רק לשתף...

מה שלומך יקרה? כ"כ היה לי קשה לקרוא מה שעבר עלייך היום:-( זה כ"כ כואב לי על בשרי. אני מרגישה אותך מאד קרוב לליבי ואני מחבקת אותך חזק ורוצה להגיד לך כל הכבוד שיצאת מהכיתה ואכלת את הפרוסה! זה צעד ראשון וחשוב שאכלת. דבר שני אני לא מכירה את התופעה של רעד בכל הגוף אני מבינה שנבהלת מסכנה שלי בטח חטפת טראומה אבל זה יעבור מאמי. אני מבטיחה לך!!! אני לא מכירה את הרעד אבל אני מרגישה את התחושה של החוסר שליטה על הרגלים הרגלים כאלו חלשות וכשאני מניחה אותן על הרצפה הן מתחילות לרעוד עד שאני נעמדת זה נעצר... לזה התכוונת אולי??? וגם אני חטפתי עוד הרבה מכות חדשות מהא...היה לי קשה מאד הכל בבת אחת!אתן לך דוגמא- כמו למשל שיעור יתר, האם יש כאן עוד מישהי כמוני? אני מרגישה פתאום שצומחות לי שיערות במקומות שבחיים לא היו לי, כמו בידים...מה זה?הצילו? אתמול בכיתי על הברכייים של אמא שעה שלמה בגלל זה!!! היא אמרה שזה כתוצאה של הא' איכשהו היא טוענת שזה קשור לאיזון הורמונלי...אני לא ידעתי אם להאמין לה אולי היא רק מנסה להפחיד אותי??? אז מתוקה.למחלה הזו יש הרבה ביטווים ומאפיינים ואנחנו נתגבר ואנחנו נתחזק!!! נחזיק יד ביד נלך צעד אחרי צעד ננצח את המחלה הנוראית הזו ונגיע רחוק רחוק...ואת לא תיפלי חמודה את בעליה ותזכרי שכל נפילה מביאה בעקבותיה עליה אוהבת אותך ושמחה ששיתפת אותנו:-)

שיעור יתר(לנטיגו) נגרם כתוצאה מהרעבה וממחסור של שומנים בתזונה שיגנו על הגוף וישמרו על טמ"פ גוף מאוזנת.זאת דרך של הגוף להגן על עצמו.הנחמה היא ששערות אלו נושרות לאחר שמושגת עליה במשקל ומתחיל תהליך של ריפוי. בקיצור יקרה,הילחמי כדי להחלים,כל שאר התופעות (או רובם) תחלופנה יחד עם ההבראה שלך.לשם צריכים להיות מגוייסים כוחותייך. שלך, קרן אור.

קודם כל, אני שמחה שלקחת את עצמך בידיים, ולא נתת לעצמך ליפול יותר מידד... אני גם מאוד מזדהה עם העיניין של אי יכולת לאכול בפני אחרים... אני חושבת שעשית צעד נכון, בכך שיצאת החוצה ואכלת את הסנדביץ... העיקר שלא דילגת על הארוחה... אני בהחלט מכירה את הרעד הזה... אני חושבת שזה נבע מבתוכך, כי ידעת שאת חייבת לאכול בשעה הזו בדיוק ארוחת צהריים שבלאכול... אני חושבת שזה בעיקר מפני הפחד אולי ליפול שוב... מה את חושבת? שולחת חיבוקים וחיזוקים שירה

הי מתוקות, הרעד לא פסק גם אחרי שאכלתי וגם אחרי שניסיתי לייצב את עצמי.. גם אני שמחה שלא ויתרתי על הארוחה, הרעיון הוא להילחם במחלה ולאלתת לה יד חופשית. אם לא הייתי אוכלת זה כאילו פתחתי לה דלת להרוס אותי.. שירן יקירה- תודה לך על מילות העידוד והחום. לגבי שיער שצומח פתאום, עדכמה שידוע לי זה קשור להפרעת האכילה ולאכילה לא נכונה. הגיאטנית שלי אומרת שהפרעת אכילה בהחלט יכולה לגרום לגוף להגיב בדרכים מוזרות, כמו שיעור יתר. אני בהירה מטבעי וגם אצלי השערות בידיים החלו להשחיר עם הזמן. זה רק מוכיח לנו שהפרעת האכילה עושה יותר נזקים מאשר דברים "טובים" כמו שהיא גורמת לנו לחשוב... אל תדאגי מתוקה, זה לא אומר שאת מישהי אחרת פתאום... שירה יקרה- תודה לך על החיזוק, את משרה בי נינוחות ורוגע.. את מכירה את התופעה הזאת של הרעידות? ומה שלומך באופן כללי? תודה שאתן פה בשבילי, באהבה, מחפשת מוצא (מאיה)

אני מכירה את הרעידות... אבל אצלי הן יותר פנימיות מה שנקרא...אין לכך ביטוי חיצוי... אני בסדר... חיה יום אחרי יום... עם האוכל קצת קשה, אבל אני מקווה שזה יסתדר בסוף.. איך עובר עלייך היום? באהבה שירה

את כותבת "מקווה שזה יסתדר",וע"כ יש לי להאיר ולהעיר משהו-זה לא יסתדר מעצמו אם לא תניעי את עצמך בכיוון.הפרעת אכילה,לצערי,לא חולפת מעצמה. קרן אור.

אני יודעת שהפרעת אכילה לא חולפת מעצמה. הבעיה היא שכל הסובבים אותי בטוחים שברגע שהגעתי למשקל תקין, הכל "טוב", שירה "בסדר", היא "בריאה" עכשיו... ואני חלשה מידי כדי לעשות את השינוי בעצמי... חלשה להתמודד מול האוכל. להתמודד מול עצמי. ובנתיים למשפחה לא ממש אכפת וכך גם לחברות.... ואני עם דמעות בעיניים, מנסה להאבק בקול החולה שאומר לי: "חבל שהסכמת ללכת לטיפול של דיאטנית מלכתחילה.. היית צריכה להיות יותר חזקה, לא לוותר, להגיע למטרות שלך". ואני נשארת לבד עם כל המחשבות מתרוצצות בראש. מה איתך? איך את מרגישה? אוהבת ומעריכה שירה

אני שמחה שאת משתפת אותנו.אני מאוד מעריכה את האומץ שלך והכוח שקיים בך לדעת לקום גם אחרי נפילה כואבת.. וכל הכבוד על זה שיצאת לאכול בחוץ.אני חושבת שחשוב לא לפספס שום ארוחה וכן לשמור על הטיימינג כדי להתחיל איזון תזונתי.לגביי הרעד-הרעד נובע ברוב המקרים מחוסרים תזונתיים(כדוג' ויטמיני B) וגם במצבים של ירידת סוכר ולחץ דם פתאומיים,שוב,מחוסר אכילה ומכך שעברו שעות רבות מהארוחה האחרונה...ולכן אל תתני לעצמך לפספס ארוחות.הרעד ירגע כשתגיעי לאיזון ובטח לא לאחר ארוחה אחת... קרן אור.

קרן אור מלאך יקר- הרעידות היו מאוד מפחידות, אף פעם לא קרה לי דבר כזה.. אי לא אפספס ארוחות, אפילו שהייתי בנפילה מכאן אני רק ממשיכה לטפס למעלה!! אני לא יודעת אם אני אמיצה, אבל לספר לכן זה לשחרר מועקה... :-) ומה איתך? לא היית כאן הרבה זמן.. שירה מקסימה- אני יודעת שזה קשה לך ואני שמחה לשמוע שלמרות זאת את מתמודדת! איך היום שלי עובר?? די קשה, הרבה התרוצצויות בין לימודים, עבודה ועוד... עכשיו אני בבית.. נחה.. נושמת לרווחה מהיום המטורף הזה... יקרות, אני זזה למיטה- אני גמורה מעייפות ואני מקווה אולי אצליח להירדם... שלכן ובאהבה, מאיה..

מאיה- רק כדי להסב את תשומת ליבך, זאת נטע שהגיבה לך בהתחלה ולא אני.

רק עכשיו קראתי את מה שכתבת וכמובן שאני מאוד רוצה להגיב לך על כך.
בעניין הרעידות , יש לי די ניסיון גדול לצערי בכל מה שקשור בחרדות <כל חיי כמעט סבלתי מהפרעת פאניקה קשה מלווה בהתקפים עזים> ואני באמת חושבת שהרעד הזה אצלך נבע ממתח/לחץ נפשי של אותו הרגע.
אולי הרגשת "כבולה" באותו רגע משום שידעת שאת אינך מסוגלת לאכול ליד אנשים <אגב גם לי מאוד קשה עם זה, אני מרגישה שכולם תמיד מסתכלים עלי..> ונלחצת כי לא ידעת מה לעשות..או שפשוט הגוף שלך היה זקוק לאוכל והוא הגיב לך בצורה הזו.
עכשיו כשאת מדברת על זה אני נזכרת שגם אצלי בתקופת המחלה זה היה כך הרבה פעמים..הרעד הזה בידיים.
זה היה קורה לי הרבה כשהייתי צריכה לאכול, אני חושבת שזה נבע גם כן אצלי מלחץ ומתח נפשי..וגם כתוצאה מההרעבה.. כי בכל פעם שהיה נכנס לי אוכל לפה הייתי מתחילה להילחץ והידיים שלי היו רועדות..כנראה כי גם כ"כ פחדתי מאיבוד שליטה...
אוח איזה זכרונות עצובים :(

אבל אני יכולה לנחם אותך בכך שזה יעבור! ברגע שתתחזקי פיזית את תראי שהגוף שלך כבר לא ירעד. הוא כרגע במצוקה, בסכנה, והוא חייב להרגיש בטוח.
תחשבי שהגוף שלך כרגע זה כמו חיה פצועה ורעבה.. שסובלת מקור..שמחפשת חום וביטחון. וכל אלה יגיעו עם הזמן ועם ההבנה שהגוף שלך זקוק לאוכל הזה כדי להחלים. וכמובן בזכות הצעדים שתעשי עבור עצמך.
זה מצויין שאת עולה על דפוסי המחלה החולים האלה ומתקנת אותם. אני יודעת וגם אצלי זה קורה הרבה פעמים שאני פועלת כבר באופן "עיוור" ע"פ המחלה אבל אני עושה את המאמצים לשנות את זה. <כמו למשל בנושא ההשוואות ביני לבין נשים אחרות. מיום ליום זה פוחת כי אני לא נותנת לזה מקום פשוט . אני לא מרשה לעצמי לעשות את זה יותר>

נטע יקרה- אני מכירה את התופעה הזו של השיעור בגוף. אצלי זה גם התרחש בחלקים מסוימים ולא הבנתי מדוע זה התגבר אצלי כ"כ בתקופת המחלה. זה עובר .. כל התופעות ההרסניות האלה עוברות בסוף ברגע שחוזרים לאכול בצורה מסודרת וברגע שהגוף משיב לעצמו את מאגרי האנרגיה.
ולא, אמא שלך לא טועה. והיא לא אומרת לך סתם. תאמיני לה שזה באמת כתוצאה מהפרעת האכילה.
תתעודדי, כי זה בר שינוי!

שירן.