קרן אור היקרה

אני מרגישה שאם בעבר המחלה גרמה לי להיראות שקופה <פיזית ונפשית כאחד>, בלתי נראית, עלה נידף ברוח, לא קיימת- עכשיו אני דווקא רוצה את ההיפך.. עכשיו אני מרגישה מין צורך עז להיראות, להיות נוכחת, להיות קיימת.. זאת עוד נקודה שגם כן מאוד מטרידה אותי.. אשמח לשמוע מה דעתך והאם גם אצלך בתהליך ההחלמה הרגשת דברים דומים.

הי, מה שלומך? אני קצת נעלמתי ואני מקווה שתצליחי לקבל את זה בהבנה... אני ממש שמחה לשמוע שאת בכיוון הנכון למרות כל הקושי... אני כ"כ מבינה ומזדהה עם דברייך. התהליך הזה מראה לך אותך, כמו שאת האמיתית, זו שכבר שכחת ועשיו צריך ללמוד לקבל את האני החדש. גם אני עוברת את אותו הדבר... חלק מטבענו הוא להסתגל, אז אני מניחה שבסופו של דבר אנו נללמד לקבל אותנו, כמו שאנחנו וכל הבלאגן הזה יגמר! איך הולך בטיפול? באהבה, מחפשת מוצא...

תודה על השיתוף והכנות.בוודאי שאני מבינה את התהליך אותו את עוברת.זה בדיוק מה שנקרא-להתבגר.להניח את תקופת הילדות שניסינו להיאחז בה כדי לא לקחת אחריות על עצמנו,רצינו שידאגו לנו,להיות קטנות,כמו עלה נידף..ולהתקדם לכיוון עצמאי ובוגר.וחלק מהתהליך המבורך הזה הוא לגלות כמה מופלאות אנחנו,להרגיש נאהבות ולאהוב,לחשוף את עצמנו לכל אותם רגשות אנושיים שעד כה פחדנו להרגיש,כי לא ידענו איך לקבל ולהכיל אותם.ללמוד לא לפחד ממי שהפכנו להיות,להכיר בצרכים שלנו שלא בהכרח תואמים לצרכיי הסביבה שלנו,ובתוך כל התהליך הזה לדעת שמקבלים אותנו כמו שאנחנו מבלי שנצטרך לשנות כלום.
נשמע מוכר??
אני מניחה שכן.

יקרה,את עוברת תהליך כ"כ אמיתי ונכון.גם מוזר עבורך,אני יודעת.אבל זאת הדרך הנכונה.
תני לעצמך להרגיש,לחוות,אל תפחדי ליפול לעיתים,
זה מה שנקרא-לחיות.

שלך,
קרן אור.

תודה לכן על התגובות הכנות. אני מבינה שרק עכשיו אני מתחילה לגלות עוד טפח וטפח באישיותי, אני מתחילה לגלות סוף סוף את שירן האמיתית למרות שאני מרגישה שאני אדם חדש וזר לגמרי!! אני מסתכלת בראי ולא מזהה את עצמי.. השתניתי כ"כ... ולא רק מבפנים..גם מהבחינה החיצונית התחלתי יותר להשקיע , פתאום זה נותן לי הרגשה טובה להיראות טוב - אני פשוט נזכרת באיך שהייתי כשהייתי חולה ואיך שנראיתי כמו גוויה, כ"כ רע, ועכשיו אני לא מאמינה ודי מסרבת לקבל מחמאות מבחוץ כי אני בטוחה שהם רואים משהו שאיני מצליחה לראות.. שהם טועים באבחנתם אותי.. וכן, זה הדימוי העצמי הנמוך שהמחלה מעודדת אצלי עדיין.. אני מרגישה שאני מתעוררת כל בוקר עם רעב חדש. ולא פיזי הפעם..אלא נפשי..רעב לגלות דברים חדשים, להיראות, להיות קיימת.. דברים שמעולם לא עניינו אותי לפני כן.. אני כועסת על עצמי בשל כך.. היום למשל זה גם קרה לי..הרגשתי רע עם זה שהתלבשתי כמו שאני אוהבת, הרגשתי שאנשים נועצים בי מבטים ושאני אשמה שאני אולי מושכת תשומת לב.. שאסור לי למשוך תשומת לב.. קשה לי כ"כ עם זה.. זה מלווה אותי כל הזמן מבלי לשים לב אפילו.. האם אתן באמת חושבות שעליי לתת לרעב הזה דרור מה שנקרא ולא לדכא אותו? כי זה מה שהמחלה לימדה אותי לעשות בכל אופן.. לא להזדקק לשום דבר.. רק לה.. אך עדיין זה נורא מציק לי.. אני מבינה שבסה"כ זה אולי מסמל דווקא דבר טוב עצם זה שלא רק המחלה ממלאת את ראשי כעת, ואני בתהליך של גילוי עצמי מחדש.. אך בכל זאת זה מאוד מטריד אותי..אני רוצה שהקולות הרעבים האלה ייסתמו ויפסיקו לבקש ממני כ"כ הרבה.. אני חושבת מה יהיה בעוד חצי שנה כשאצטרך להתחיל לחשוב כבר על לימודים..להתפתח יותר..להפסיק להישאר "שירן החולה/מחלימה" .. זה מפחיד אותי מאוד מה יהיה אח"כ.. אוח המוח שלי כ"כ עמוס!!! =/ שירן

אין ספק שזה מפחיד ,כי זה שונה וחדש.אבל לטעמי אפשרי לעצמך את הרעב הזה,זה רעב בריא לחיים.לגלות דברים חדשים,לחוות אותם במלואם,לאט לאט הרעב הזה יגיע לאיזשהי נקודת שובע שבה כבר לא תפחדי..
אני בטוחה שהיום את משדרת משהו אמיתי מבפנים (ולא משהו כבוי וחולה יותר,שהוא לא את באמת) ,וזה ללא ספק גורם לאנשים להימשך אלייך.זה מדהים בעיניי.

שלך,
קרן אור.