שלום לכולן

ליבי יוצא אליך.. אני קוראת את הדברים שלך ורואה בך כ"כ את עצמי! הדברים שכתבת, הרגשות שתיארת- זה כ"כ אני ומה שאני עוברת... אנחנו עוברות את אותו הדבר לצערי הרב ומי כמוני יודעת עד כמה זה קשה לעלות כך במשקל- בייחוד שאנחנו לא אוכלות הרבה בכלל והתפריט שלנו מאוזן לגמרי!! וזה משגע ומחרפן ואת מתחילה לחשוב ולהעלות בראש מיליון תסריטים של אולי אכלת יותר בשבוע הזה ואולי עשית משהו לא בסדר.. אבל התשובה היא לא שירה. את אינך אשמה.. זאת המחלה- זאת ההרעבה שכרגע גופנו דורש את הפיצוי על כל אותה תקופה.. אני יודעת כמה זה כואב. אני אישית הורדתי את מינון השקילות אחת ל-3 שבועות. כל שבוע להישקל רק חובר אותך עוד יותר אל המחלה לדעתי. אבל זאת החלטה שלך כמובן ואת תעשי אך ורק מה שאת מרגישה לנכון. אני לא מצליחה להבין רק דבר אחד- אם את פעילה כ"כ ועושה פעילות גופנית איך זה שעדיין משקלך לא מתייצב? לי כל הזמן אומרים שפעילות גופנית והוצאה קלורית גבוהה רק יגרמו לגוף שלי להתאזן ולא לעלות במשקל..<למרות שאני נוטה להיות בספק כבר..אני כל פעם עולה מחדש שכבר אין לי אמונה אפילו בפעילות גופנית. אבל אני עושה די באילוץ =/ > אגב את אוהבת את הפעילות הגופנית הזו, היא עושה לך טוב? או האם גם את נמנית מבין אלו שלא אוהבים ומתעצלים כמוני חח? מה דעתך להוריד אולי את מינון הפעילות הגופנית ל-3 פעמים בשבוע? זה נשמע לי כמו אפשרות טובה כך שגם תוכלי להתעמל וגם תוכלי לפנות זמן עבור המבחנים שלך. וזה בסדר גמור שלא יצא לך להתעמל השבוע! את בן אדם ולפעמים יש אילוצים.. להיפך, אני חושבת שכרגע כדאי שתתרכזי יותר בלימודים ותשקיעי בהם מאמצים יותר מאשר הגוף והמשקל..זה הרבה יותר חשוב את לא חושבת? אל תאשימי את עצמך ואני יודעת שקשה מאוד שלא לעשות זאת!! נכון שהכל נגרם כתוצאה מההתעללות שלנו בגוף ומכל תקופת הצמצום, אבל כמה עוד אפשר להתאבל על זה? חשבתי על זה השבוע ואמרתי לעצמי הגיע הזמן להמשיך הלאה.. להשאיר את האשמה מאחור, להבין את הטעות ולהמשיך הלאה. אי אפשר שנלקה את עצמנו על כך ללא הרף. הרי לא עשינו לגוף שלנו זאת בכוונה..זה הכל קרה כתוצאה ממצוקה, ממשבר נפשי..עכשיו אנחנו מתקנות את הטעות.. האם את עדיין ממשיכה לאכול או שאת מרעיבה את עצמך לפעמים? אני מאוד מקווה שאת לא חוזרת לדפוס ההרעבה שאגב הדיאטנית שלי אמרה לי שאם חוזרים להרעיב הגוף אף יותר יעלה במשקל..ואני לא אומרת לך זאת כדי להפחיד אותך אלא כדי שתחשבי גם על זה לפני שאת עושה צעד של המחלה. תמשיכי לדבוק בתפריט עם כל הקושי! בסוף זה ישתלם אני אומרת לך! זה מה שתמיד אני אומרת לעצמי.. האם הדיאטנית שינתה לך את התפריט? אני מניחה שבטח כבר אין מה לשנות אצלך..כמו שאצלי.. אני רוצה להגיד לך שגם אני ממש מזדהה עם זה שאמרת שעכשיו יהיה לך קשה מאוד להתמיד באכילה. גם לי זה קורה כל פעם אחרי עליות במשקל. אבל זה חולף יקרה, את תראי שלאט לאט הגוף שלך ייעצר <הרי את נמצדת כל הזמן לאותו תפריט,

הוא חייב להיעצר> אני לא יודעת אם זה מנחם אותך מה שאני הולכת להגיד אבל הייתי היום אצל רופא המשפחה שלי ודיברנו על כמה התקדמתי ועל כל תקופת המחלה. הוא אמר לי שהגוף בסוף חוזר לעצמו, שהוא "זוכר" את העבר שלפני המחלה ואת חילוף החומרים. כולל כל מה שקשור בגנטיקה. גם אני מקווה ונתלית כל הזמן במילים של הרופאים. שבסוף יהיה בסדר ושאפסיק לעלות כל הזמן. אני רוצה שתאמיני בזה גם את. שלא תחזרי אחורה!! זכרי, אם את חוזרת אחורה עכשיו ומרעיבה התוצאות יהיו הרסניות אף יותר! ואת רוצה להחלים לא כך??? היום את נוסעת למשלחת לפולין ואני מקווה שזו תהיה לך אחת החוויות המשמעותיות והמרגשות שלך, שתלמדי הרבה דברים חדשים ושתגיעי עם תובנות חדשות. את יכולה להמשיך ולהתמיד בתפריט אם רק תחליטי שאת עושה זאת ולא חוזרת אחורנית! את מסוגלת שירה אני יודעת שכן. שלך, שירן

אני כל כך שמחה שאת מבינה מה עובר עליי :) באופן אישי- אני אוהבת פעילות גופנית שעובדת על השרירים... אני די שונאת וסובלת מהליכות, ריצות וכו... את מבינה למה זה כ"כ מתסכל אותי? שאני פעילה מאוד אבל עדיין או נשארת באותו משקל או מעלה עוד...!. היום אני אוכלת טוב לפי דעתי... אימא שלי אומרת שזו הרעבה... אבל אני מפחדת לעלות בתקציב קלוריות היומי... במיוחד אחרי כל העליות האלו... אני די פסימית לגבי העובדה שהחילוף חומרים שלי ישוב למה שהיה- אחרי שנים על גבי שנים של התעללויות... לאו דווקא באופן קיצוני כמו שהביא אותי לה"א, אבל מידי פעם נהגתי לקצץ באוכל, לאכול רק ירקות וכו... דברים שדי מהר הפסקתי איתם... זאת עד שנכנסתי לה"א שלי... גם לא ממש הייתי רזה לפני שחליתי, ככה שחילוף חומרים מהיר לא היה לי מעולם, אבל חילוף חומרים איטי כמו שיש לי היום- זה בלתי יאמן... איך את? קראתי שהורדת את השקילות לפעם ב-3 שבועות... איך את מרגישה עם זה? את חושבת שזו החלטנ טובה? טוב אני חייבת לזוז להמשיך לארוז... אוהבת אותך שירה

שלום לך שירה מקסימה שאת, האמת שאני התגעגעתי, לא יודעת למה לא כתבתי...אין לי יותר מדי סיבות, האמת שזה גם בגלל חוסר הזמן שיש לי, אבל כמובן שאין זה תירוץ הולם... בכל מקרה שירה יקירה- אני מבינה את כאבך הזועק כרגע, הדממה שמתחת לסערה , ואיך להתמודד? איך מתמודדים מול האוכל כאשר את יודעת במוח ההגיוני שאת צריכה לספק אותו לגופך, אבל נשמתך אינה רוצה בו? קודם כל הרשי לי לומר לך ש-800 גרם זה לא הרבה בכלל, אבל כמובן לא יעזור אם אומר לך זאת. אני יודעת שהמקום הזה שמתחילים לצאת, שמתחילים להבריא, שמתחילים בעיקר לעלות במשקל-הוא מקום מאוד קשה, האמיני לי שגם אני הייתי פעם במצב הזה? אז כן, אני גם הייתי בו. אבל את חייבת להתמודד, אסור לך לוותר בגלל הקושי הרב והכאב, אם תעשי זאת-את תוותרי לעצמך, את תרשי לעצמך ליפול, יקירה, שירה יקרה-את תרשי לעצמך לא להיות??? לא!! שירה, תביני, את צריכה להתחיל להתעסק בהחלמה שלך, הדרך קשה ולא פשוטה, לעיתים אף מפותלת ומראה סימנים של חזרה אחורה למחלה, לתוך ליבה של המחלה, אבל זה לא ככה, זה פשוט הנפילות ה"קטנות" האלו, הן לא פשוטות זה נכון..אבל את צריכה להכריח את עצמך. חישבי עם עצמך, איפה את רוצה לראות את עצמך בעוד כעשר שנים? האם את מדמיינת את עצמך ממשיכה להיות במקום החולני הזה? והרי ברור שאם לא תצאי ממנו, את הרי תשארי בו, תשארי דוממת בו, מצבך יחמיר, ואת תוכלי לראות ממש מול עינייך את הנזקים האיומים שהמחלה המבודדת הזאת תגרום לך. שירה, אני מחבקת אותך מרחוק, מרשה לעצמי לשלוח לך כוחות, רוצה להגיד לך לקום, רוצה להגיד לך להרים את ראשך ולרצות לעלות טיפה מעלה..לאט לאט. שירה, ליבי איתך, גם אם מילותיי כרגע אינן נוגעות בך ואינן מראות הזדהות.. מאחלת לך שתלמדי את מה שנכון לך במסע הזה, שלך, תקווה לבנה

אני אכן מבינה מאוד את התסכול שלך..אפילו נמצאת בתוכו =/ אני רוצה לספר לך שאתמול עשיתי הליכה והיה לי ממש קשה <אפילו סבלתי מזה> כי זה משהו שאני לא אוהבת לעשות והסיבה היחידה שאני עושה זה רק משום שאני לא רוצה לעלות עוד! הרופא שלי אמר שזה יכול מאוד לעזור ושאני חייבת לעזור כעת לגוף שלי לאחר כל מה שהוא עבר. ואני מרגישה שזו חובתי. שבפעילות הגופנית הזו אני עוזרת לו בסה"כ למרות שאיני נהנית ממנה.. אבל אני מנסה לחשוב על כך כעל תרופה עבורי כרגע. תרופה עבור הגוף שלי שהשתבש ואיבד את האיזון ושהפעילות רק תעזור לו <כך לפחות אני ממש מקווה!!> להתאזן. זה כ"כ טוב שיש לך פעילות שאת אוהבת לעשות..הלוואי והייתי מוצאת אחת כזו! יש לי שאלה, אמך אומרת שהתפריט שלך הוא תפריט הרעבה ואני די נוטה להאמין לה משום שאת יודעת הרבה פעמים יכולת ההבחנה שלנו נפגמת בגלל המחלה ואפילו מעט אוכל נתפש בעיניים שלנו כ"הרבה מדי".. האם את אוכלת בדיוק לפי התפריט שהדיאטנית נתנה לך? שוב אני רוצה שתדעי שאם את כן מרעיבה את עצמך עדיין ולא מספקת לגוף שלך את כל מה שהוא צריך- הוא לעולם לא יחלים!!! את חייבת לרצות באמת ולהחליט אחת ולתמיד עם כל הקושי שאת פועלת לפי התפריט ולא מקזזת. ותאמיני לי שרק ככה תבוא ההחלמה של גופך. אני רוצה לספר לך שמאז שהתחלתי לאכול היו לי הרבה מאבקים עד שהצלחתי להחזיק בתפריט שלי לאורך זמן. ולאט לאט הגוף שלי גם גילה סימנים של התאוששות , סימנים חיוביים למרות העלייה במשקל שמבחינתי נתפשת כדבר נורא ואיום! השיער שלי כבר לא נושר וזה הישג עצום מבחינתי!! בתקופת המחלה נשרו לי מהשיער ממש גושים ענקיים של שיער! זה תסכל אותי עד כדי דמעות! התביישתי ממש לצאת מהבית בגלל זה. ועכשיו אני לא מאמינה שזה פסק..והכל הודות לאוכל.. וגם המחזור שב אלי ונהיה סדיר..אני לא לוקחת זאת כמובן מאליו.. האם את מקבלת מחזור באופן סדיר? שירה, את אומרת שמדובר בהתעללות במשך שנים בגופך- לא הגיע הזמן להפסיק? שוב, אני לא יודעת איך באמת את אוכלת והאם את פועלת לפי מה שאומרים לך אבל אני די בספק שאת עושה כך. את מוזמנת לתקן אותי כמובן אם אני טועה. אני רוצה רק בטובתך בכל אופן! מחכה לשמוע ממך חוויות כשתחזרי וכולי תקווה שהקול הבריא שלך לא נותן לך שם ליפול לתהומות המחלה. אוהבת, שירן