאהוב את הפעילות הגופנית, אומנם באילוץ כלשהו אבל עדיין... אני כ"כ רוצה לראות סוף סוף את הגוף שלי מאוזן שלא אכפת לי גם לעשות דברים שאיני אוהבת =/ אני רוצה לספר לך שבעבודה היו מרוצים ממני לטובה. ובשבוע הבא אני מתחילה פרוייקט מכירה חדש שהוא נחשב די רציני ואני מאוד לחוצה. גם משום שמדובר בפרוייקט של 3 חודשים הפעם <וזה נשמע לי המון !!> וגם משום שמצפים מאיתנו <הדיילות> להיות "שפיציות" ולמכור כמה שיותר. כמובן שישנה הדרכה ארוכה לפני כן אבל עדיין אני מרגישה שנותנים לי כוחות לא לי...כשאמרו לי שרוצים אותי בפרוייקט הזה הייתי כ"כ מופתעת..חשבתי לעצמי: "על מה הם מדברים?? אין לי את כל היכולות האלה שהם טוענים.." אבל אני מוכנה לנסות ולראות איך הולך. למרות הפחד והמחשבות שמדובר בעוד עבודה/פרוייקט שגוזל ממני את החופש שלי או את החיים עצמם.. <כן זו המחשבה שמלווה אותי כל הזמן לצערי> אני כ"כ פוחדת לקרוס כמו בכל דבר שאני לוקחת על עצמי.. אני מרגישה שאולי אני לוקחת על עצמי דברים גדולים מדי.. שאני נכנסת מהר מדי אל ה"מים העמוקים".. כ"כ הצטערתי לשמוע שאת חולה שוב פעם. האם ההקרנות האלה לא אמורות לגרום לך להרגיש טוב יותר אחרי הכל?? איך מתמודדים הרופאים עם היחלשות המע' החיסונית בעקבות כך? אני מקווה שהיום את כבר עומדת על הרגליים ומרגישה הרבה יותר טוב. אגב, יש להקרנות האלה מועד סיום? או שצריך כל הזמן לעבור אותן כדי למזער את הגידול וכדי שלא יתעצם? אני מאחלת לך רפואה שלמה ומהירה! כ"כ כיף שאת פה!!! אוהבת, שירן

אני רוצה לומר לך שקראתי את מה שכתבת למחפשת מוצא והבנתי עד כמה התחזקת ועד כמה את מאפשרת לעצמך לראות ,לחיות ולפרוץ את גבולות המחלה.אני מאוד מעריכה את ההתמודדות הזאת שלך.
וגם במה שכתבת לי אני מרגישה משהו שונה.כן,זה עדיין קשה עבורך לעלות במשקל,אבל אני גם שומעת ממך עד כמה את מקבלת את השינויים שמתרחשים אצלך ונותנת לעצמך פשוט לחיות איתם.
לגביי העבודה-את רואה שאת מסוגלת??המחלה עד עכשיו קיבעה אותך באיזשהי אמונה שבלעדיה לא תצליחי כלום( למרות שההפך הוא הנכון) אז חבל לנסות ולהכשל.וכשאת נותנת לעצמך להיות באמת,ולא שקופה כמו שהיית עד עכשיו,את מגלה יכולות בעצמך שלא ידעת על קיומם.
אני בטוחה שגם את התקופה הקרובה את תעברי בהצלחה רבה.תתכוונני לשם,ותגיעי.

ולי נותר להיות כאן ולחבקך ולומר לך עד כמה אני גאה בך ובשינוי שהתחלת בחייך.
שבוע נעים יקרה,
קרן אור.

איזה כיף לשמוע מאחרים באופן אובייקטיבי לחלוטין כמה התקדמתי . את יודעת המחלה הרבה פעמים גורמת לי להאמין בלב שלם שאני לא מתקדמת אלא רק חוברת אליה יותר, וזה ממש עוזר ומחזק לשמוע שאחרים מבחוץ כן מצליחים לראות את ההתקדמות שלי מבעד למעטה האפל של המחלה. אני רוצה לשתף אותך שהיום ביקרתי אצל הדיאטנית ודיברנו על גמישות, ספונטניות. סיפרתי לה כמה שאני מעוניינת לחזור להיות ספונטנית, להתנסות בכל מיני דברים כאחד האדם.. מבלי לחשב, לפחד ולהרגיש אשמה.. והיא עודדה את זה, את ההתנסות, את הספונטניות שאני כ"כ כמהה לה..כאילו אמרה לי:"צאי אל הדרך" כמו שאומרים. הדרך לאכילה ספונטנית עוד ארוכה אצלי אבל אני שואפת להגיע אליה.. אני אספר לך שהיום הייתי ממש מופתעת מעצמי!! עשיתי משהו שלא האמנתי שאצליח לעשותו! נסעתי עם אמי לת"א לקניות והשעה הייתה כבר מאוחרת ונזכרתי שלא אכלתי עוד ארוחת צהריים..אמי הציעה שנשב באיזה מקום או שנקנה משהו לאכול על הדרך וסירבתי בתוקף! ליתר דיוק המחלה היא זו שגרמה לי לסרב. אמרתי לה ולעצמי שבשום פנים ואופן אני לא מאפשרת לעצמי "לחרוג" עכשיו באיזה בית קפה או לאכול משהו שאין לי מושג כמה קל' בדיוק יש בו..ואז היא אמרה טיעון הגיוני שאנחנו הולכות להישאר בת"א עד מאוחר ושאיני יכולה להחזיק את עצמי עד הערב ללא אוכל. ואז נזכרתי בשיחה שלי עם הדיאטנית , על כל נושא הגמישות, ואמרתי לעצמי- הנה מצב שמצריך גמישות וספונטניות. אי אפשר שהכל יהיה מושלם תמיד. וזה מה שעשיתי. הלכנו לבית קפה ואכלנו. <היית מאמינה? :) > הרשיתי לעצמי לטעום מדברים שאני חושבת שלפני חודש חודשיים לא הייתי מעיזה בכלל!! לא אשקר לך, היה לי קשה, הרגשתי אשמה לאחר שאכלתי.. זה עדיין לא עוזב אותי :(( רצו בי אלפי מחשבות ותרחישים של עלייה עתידית במשקל ורק השד יודע מה עוד.. אבל התגברתי על זה. וכשחזרתי הבייתה המשכתי ע"פ התפריט כרגיל. בדיעבד עכשיו כשאני יושבת מול המחשב וכותבת את זה אני כ"כ שמחה שעשיתי את זה!! הפחד שכך מעט ואני מרגישה כבר הרבה יותר טוב. פחות אשמה אולי אפילו בכלל לא :) ביום רביעי אני מתחילה את הפרוייקט החדש ואני נורא לחוצה. פתאום נהיה לי שבוע עמוס. אני מתמרנת בין החוג, לטיפול שלי ובין העבודה. זה מפחיד אותי האמת..מפחיד אותי שלא יישאר לי זמן לעצמי, שיכבלו אותי, ש"יחנקו" בעבודה. אני לא רגילה לשגרת חיים בריאה ונורמטיבית. אני רגילה שהמחלה היא השותפה היחידה בחיי ושכל תשומת ליבי מופנית אליה. מפחיד לי פתאום למרות שאני יודעת שהעבודה רק מיטיבה עם מצבי אחרי הכל... ומה איתך יקרה? מה שלומך בימים אלו?? שירן