קרן אור היקרה

מוזר! בכל מקרה מלאך יקר, אני חייבת להיות כנה, להוציא את הכל החוצה, לשחרר את הכאב. כבר כמה ימים שאני מנסה לכתוב כאן ומסיבה לא ברורה, ההודעה לא נקלטת.. אני מרגישה אבודה ונגמר לי הכוח. נמאס לי להיות עטופה בקליפה מכוערת, קליפה של שקרים, שאמורה להגן ובעצם היא עושה ההפך. אני נעלמת כי אני מטומטמת, כי אני מתביישת. עשיתי מעשה נוראי! לא מכוון! ומבלי לשים לב ולהבין שגם אני בן אדם וגם אני עושה טעויות התחלתי להתדרדר וליפול למטה ופתאום, פקחתי את עיני והבנתי איפה אני נמצאת ומה אני עושה.. וזה קשה לעצור את זה, אפילו שאני כבר מבינה...

אני מוסיפה ציטוט משיר שפשוט מדגיש את איך שאני מרגישה: "לאן שאלך , בסוף זה חוזר אליי ניסיתי לנשום רציתי לגעת ולדעת שמכאן הגוף ינגן הכל ישתנה עכשיו הקץ לדמיון מחזיק את עצמי ביד כל כך קטן לבד מילים שהשארתי קיבלו משמעות אני מחזיק לך חזק את הידיים קרוב בעיניים, רחוק מהגוף מחפש בדמעות את השמיים רציתי שאימא תחבק , ותגיד אני כאן זה בסדר מותר גם לבכות , זה מחזק אז בכיתי בסתר.."

לא איני יודעת למה הודעתך לא נקלטה,וצר לי ע"כ,אבל אני רואה שבסוף כן הצלחת לכתוב.
יקרה,אל תתביישי אם נפלת.צריך אומץ כדי להודות בכך,ואת אמיצה!
נפילות תמיד יהיו בחיינו,בצורה כזאת או אחרת.אל תפחדי מהם.דעי לדעת ללמוד מהם לפעם הבאה כדי לצמצם למינימום את כאב הנחיתה ולחזות אותם מראש,וקומי ,כי מחר יום חדש,ואת לא מהמוותרות!

רוצה לספר קצת יותר מה קרה???

"אני מחזיק לך חזק את הידיים קרוב בעיניים...זה בסדר מותר גם לבכות,זה מחזק.."-
יקרה,אני כאן כדי לחבק,לעטוף,ולהחזיק את ידייך לעזור לך לעמוד..כי אח"כ הצעדים הופכים קלים יותר.מותר לך לבכות,ואחרי שעשית זאת בסתר,אל תפחדי מהכאב,תרשי לעצמך לקלף את המסיכות,את לא באמת זקוקה להם.וכאן מאחוריי פרגוד האנונימיות תרשי לעצמך את הכנות,זה מקום טוב להתחיל.
מה את אומרת???

קרן אור.

הי, זה ממש מורכב ומאוד מסובך, אך בעיקר קשור לבעלי החיים שאני מגדלת ועל כך שבלי לשים לב נתתי להם מזון, שבדיעבד מסתבר, שאיננו תקין. כמובן שעליתי על זה בזמן וכולם בסדר, אבל מדובר בתהליך ארוך עד שכולם יתאזנו מחדש וישפרו את הופעתם ואת מערכת העיכול. אני מגדלת מכרסמים, כלבים וחתולים.. נתתי להם את הטוב שיש ואז גיליתי שהטוב הוא כבר לא טוב וזה עשה קצת נזק... אין לך מושג איזה הרגשה נוראית זו- הייתי צריכה להיות יותר אחראית!! את צודקת.. כל ירידה היא לצורך עליה! ואולי מפה דברים יתחילו לחזור לעצמם.. ואני אהיה הכי כנה שיש.. דבר ראשון, השם שלי הוא מאיה (אין לך מושג כמה זמן אני מנסה לכתוב את זה...), שנית אני חולה מאוד וזקוקה לעזרה! נכון שאני מטופלת, אבל את יודעת מה? אני לא מצליחה להיתח אל המטפלת שלי, כאילו יש בנינו איזה חומה מאוד גבוהה וחזקה שחוסמת אותנו.. אכשהו, איתך אני מצליחה להיות כנה ופתוחה, דבר שלא קורה הרבה ולא קורה בדרך כלל.. תודה שאת כאן! באהבה, מחפשת מוצא..

איזה שם יפה..זה בסדר שאקרא לך בשם שהולם אותך יותר??
אני מעריכה את הכנות,ואני שמחה שסיפרת קצת במה דברים אמורים.יקרה,מה שקרה קרה בתום לב,הרי לא חשבת שהאוכל הוא לא ראוי נכון??את מבחינתך נתת להם את האוכל הכי טוב,אז למה את מענישה את עצמך??מלקה את עצמך ?? אני יודעת שזה חלק מהאופי שלנו,אחד מהרבדים שנמצאים בבסיס ה"א שלנו-הצורך לקחת את האחריות ואת האשמה גם על משהו שהוא לא אשמתנו!!!
דבר שני,הכול בא על מקומו בשלום,לא נגרם איזשהו נזק פרמננטי נכון??
חשוב לראות את האמת הנכונה מול העיניים כי רק ראייה שלה תגרום לדברים באמת לחזור לעצמם ולתפוס את הנפח האמיתי שהם צריכים לתפוס.
לגביי המטפלת-ברור לי שקשה להיפתח פנים מול פנים כשם שזה בפורום.אבל נשמע שאת מתארת משהו קצת מעבר לזה,האומנם??מהי לדעתך הסיבה??ולמה לא לשקול לדבר איתה על הדברים ולראות מה היא חושבת על זה??
אני מבינה אותך לגמריי,כי גם אני נתקלתי בקושי הזה והרבה פעמים פשוט יצאתי מפגישות מאוכזבת או עם תחושה שלא קיבלתי את מה שבשבילו באתי,אבל היום כשאני בטיפול חוזר אני ישר מדברת על הדברים והרבה פעמים אני מגלה שהשלכתי על המטפלת רגשות מחוויה אחרת שלי.
עוד נקודה למחשבה...

ותרגישי חופשי להיותץ שקופה כאן בפורום,כי בשביל זה אני כאן.
שלך,
קרן אור.

תודה! אני אפילו אשמח אם תקראי לי בשמי.. הכנות הזאת די משחררת.. אני והמטפלת דיברנו על הנושא כבר פעמיים.. קשה לי להתחבר אליה, היא לא באה מרקע של הפרעת אכילה, לפחות ככה היא אומרת ואני לא כ"כ בטוחה שהיא רוצה לספר את האמת. אני חושבת שהיא מפחדת וזה מקשה עלי.. אני גם מרגישה שאפילו שאנחנו יושבות ביחד באותו החדר, די קרובות אחת לשניה, אנחנו מאוד רחוקות. את יודעת למה אני מתכוונת?בשביל להיפתח בפני מישהו שאני לא מכירה הייתי רוצה לדעת שהוא סומך עלי ובוטח בי כדי לספר לי קצת על עצמו.. בקשר לבעלי החיים המדהימים שלי, חלקם בסדר ויקח קצת זמן עד שהדברים יתאזנו וחלקם.. רק חודשים יגידו! ואני פה בשבילם, אטפל בהכל עד שהדברים יסתדרו! בסך הכל זאת אשמתי, או לפחות כך אני מרגישה, ואפילו אם זה רק בגלל ההפרעה, וזו לא באמת אשמתי, עדיין הלב כואב... למה אני מתעללת בעצמי?? אין לי תשובה לתת לך על זה... רק מקווה לטוב.. באהבה, מחפשת מוצא

אני יכולה להבין את הצורך שלך גם להכיר את המטפלת שלך ממקום שלה.הרי בסה"כ אנחנו חושפות את עצמנו בפניהם במקומות הכי עמוקים שלנו,והיינו רוצות לדעת שזה הדדי.אבל יש לזה סיבה.זה לא שהן לא סומכות עלינו זה שבמרחב הטיפולי ובמעט זמן שעומד לרשותנו(הרי כמה מהר שיחה של 50 דקות עוברת,לא?) במפגש הן רוצות להשאיר לנו את כל הבמה לדבר אך ורק על עצמנו.זה בא ממקום טוב וחיוני,שרוצה להכיל אותנו בלבד.

שלך,
קרן אור.