שלום בנות, חזרתי

קודם כל, ברוכה הבאה! אני שמחה לשמוע שאת מקבלת שוב טיפול... הצטערתי לשמוע שזה קרה בגלל איבוד נוזלים... אני מקווה שאת מרגישה טוב ומתאוששת.. אכן הטיפול מבעלי ניסיון הוא חשוב, אבל גם טיפול מקצועי הוא הכרחי... כפי שאני נוכחתי לדעת... האם את כרגע נפגשת עם פסיכולוג ודיאטנית? זוהי באמת מחלה נוראית והרסנית... אני מתחננת בפניך: אל תאבדי תקווה ... יש עוד הזדמנות לשנות... נכון, המאבק הוא קשה ומייאש, אך אנשים כן יוצאים מכך, ומחלימים!. תאמיני לי, אני גם די מיואשת מכל העיניין, אבל אני מנסה לשנן לעצמי בראש, שישנו עוד סיכוי שיהיה יותר טוב!. עלייך גם להאמין בכך.. אני חושבת שהצעד הראשון בדרך להחלמה הוא להכיר בכך שאת חולה... הצעד השני הוא לפנות לטיפול... מאחלת לך לילה טוב ורגוע שירה

ערב טוב, אין לך מושג כמה ניחמת אותי וכמה עודדת אותי! נתת לי ביטחון נתת לי להאמין בעצמי, אימי רואה אותי מין הצד מחייכת ואומרת: סוף כל סוף יש חיוך, איזה אושר ילדה שלי... (לטיפה ונשיקה) אני חייבת להדגיש שהיום כל היום הייתי בבית! אימי כל היום הסתובבה והתרוצצה סביבי ניסתה לבוא איתי במגע ללטף ולהרגיע ואני דחיתי אותה שתעזוב אותי שחלילה לא תדחוף לי איזה בננה או איזה קרקר...ועכשיו כשיש בי תקווה קטנטנה-הכל נראה אחרת אני מחבקת את אמא ח-ז-ק כמו שאני באמת אני! ! ! כמו שתמיד חיבקתי אותה ואהבתי אותה!והיא בכתה מהתרגשות,ואמרה:"כבר 28 שעות (היא ספרה את השעות) שלא נתת לי להרגיש אותך להתקרב אלייך ולהיות לצידך להרגיש אמא גם בשעה קשה ומתישה"!ואז התפרצתי אני, הלב אמר לי תאכלי בשביל אמא, ואז בלי לשים לב הבטחתי לאמא שאוכל איתה ארוחת ערב. וסתם שתדעו במשפחה שלי לא אוכלים ארוחת ערב אחרי 8 אבל אמא שלי כ"כ התרגשה היא הזמינה "ארוחה משפחתית" (לכבודי ויותר נכון למעני,אוכלים היום ארוחת ערב כפול 2) אז עכשיו הורי מכינים ארוחת ערב קלילה לעצמם ולאחי ולי מכינים מנה עשירה צמחונית כמובן אבל עם הרבה חלבונים ופחממה. וכולי תקווה שזה ישאר בבטן שלי והעיקר שיתן לי כוח לצאת מהמחלה! כן, אני בטיפול פסיכולוגי התחלתי שוב לאחרונה..אחרי הפסקה ואני ממש לא מתחברת לצערי! ודיאטני יש לי אני תמיד מבטיחה לו דברים אבל אח"כ קשה לי לעמוד בזה...

הי יקרה, האמת שאני לא מכירה אותך כלל, אך אני כן מבינה את דברייך.. אני סובלת מאנורקסיה כבר 12 שנה, אבל אני מאמינה שבסוף המחלה תצא ממני ואתחיל לחיות חיים נורמלים וכך גם את צריכה לעשות.. למדתי שגישה חיובית רק עוזרת. תמיד תקווי לטוב ותמיד תדעי שלא משנה כמה היא נאחזת בנו, עם קצת כוחות ומלחמה שנראית נצחית אנחנו ננצח אותה.. קרן אור המדהימה ניצחה אותה וכולנו יכולות להצליח.. תמיד יהיו עליות ותמיד יהיו ירידות, אך תמיד תזכרי שכל ירידה היא לצורך עלייה וזה מה שחשוב.. אני יכולה לשאול בת כמה את? שלך, מחפשת מוצא(מאיה)

ואו! ממש הרגעת אותי! תודה רבה ששיתפת אותי. יקרה.כואב לי לשמוע שאת חולה כבר 12 שנה ! אני גאה בך שאת מחזיקה מעמד למרות הכל ומאמינה שתצאי מזה!!! הלוואי!!! אני כולי תקווה בשבילך ובשביל כולנו... איך שורדים יום עם המחלה הנוראית הזו? זה כ"כ קשה לי ואני לא מבינה איך וכמה אפשר? אשמח אם תשתפי אותי מה הרגיע אותך והקל עלייך... תאמת שהיה לי רגיעה. הצלחתי לעלות 5 ק"ג מאז שהיתי במחלקה (כתבתי על כך בדף קודם) אבל עכשיו שוב נפלתי לתוך המערבולת הזו... תודה ששיתפת אותי ותודה גם לשירה. אין כמוכן! אני בת 18 וחצי. ואת בת כמה?

זהו, אני אחרי הארוחה המעייפת והמותשת מרגישה כאילו עבדתי בפרך..אבל זה היה כייף לשבת עם האבא אמא ואחי ולהרגיש שווה -ו"בריאה" ולא שונה וחולה...האוכל היה מאד טעים אפילו שנסתי לאכול אותו "מרצון" בינתים האוכל שמור אצלי בבטן אני שומרת עליו בבטן ומתאפקת.לצערי הרב בשבועיים האחרונים והקשים ירדתי 2 ק"ג זה לא הרבה בכלל אבל בשביל הגוף שלי זה המון!!! כל מילי גרם עבורו זה חיים... חסר לי חלילה לרדת 5 ק"ג ואז אני חוזרת למצב הקודם והנורא זה מפחיד אותי נורא! אני הצלחתי לעלות 7 ק"ג עד לפני שבועיים מאז שהיתי שם במחלקה ועד לפני שבועיים עליתי מאד יפה...7 ק"ג כולם היו מרוצים מההתקדמות. גם אני היתי מרוצה רק מה שהפריע לי זה שהבגדים כבר... ועכשיו לצערי ק"ג 2 כבר החסרתי.כלומר הצלחתי רק 5 ק"ג להעלות. בינתיים רק 5 קילו הצלחתי לשמור!!! איך אפשר לשמור עליהם לא לאבד אותם ולהוסיף עוד כמה?היום לא עשיתי שום פעילות גופנית בכוונה עבדתי על עצמי קשה להשאר במיטה ולא לשרוף שום קלוריה ואנרגיה... אשמח לקבל תשובה אם יש אוהבת נטע

אני שמחה שהצלחתי להחדיר בך תקווה!! איך שורדים יום עם המחלה?? את תאמיני אם אספר לך שאין לי תשובה... הימים פשוט זורמים, קלים או קשים, חולפים להם... לפעמים גם לי נדמה שכבר אי אפשר, שנמאס להילחם, אבל אין ברירה.. אני אהיה בת 27 בעוד מספר חודשים ואני צעירה מידי בשביל שמחלה תיקח לי את חיי.. אספר לך שבכמה שנים הראשונות בכלל לא הייתי מודעת לכך שיש לי בעיה או שאני אנורקסית, בשלב מסויים שכבר כן הבנתי את זה, לקח לי הרבה זמן לבקש עזרה, הייתי בטוחה שאסתדר לבד וכשמצבי החל להחמיר ניגשתי לרופאת המשפחה שלי וביקשתי עזרה ואז כמובן נכנסתי לטיפול הראשון שלי.. מה עזר לי? דבר ראשון שהבנתי, אחר כך הטיפול מאוד תמך ועודד.. גם מצאתי דרכים לשחרר את הנפש הפצועה שלי. אני מציירת וכותבת והרבה פעמים זה מקל ועושה לי טוב, משחרר מאוד! אני מבינה שהיית מאושפזת? זה הדבר שממנו הכי חששתי! ובגלל זה פחדתי לבקש עזרה.. בטיפול הראשון שלי המרפאה להפרעות אכילה, אחרי שנתיים של טיפול, קרה לי משהו ונפלתי, חזק. מנהלת המרפאה קראה לי לשיחה ואמרה לי שיש לי שבוע להעלות לפחות 1 קילו ואם לא היא מזמינה את ההורים שלי לפגישה שתגיע אחרי שבוע ותפנה אותי לאישפוז בתל השומר. באותו הרגע חשכו עיני ולא ידעתי איפה לקבור את עצמי. כמה שלא ניסיתי לאכול זה לא עזר. אחרי שבוע, יום לפני הפגישה היא קראה לי לבוא למרפאה כדי להישקל, היא שקלה אותי 3 קילו יותר מה שהיה לי מאוד מוזר כי לא ממש הצלחתי לאכול, אבל לפחות נרגעתי והבנתי שלאישפוז לא אגיע. יום אחרי זה הגעתי שוב למרפאה והאחות הכריחה אותי להישקל שוב והמשקל הראה אותי עם 3 קילו פחות.. מסתבר בדיעבד, שמנהלת המרפאה לא שקלה אותי נכון.. בקיצור היה בלאגן שלם וביקשתי עוד צ'אנס והצלחתי.. הפואנטה בסיפור הוא שהבנתי שכשאני מציבה לעצמי עקרונות וגבולות אני לא חוצה אותם, כמו עם האישפוז לדוגמא, נשבעתי שבחיים לא אגיע לאישפוז ואני עשיתי, עושה ואעשה הכל כדי שזה לא יקרה. תנסי גם את לתת לעצמך נקודות מסויימים ותנסי לא לעקוף אותם, אם לי זה עוזר אז אולי גם לך זה יעזור...(חס וחלילה שלא תחשבי שאני שופטת אותך באיזה שהיא צורה- זו רק דוגמא :-)..) גם אני עכשיו בנפילה חזקה, אבל אני עושה ת כל המאמצים כדי לטפס בחזרה למעלה! מאז שאני חולה היו לי כ"כ הרבה עליות וירידות שכבר הפסקתי לספור ממזמן, אבל את האמת זה לא מה שישבור אותי. אני רוצה להאמין שאני יותר חזקה ושמגיע לי יותר טוב.. זו מחלה שמאוד קשה לצאת ממנה, זו מחלה שלוקחת חיי אדם לחינם! אנשים שיקרים לי ניסו להזהיר אותי מהמחלה ועל השלכותייה, אבל המחלה לא נתנה לי להקשיב והיום אני כבר רואה את התוצאות, מה אין לי בגללה ואפילו את רפלק הלעיסה היא מצליחה לקחת ממני! אני כותבת לך ובוכה כי זה קשה וזה כואב והחיים עוד לפנינו!! אני שמחה שהתחלת טיפול, את נשמעת מקסימה, טובה וחמה וכואב לי הלב לשמוע שאת נופלת! אגב, את חזרת לאישפוז או שאת מטופלת המרפאה להפרעות אכילה?

אני מחזיקה לך אצבעות ומקווה שתצליחי, אני יודעת שתצליחי... תרגישי חופשי לשאול מה שבא לך.. שלך, מחפשת מוצא (מאיה)

מאיה ה-100 ממת!!! אין עלייך!!! את נשמה טובה. בזכותך אצליח לישון הלילה...בינתיים אני לא נרדמת כי אני מרגישה את הבטן שלי מתהפכת אני צריכה לשמור "ביביסיטר" על הגוף שלי שלא יקיא ורק אח"כ אוכל לישון שינה טובה בזכותך .תדעי לך שממש הצלת אותי הערב היתי על סףףףףףף קטסטרופה! כן אני מטופלת במרפאה. היתי בבי"ח השבוע בביקורת ופגשתי את הרופא שלי הוא התאכזב לשמוע על ההתדרדרות אבל הוא מאמין בי.ואני גם מאמינה בו שיעזור לי (מרחוק...) היום הרופא שלח לי הודעהSMS מאד חמוד מצידו שהוא דואג לי הוא כתב שהוא דואג ומתגעגע אלי.זה נתן לי תחושה קצת יותר טובה לדעת שמישהו שם חושב עלי גם כשאני בבית...אבל תדעו לכן שאין כמו הפורום הזה.הוא הכי מעודד שיש אתן כולכן מדהימות!!!מזל שמצאתי אותך מאיה. אני מתפללת בליבי שתבריאי מהר מהר 12 שנים מספיק סבלת עכשיו מגיע לך להחלים מתוקה! תודה על האצבעות מרגישה אותך חזק חזק וגם אני מאמינה בך שתצאי מהמחלה ומיד...תודה על האכפיות והרצון לעזור. יש לי פולים של שאלות:-) האם את רוצה ללכת עם חברים למסעדות וכ"ו? אני משתוקקת לזה. כל הזמן קובעת עם חברים ופתאום אני מפשלת להם הכל ולא באה וזה גורם להם להתעצבן עלי אני מודעת לכעס שאני גורמת להם אני כ"כ רוצה לצאת איתם וברגע שאני צריכה לצאת פ ת א ו ם אני...אני מתבלבלת לא מוצאת את עצמי! האם זה מוכר לך? זה הצרה של החורף. בקיץ נוסעים לים ברכה כייפים ובחורף אין מה לעשות רק לשבת במסעדות ולטחון...האם זה מוכר לך התופעה הזו? עשיתי היום הרבה חשבון עם עצמי-חשבתי שאם אחד החברים היו מתנהגים כך היתי חוטפת עליו ג'ננה למה תמיד הורס את הכל?! אני מבינה אותם את הכעס שלהם. אז החלטתי פשוט לא לקבוע יציאות למסעדות, זהו. אבל זה קצת מתסכל אותי כי אני חברותית בדם ותמיד צריכה לצאת עם החברים.מבינה?מה אפשר לעשות?החברים שלי יודעים שקשה לי לאכול הם מודעים לזה היטב.תמיד שאני נכנסת למסעדה עם חבר'ה מנסים לדחוף לי משהו ואני לא מסוגלת בא לי להקיא עליהם את העצבים שהם רבים איתי על אוכל .ואפילו אתמול ליוותי חברה למסעדה רק בכדי לקנות לה תבנית מנה לצהרים ואז ישר המלצר רץ אלי ואומר -"לך להביא צמחוני"?!?!?!?

אני שמחה לשמוע שאני עוזרת לך ושאפילו הצלחת ללכת לישון כמו שצריך הלילה.. אני בכל אופן קצת מתקשה לישון לאחרונה. אתמול נרדמתי רק ב-2 בלילה וב-5 כבר קמתי.. ככה זה כשראש שלנו טרוד ועסוק במחשבות מיותרות על אכילה.. אני מכירה את הנוששא של יציאה למסעדות עם החבר'ה. אני בטוחה שלא רק אני ואת חוות את זה. כשהייתי בגילך, גם אנחנו היינו יוצאים למסעדות הרבה, בעיקר בחורף (יותר נכון הם היו יוצאים..), אני כמובן תמיד מצאתי את הדרך המתוחכמת להישאר בבית. היום, החבר'ה שלי כבר לא יוצאים הרבה למסעדות ובכלל, אנחנו בדרך כלל יוצאים רק כשיש איזה ארוע או יומהולדת לחברים קרובים וגם אז מתחיל אצלי הבאלגן! מה ללבוש ואיך אני נראית? הן שאלות שלפני כל יציאה, במשך כל היום מטרידות אותי.. כל דבר שאני לובשת אני מרגישה איתו כמו בלון נפוח או כמו פרה מהלכת, אבל היום, אני מכריחה את עצמי להשתדל קצת יותר ואני לובשת פחות או יותר את מה שנדמה לי שהכי נוח לי בו ופשוט יוצאת. עצם זה שאנו יושבות בבית ולא יוצאות, וזה לא משנה אם זה למסעדה, ארוע או אפילו לסרט, אנחנו פשוט משרתות את המחלה "ונותנות" לה את מבוקשה. אחד הדברים החשובים שהמחלה הזאת לוקחת מאיתנו זה האינטרקציה עם אנשים אחרים והיא מבודדת אותנו לפעמים גם עד לרמה שאנחנו ממש נשארות לבד, בידוד חברתי! בשלב כלשהו צריך להתעורר וחלק מהחלמה לדעתי, הוא כן להתאמץ ולצאת מהבית גם כשלא רוצים. אני מבינה אותך ומבינה מאיפה זה בא. אולי תנסו לגוון את היציאות שלכן ובמקום לצאת רק למסעדות תלכו לסרט או לכל דבר אחר.. גם אני בן אדם חברותי, אבל תמיד אפשר לגוון קצת את היציאות... אני כ"כ מזדהה איתך, התחושה הזאת שיש מישהו שבאמת דואג לך ושולח לך הודעות ומתקשר כדי לשאול מה שלומך מדהימה! בנפילה הגדולה שהיתה לי, בטיפול הראשון שלי המרפאה, המטפלת היתה שולחת לי הודעה, ערב ערב במשך חודש ושואלת לשלומי וזה מדהים שפתאום נכנסים לך לחיים אנשים שבאמת, אבל באמת רוצים לטובתך ובאמת דואגים לך ורוצים רק שיהיה לך טוב ושתבריאי.. זה טוב לעשות חשבון נפש עם עצמך, לדעתי זה מראה שאנו מודעים לעצמנו וזה מרכיב מאוד חשוב בהחלמה. אל תחמירי עם עצמך בגלל שאת קובעת עם חברותייך ומבריזה, זה לא באמת את, זו המחלה!! אני בטוחה שאת, בלי המחלה, היא מישהי אחרת.. :-) בכל מקרה, גם אני שמחתי להכיר בן אדם נחמד ומדהים. כיך לי לדבר איתך.. תרגישי חופשייה שלאול מה שבא לך וכמובן שגם אשמח לענות לך... שיהיה לך בוקר נפלא! שלך, מחפשת מוצא (מאיה)..

קודם כל, שמחתי לשמוע שהצלחת לאכול ארוחת ערב עם משפחתך! אני מבינה עד כמה זה יכול להיות קשה, אבל כל הכבוד לך שאת לא מוותרת! בקשר ליציאות עם חברים- אני מסכימה עם מחפשת מוצא (דרך אגב, מאיה הוא שם יפייפה!!!)... תנסו לקבוע מקומות שלא מעורב בהם אוכל וכך יופעל עלייך פחות לחץ... אני לא בנאדם כ"כ חברותי, אך כשאני יוצאת עם חברות שלי, זה בדרכ למסעדות, אבל אני אוכלת את הארוחת ערב הרגילה שלי קודם בבית, ואז ביציאה שותה דיאט קולה. אני ממש לא ממליצה לך לנהוג כך... זוהי דרך המשמרת את המחלה, והיא לא הדרך הנכונה, אך כעת קשה לי לאכול ליד אנשים אחרים אוכל "רגיל" גם אם הן חברות שלי... החברות שלי כבר רגילות לזה שאני לא ממש אוכלת איתן, כך שמהבחינה הזאת לא מופעל עליי לחץ... תנסי לראות את היחס של חברייך כדאגה אמיתית למצבך... כמו שמחפשת מוצא אמרה, אל תחמירי עם עצמך. תבחיני שזוהי המחלה שגורמת לך לא לצאת עם החברים, היא מחלה שמבודדת אותנו... עם זאת, אני כן חושבת שלנסות לצאת ולאכול אוכל שאת לא אוכלת ביומיום הוא חלק חשוב בהחלמה (כך גם הדיאטנית שלי אומרת לי). שיהיה לך יום נפלא, שירה

תודה רבה רבה רבה על הכל. אתן ממש מצילות אותי!!! הצלחתי לעבור את הלילה בשלום וזה בזכותכן... תודה על העידוד ועל הכל, התאכזבתי לשמוע מאיה שאת לא מצליחה להרדם בלילה:-( זה כ"כ קשה אני מכירה את זה.ואני שולחת לך המון כוח לקום מהנפילה ולחזור להיות מאיה האמיתית והמושלמת!!! שירה-אני שמחה על העצות, יש לך מזל שחברייך לא לוחצים עלייך ואת דווקא כן חברותית! וחמודה מאד. תודה רבה אני מאד רוצה להבריא ואני מאמינה שאני יכולה ובזכותכן ואני מאמינה בכולכן שתצלחנה לצאת מזה בקרוב קרוב.... אז חמודות שלי שיהיה לכולנו יום טוב ומווווצלח:-) אוהבת ומעריכה נטע

בנות יקרות, דמעות מציפות את עיניי כרגע.. קראתי את כל שכתבתן והזדהיתי עם כל מילה שלכן כמעט, עם כל התנהגות שהמחלה גורמת לכן לבצע..ואני חשבתי שזו רק אני שמתנהגת ככה בצורה חולה :( דיברתן על לצאת למסעדות, על כך שאתן נוהגות לבטל/לא להופיע/להבריז.. זה כ"כ אני..אני זוכרת שכשהייתי חולה ממש לא הייתי יוצאת לשום בית קפה, תמיד הייתי מסרבת עד שכבר פיתחתי חרדות מבתי קפה למיניהם.. אפילו לאכול סלט בחוץ היה לי קשה עד מאוד!! וכן, גם היום זה עדיין קשה לי לצערי..:((((( וכשאני כותבת על זה אני לא מאמינה פשוט שאפילו סלט בחוץ מעורר בי אימה די נמאס לי מזה כבר.. כ"כ הזדהיתי עם שירה שאמרה שהיא תמיד אוכלת את ארוחת הערב שלה בבית ואז יוצאת לבית קפה ושותה דיאט קולה.. זה כ"כ אני!! אני כל הזמן עושה את זה ומרגישה רע!! רע!! רע!! אני מרגישה עוד יותר שזה מבודד אותי מהאדם שיושב מולי, שהמחלה ממש אוחזת בי באותם רגעים, שכל הבילוי פשוט מתרכז סביב הדיאט קולה הזה ותחושת השליטה המטומטמת שהוא מביא איתו, שהכל מתרכז סביב התחושה הנוראית שזה גורם לי להרגיש! תחושת הריחוק והבידוד...:( ורק עכשיו אני מבינה את זה יותר..לפי המילים שלכן.. גרמתן לי להבין עד כמה גם אני מתנהגת בצורה חולה לפעמים..ואני לא שמה לב :(( לא תמיד.. גם לי קשה מאוד לישון בלילה לאחרונה.. הרבה מחשבות מציפות ומטרידות אותי..וגם אני כמו מאיה מוצאת את עצמי הרבה פעמים נרדמת רק ב-2 בלילה ומתעוררת ממש מוקדם.. זה מתסכל אותי!! כל הזמן לפני שאני שוכבת לישון אני חושבת בדר"כ על האוכל של יום המחרת..על הכמיהה הזו פתאום לטעום ממנו שוב ושוב..זה נהפך לממש אובססיה כזו..שאני ממש מחכה לארוחת הבוקר שתמלא אותי "נפשית"..אוח כמה ליקויים!! :( אתן מזדהות עם זה? נטע היקרה, אני ממש המומה מההתמודדות שלך..באמת, כל הכבוד לך! יש לי חברה שגם כן הייתה מאושפזת בבית חולים וסבלה שם המון!! עכשיו היא נמצאת יחד איתי במרפאה ולא פעם מאיימים עליה שיפנו אותה לבית חולים לאישפוז..אל תהיי כמוה יקרה! אל תגיעי למצב כזה שלא תהיה ברירה אחרת אלא להחזיר אותך למקום הנורא הזה! ואני מאמינה שזה לא יקרה אם תתני לעצמך את האפשרות להחלים..ואת יכולה, אני יודעת שאת יכולה.. כל הכבוד גם על ארוחת הערב עם המשפחה.. זה מזכיר לי שהדיאטנית שלי אמרה לי שכרגע הגוף שלי זה ה"תינוק" שלי..שאני צריכה לטפל בו, לדאוג לו ולשמור עליו..לא להתעלל בו יותר..והיא כ"כ צודקת.. אני עד היום מרגישה שברשותי תינוק! תינוק רעב <לאו דווקא פיזית> שרוצה כ"כ הרבה ממני ואני משתדלת כמה שיותר לגונן עליו ולהפסיק לרדות בו ולשנוא אותו.. אני עושה מאמצים עילאיים לקבל את הגוף שלי כמות שהוא ולחדול מההשוואות שאני עושה עם גוף של בנות אחרות.. וזה קורה לי הרבה ואני מנסה להפסיק עם זה! כי אני יודעת שזה משרת את המחלה. אני חייבת לשתף אותך שבכל תקופת המחלה שלי תמיד אבל תמיד הייתה לי תקווה קלושה שאני אצא מזה בסוף..ידעתי ועד היום הידיעה הזו ברורה

לי - שהאנורקסיה היא לא מנת חלקי ולעולם לא אתן לה להיות! אני אעשה הכל כדי לסלק אותה ולחזור לחיים שפויים ונורמלים עד כמה שאפשר בלעדיה. וזה מה שצריך להנחות אותך..אני שמחה לשמוע שיש לך בטיפול אנשים שדואגים ואכפת להם ממך.. אני רואה את זה גם אצלי ואת האמת שזה הדבר שהכי מחזק אותי בחיים האלה כרגע- הטיפול. שאליו אני הולכת כל הזמן בהתרגשות ובציפייה.. מחר קבעתי לצאת עם חברה בבוקר ואני חוששת שאני אכן הולכת לנהוג ע"פ התנהגות חולה ולהזמין שוב את המשקאות הדיאטטים האלה..וזה יותר משום שאני חוששת מאוד גם לאכול משהו שלא ישביע אותי כמו ארוחת הבוקר הכ"כ מוכרת שלי.. האם מישהי מזדהה עם חרדת הרעב הזו? שיהיה לכן סופ"ש שקט בנות, והחלמה מהירה לכולנו. שירן

לשירן המתוקה. כ"כ הזדהיתי איתך גם אני. שאת חוששת ללכת לבית קפה...זה כ"כ קשה ומתסכל. ואני חשה בדיוק כמוך במסעדות אני יושבת עם חברים הגוף שלי איתם אבל הראש שלי עסוק בכוס שלידי...(למרות שאני אפילו בדיאט קולה לא נוגעת) רק מים, סויה, ושזיפים בלי סוכר. ולאט לאט אני מרחיבה את האופציות למיץ תפוזים וומיץ רימונים-היום בצהרים אתחיל:-) וגם אני חשה כמוך בלילות כשאני הולכת לישון מעסיקה אותי המחשבה של האוכל אוכל כל הזמן אני חושבת איך אצליח להתמודד מחר עם הצרה הזו. שמחתי לשמוע שתמיד היתה לך תקווה לצאת מהמחלה זה כבר חצי המכה. את תצאי מזה יקרה. אני מאמינה בך בלב שלם. בינתיים היום אני בבית כי אני פשוט לא מרגישה טוב הבטן כל-כך כואב אני מתפתלת...פעם חשבתי שלמי שאין בטן אז אין לה גם כאבי בטן כמו שאומרים שמי שאין לו ראש סימן שאין לו שכל...וזה כזה לא נכון כי כשאין בטן אז כואב לא רק באזור הבטן אלא כואב בכל האזור סביב הבטן וכמובן הנפש. האם החברים לוחצים עלייך במסעדות??? תרגישי טוב מתוקה אוהבת את כולכן נטע

לשאלתך, עד לא מזמן לחצו עלי מאוד בכל הקשור במסעדות ויציאות בחוץ. לא הבינו מדוע אני כל הזמן מתרחקת ולא יוצרת קשרים, נעלמת.. לאט לאט מעגל החברות שלי הצטמצם בעקבות המחלה <וטוב שכך כי אלה היו חברות שממזמן הקשר בינינו היה רעוע> ועכשיו אפשר לומר שיש לי חברה אחת טובה שבאמת היחידה שמתעניינת בכנות בשלומי ומסוגלת להכיל את המצב שאני נמצאת בו. <אולי משום שגם היא הייתה חולה באנורקסיה בעבר> שירן של לפני המחלה אהבה מאוד לצאת לבתי קפה ..אני זוכרת לפני שנה וחצי בערך בחופש הגדול כמה יצאתי לבלות בבתי קפה, כמה נהניתי מעצם הבילוי ומההתנסויות החדשות.. כמה זה מעולם אבל מעולם לא עורר בי טיפת פחד או חשש... ועכשיו החליפו את שירן הזאת בשירן אחרת, חולה יותר.. מעורערת יותר.. שאפילו סלט לא מסוגלת לאכול בחוץ...:( וכן זה חסר לי מאוד הספונטניות הזאת והבילויים בחוץ אבל משום מה זה מה שפחות מטריד אותי בימים האלה..הפן החברתי פחות מטריד אותי אולי כי כבר התרגלתי ללבד הזה ולהיות עם עצמי..אולי כי המחלה הרגילה אותי לחשוב שכך הכי טוב.. במצב ה"בטוח" הזה שהכל בשליטתי.. אני מקווה שיום אחד אני אוכל לשבת בבית קפה כאחד האדם מבלי רגשות אשמה מציפים ולחוש שמותר לי..שלא הולך לקרות אסון.. זה טבעי שתכאב לך הבטן כ"כ מאז שהתחלת לאכול..הגוף שלך לא רגיל למזון..לאט לאט את תראי שזה יסתדר ואת תרגישי פחות כאבים..כמה פעמים בשבוע אגב את הולכת לטיפול? האם את משלמת עליו או שזה דרך קופ"ח? את בכיתה יב' אם אינני טועה, נכון? בבית הספר יודעים על המחלה שלך המורים והחברות? תרגישי טוב יקרה, ותמשיכי להתמיד באכילה עם כל הקושי כי זה רק מה שיקדם אותך בסופו של דבר החוצה. שירן.

כ"כ מבינה אותך את הקשיים לצאת למסעדות ובתי קפה זה כ"כ כ"כ קרוב אלי ומדבר אלי. נכון, אני בכיתה י"ב אני כמעט הכי גדולה בכיתה:-) פעם הלכתי פעמיים בשבוע ולפעמים אפילו שלוש. כרגע אני הולכת פעם בשבוע... וזכור לי שהיתי מביאה התחייבות לטיפול.משהו כזה. אבל עכשיו אני ל מביאה, לא יודעת למה. אולי זה מסדר איכשהוא. וחוץ מזה היתי אצ מישהי פרטית וכן שלמנו לה לפעמים זה שווה. מתוקה, אני חייבת לעזוב לצערי כרגע אני יוצאת עם הורי למיון. אימי חוששת מאיבוד אלקטרוליטים.אני חיוורת נורא בקושי זזה. מה זה אלקטרוליטים דרך אגב??? משהו כזה, לא יודעת איך אומרים...אין לי כוח לריב ואני נאלצת ללכת בכפיה . כשאחזור ובתקווה שאחזור אעדכן איך היה. אוהבת נטע

אני שמתי לב שלא ממש כתבתי לך אבל אני נורא אשמח אם נוכל לתמוך אחת בשנייה ואפילו שמתי לב שאנחנו באותו הגיל גם אני בת 18... אני חולה באנורקסיה מאז שהייתי בת 14 מה שאומר שאני כבר 4 שנים עם המחלה הנוראית הזאת ואני מבינה את הקושי ואת הכאב.. לצערי אני לא ממש מצליחה לעלות במשקל אפילו ירדתי קצת בזמן האחרון מ44 קילו ל42 כי אני פשוט לא מרגישה נוח בשום משקל אחר ולמען האמת אני כן קצת אבודת עצות אבל אשמח בכל זאת להיות אתך בקשר למרות שנכון לעכשיו אני מרגישה שאין לי יותר מדי מה לתרום לך חוץ מלהגיד לך שמתוך הדברים שקראתי אני מאמינה בך וביכולתך לצאת מזה ולחיות חיים בריאים ומאושרים...

תקווה יקרה! מה שלומך היום?כ"כ שמחתי לקרוא מה שכתבת לי וכמובן שאני אשמח שנהיה בקשר ונוכל לתמוך אחת בשניה...אל תחשבי שאין לך מה לתרום יש לך הרבה את למודת סבל ואת עברת 4 שנים קשות שבטוח למדת מהם איך קמין אחרי נפילה וחוץ מזה עם 4 שנים את סובלת חייב להיות שאת גיבורה ענקית! אני בקושי שורדת את המחלה שנה וחצי... כל הכבוד לך את חזקה ואת תמשיכי להיות חזקה!!! אוהבת אותך ומאמינה בך שתחלימי מהר מאד ונמשיך לתמוך בשניה ונשמור על עצמינו בריאות:-) אוהבת נטע

איך היה במיון אתמול? האם באמת איבדת אלקטרוליטים כמו שאמא שלך חששה?? עד כמה שידוע לי אלקטרוליטים זה סוג של מינרלים חשובים לגופנו. איך את מרגישה היום? האם בבית הספר יודעים שאת חולה? גם אני סובלת שנה וחצי מהמחלה הזו.. לפני כן לא הייתה לי שום היסטוריה להפרעות אכילה.. זה התפרץ אצלי בעקבות מצוקה כמו אצל כל אחת , ומאז מיותר לציין שהשתניתי לגמרי.. החיים שלי התהפכו על פיהם.. האם גם את היית בריאה לחלוטין לפני השנה וחצי הזו? שירן