שונה

אני חושבת שלאחר שהפרעת האכילה היתה חלק ממך כ"כ הרבה זמן,את לא מכירה את עצמך בלעדיה עד כי נראה לך לפעמים שהזהות שלך אבדה ושהויתור עליה הצריך המתה של חלקים בתוכך שאין להם אפשרות קיום בלעדיה.מה הם החלקים אותם היית צריכה להמית??
זה אכן תהליך קשה ואני מבינה את הקושי שלך.בסה"כ את לומדת היום לראשונה להפריד את עצמך מדרישות הסביבה ,מהפרעת האכילה שהיתה כל עולמך,ולהכיר חלקים בך שעד היום לא באו לידי מימוש.זה מפחיד,שונה ומוזר,אבל זאת את שירן,ואני חושבת שלראשונה את מגלה מי את מתחת לכל מסיכות ההכחשה שעטפת את עצמך בהם בשנים האחרונות.את לומדת לחיות לפי הצרכים,הרצונות ומה שמתאים לך וטבעי שזה יהיה מלווה בחששות.
אנחנו בפתחו של חג פורים,בואי בצאתו נניח את התחפושות והמסיכות במקומם ונשאר נאמנים לעצמנו,כי מיד אחריו יגיע חג החירות וכולי תקווה שאת החג הזה נעבור חופשיות ובחירות אמיתית לנפשנו ולגופנו.

מקווה שאת בטוב היום,
קרן אור.

לצאת מהמקום שמתאר את הגוף, לצאת מהמקום שמשתוקק להחליף זהות, לכבול את עצמך בזהויות אחרות, להיות את, בתוך גופך שהוא שלך, לקבלו.. להפסיק ללכת שולל אחרי חולי, גם אם זה רק במחשבות.. להפסיק להתחבא מאחורי תירוצים שלא עוזרים לך במאומה, שרק משקרים, שרק מסתירים מפני עצמך ומפני האחרים.. להבין שאינך חולה עוד, לשחרר.. להרשות לגופך להיות בריא, להפסיק לכבול אותו למחלת שאיננו צריך.. לפתוח עיניים גדולות ובוחנות, להביט סביבך ולראות מה קיים באמת ומה הוא פרי דימיונך.. להרשות לעצמך לפעמים להתהלך בעולם הפנטזיות, אבל לזכור שיש פה מציאות שצריך לחזור אליה.. אולי לקום בבוקר ולהודות על כאבים שאין לך, או להגיד תודה שאת בסה"כ בריאה בגופך, ואולי להגיד תודה ע"כ שעינייך נפקחות. להפסיק להסתכל על האנשים במבט תמוהה, לערער מאיפה הגעת ולמה..להפסיק, כי לדברים אליו אין פרושים פה בעולם הגשמי בו אנו נמצאים. להפסיק להבדילך מאחרים, לתת לך שמות אחרים, התנהגויות אחרות, צרכים אחרים.. את חלק מכולם, לצאת מהמקום שמבקש אישור למסכנות וחותמת קבועה לכל החיים, מקום זה אינו יקדם אותך לשום מקום, לפחות לא מקום טוב ויציב. להתחיל להיות את, להפסיק להסתתר מאחוריי אלפי מסיכות, בסוף אינך מוצאת את עצמך, להיות ישירה במה שאת, לדבוק בכך..לא לחפש מסיכות צבעוניות יותר או צבעוניות פחות. להיות את, עם כל הפשוט שקיים בכך. תקווה לבנה.

זה קשה.. כ"כ קשה... כתבתן לי דברים כ"כ נכונים ואמיתיים!! דמעות זלגו מעיניי כשקראתי את הדברים הללו.. אני מרגישה כלואה והכי גרוע זה שאני מרגישה שהמפתחות הן רק בידיי כמו שאמרה תקווה לבנה.. אך שאין ביכולתי לאחוז בהן אחת ולתמיד בחוזקה ולשחרר עצמי לחופשי מהאנורקסיה הארורה הזו.. הפחד מציף אותי, משתלט עלי, אוכל אותי.. הפחד מלעלות שוב למימדים שאיני יכולה לשאת יותר.. אך מחיר ההישארות במצב הנוכחי והקיבוע של המחלה כואב גם הוא!! כואב לי מדי להישאר במקום "הבטוח" הזה, המוכר.. הכל כך ידוע של המחלה.. הקיבעון הזה לאותו המזון כל הזמן מבלי לגוון מבלי להתנסות מבלי לחיות! זה כובל אותי.. זה כואב מדי בכדי להמשיך כך יום יום מצווה ע"י תכתיבי המחלה .. אני מרגישה אותה כמו רובצת במוחי ופוקדת עלי ללא הפסק.. ואני מתירה לה זאת..נותנת לאיומים ולהפחדות שלה דרור, מאמינה בהם בלב שלם..ואי אפשר להמשיך כך.. אני לא רואה את עצמי, את שירן, בין כל כך הרבה איומים והפחדות, בין כל כל הרבה חולי ששורר בתוכי!!! והגיע הזמן שאתחיל לקבל את עצמי כמו שאמרתן.. אך זה כ"כ קשה.. כ"כ קשה להתעורר כל בוקר עם הגוף החדש הזה ולומר: "אתה שלי".. קשה לחשוף פתאום את כל אותם צדדים שהמחלה מסתירה ולקבל אותם לחיקי..אך כמו שאמרתי- גם קשה להישאר במצב הנוכחי ולהמשיך בו. אני רואה אחרים נהנים ואוכלים מבלי להסס, לחשב ,ואני שואלת - למה אני צריכה להיות מוחזקת בידי מפלצת ולא להינות גם כן כמותם?? אני חייבת לעשות שינוי אני בשלב שאני כבר מבינה שאי אפשר להמשיך כך. זה או אני או המחלה שתצא עם ידה שעל העליונה :( והיום הבנתי זאת גם בטיפול <אפרט על כך בהמשך> אני מוצאת את עצמי עושה דברים שהמחלה מצווה עלי מבלי לאהוב בכלל.. כמו כל הנושא של הפעילות הגופנית.. אני חוששת לא לעשות בכלל, ואין פעילות שעושה לי טוב על הלב. עד עכשיו הכל נעשה ממקום חולה ומיותר לציין שאני לא נהנית מכך בכלל ואף סובלת.. מה הייתן עושות במצב שלי או מה הייתן ממליצות לי לעשות?? אני ממש אובדת עצות =/ הדיאטנית שלי אמרה לי שאם הפעילות לא באה מתוך אהבה אז לא לעשותה בטח ובטח אם היא מגיעה ממקום חולה. אך הפחד להרחיב את מעגל הקל' ולהתנסות, ביודעי שאיני מבצעת פעילות גופנית ואני עלולה לעשות במשקל- הוא כשלעצמו מפחיד אותי מדי... אני מרגישה במבוי סתום. =/

המפתחות הן בידייך,יקירה.ואת קרובה מאוד ללשחרר את עצמך מהמקום החולה הזה.ראי כמה את מנסה,נאבקת,חרף כל הפחדים,הציוויים,הרצון להרפות ולברוח למקום המוכר כ"כ..אני חושבת שאת היום במקום של השליטה האמיתית.המחשבות לא יעלמו מהר,הם היו כל עולמך,כל מנגנון ההגנה שלך שבנית במו ידייך כדי להמשיך ולשרוד,והיום את נדרשת למוטט אותו ולתת ביטוי אמיתי וממשי לדברים האמיתיים שמלכתחילה עוררו את הפעלתו.זה קשה מאוד,יקירה.אני מבינה אותך,אבל את ווינרית ואת לא תוותרי,נכון??
לגביי ההתעמלות-אני חושבת שכל מה שמשרת מקום חולה או שנעשה תוך כדי שנאה,אין לו מקום כרגע בתהליך החשוב והמבורך אותו את עוברת.הדבר האחרון שאת צריכה הוא לעורר כרגע עוד שנאה אצלך.לכן תרפי מזה,אולי עם הזמן כשזה כבר לא ישרת או יגיע מאותו מקום,את תחזרי לזה ממקום שנהנה מכך.אבל עד אז,לטעמי ,אל תאבקי בזה.
שירן,את עוסקת הרבה בהשוואות ואני חושבת שזה לא נכון.האנשים סביבך שאת רואה אוכלים להנאתם הם אנשים שמקבלים את עצמם,לכן הם מאפשרים לעצמם לאכול מבלי לדפוק חשבון או להיות מוטרדים בעניין המשקל(אבל בינינו,כמה כאלו את מכירה באמת ששלמים עם עצמם??),את תגיעי גם לשם,אבל לא עכשיו.כרגע את נדרשת קודם לשקם את עצמך,לקבל את עצמך ואז תגיע גם התפנית הזאת.והיא תגיע לבד מבלי שתחשבי אליה,כי את תביני שאוכל הוא הנאה וצורך קיומי,ומעבר לכך אין לו שום משמעות או נגיעה במי שאת ובאיך שאנשים רואים וחווים אותך.
לאט לאט,יקירה.אף אחד לא רודף אחרייך באמת.היי בשינויים האלו,אפשרי אותם מבלי להתנגד ואז תגלי שגם הגוף והנפש מתגייסים לעזור..

שולחת לך חיבוק עוטף,
קרן אור

תודה על המילים שלך ועל נקודות החושך שאת תמיד מאירה אצלי. את עוזרת לי לראות דברים יותר בבירור. אני לוקחת את מילותייך לתשומת ליבי!! הגבתי לך למטה לגבי הטיפול היום. אוהבת, שירן