חרדת רעב

קודם כל, אני מתנצלת שרק עכשיו אני מגיבה לך... המצב קצת מטורף עכשיו עם בית הספר...

זה הכל ב"אשמת" המחלה... אני חושבת שזה די טבעי דווקא, הגוף שלך עכשיו כאילו מתגונן, הוא "מפחד" להגיע שוב למצב של הרעבה וזה משפיע עלייך באופן מנטאלי...
הרעב כאילו גורם לך לחזור לאחור...
גם לי היו פעמים שלא יכולתי לסבול את תחושת הרעב... זה היה מחרפן אותי, מוציא אותי מריכוז...
עכשיו זה די התמתן... דווקא כיום תחושת המלאות מגעילה אותי...
אני כן מזדהה עם הפחד של לאכול בחוץ, שזה לא משביע כמו הארוחה הרגילה שלנו...
האמת, דיברתי על זה עם הפסיכולוגית, כי זה ממש הביא אותי לידי בכי המצב הזה... שאלתי אותה איך זה ייתכן שאני יוצאת ואוכלת נניח ספגטי (כן, היו זמנים שאכלתי מאכלים כאלו מידי פעם) וזה פשוט לא השביע אותי כמו ארוחת הצהריים שלי שהיא די דלה בקלוריות... היא אמרה שזה הכל ב"ראש"... זה לא עודד אותי במיוחד...!

מה הפסיכולוגית שלך אומרת על אגירת המזון? והדיאטנית?

כמו כן- בקשר שאלת אותי בקשר לצבא... אני די רוצה להתגייס, זה מעין חלום רחוק כזה (מהחלומות המעטים שלא התפוגגו לחלוטין).... אבל מבחינת הצבא, מעולם לא הייתי בתת משקל...!
בצו ראשון, מורידים פרופיל רק למישהי ששוקלת מתחת ל-50, ללא שום התחשבות בגובה שלה (מטומטם, אני יודעת)... ואני בתקופת השיא של המחלה שקלתי קצת מעל 50, ככה שהצבא מעולם לא היה חושד...
משפחתי והפסיכולוג אמרו שהכי טוב זה לא לספר לצבא כלום...לא על הדיאטנית, לא על הפסיכולוג...
הצבא גם לא יודע שאימא שלי הייתה חולה בסרטן... אני די מפחדת מזה... אני חוששת שכמו תמיד הכל יתפוצץ לי בפרצוף...

מה איתך חוצמזה? איך עובר עלייך השבוע עד כה?
שולחת חיבוקים וחיזוקים
שירה

זה באמת נשמע לי ממש מטומטם כל העניין הזה עם הצבא שלפי מה שאת מספרת- אין לו מושג בכלל מה זאת אנורקסיה! וזה עצוב מאוד. <גם בשירות הלאומי שהייתי בו לא הבינו בכלל מה זה>

אני שמחה לשמוע שיש לך ציפיות ומחשבות חיוביות בכל הקשור לגיוסך, זה יפה שיש לך שאיפות ותקוות שמחזיקות אותך והלוואי וזה רק יעשה לך טוב בסופו של דבר.
את אמורה להתגייס החל משנה הבאה? או שאת עדיין רק בכיתה יא'? <מצטערת אם שכחתי..>

ואני באמת חושבת שהפסיכולוגית שלך צודקת בעניין הזה שאת מרגישה שבעה כביכול מהאוכל המועט שאת אוכלת בצהריים. זה בדיוק השכנוע העצמי הזה של המחלה, היכולת הנוראית הזאת להרגיל את הגוף שלנו לרעב ולהסתגל אליו.
אני כרגע בשלב שרק המילה רעב מעוררת בי תחושות רעות וחרדות ואני לא יכולה להעלות בדעתי מצב כזה. אני מתנהגת ממש כמו אחת שעברה טראומה בעניין הזה. אני נמנעת מכל סיטואציה שיכולה לעורר בי את התחושה הזו, יש לי פלאשבקים מהתקופה כל הזמן , אני מתנהגת בצורה חולנית <אגירת מזון מוגברת> וכו'. לפעמים אני ממש נגעלת מעצמי מכמויות המזון שאני רואה שאני אוגרת. למרות שזה מקל עלי שיש לי אוכל, שלא חסר לי.
אפילו אמא שלי כבר משתגעת מזה..היא כל הזמן חוזרת כמו מנטרה על כך שלעולם לא ייחסר לי ודואגת להוכיח לי זאת כל הזמן. לצערי זה לא תמיד עוזר =/

הדיאטנית שלי אמרה שאני אצטרך ללמוד להתחיל לשחרר בנושא הזה, להרפות מהפחד הזה של:"לקחו לי/חסר לי" אבל אני מרגישה שזה חזק ממני הפחד הזה..יותר מדי חזק כדי שאוכל לתת לו ללכת ... :(
אבל כמובן שאני מתכוונת לעבוד על זה..נמאס לי להיות ישות חולה.

אגב אני רוצה לשאול אותך, האם גם את מתבודדת פעמים רבות? האם גם מסרבת לצאת הרבה פעמים עם חברות, מנתקת קשרים? זה קורה לי המון אני מרגישה שאני לא רוצה אף אחד לידי, שקשה לי מאוד להכיל אנשים..

שיהיה לך בהצלחה בכל המבחנים והבגרויות!!
אשמח לשמוע איך את מתקדמת ואיך הולך לך בהכל.


שירן

שירן- אני בכיתה יב... מתגייסת רק בשנה הבאה..
אני באופי שלי טיפוס שאוהב להתבודד, אוהב את "הלבד שלו"....
אומנם כשאני חושבת על כך, המחלה אכן סגרה אותי עוד יותר בפני אנשים, ובגלל הפחד מלנסות מאכלים חדשים, או לאכול בחוץ עם אנשים אני עוד יותר התבודדתי, וניתקתי עצמי מהחברה...
יש לי חברה אחת שהיא החברה הכי טובה שלי, ואני מספרת לה הכל...
באופן כללי קשה לי לבטוח באנשים ולהיפתח ולהתחבר לכן אני מוצאת את עצמי הרבה פעמים לבד...

מה איתך?
ממה שסיפרת כבר בעבר את גם מתבודדת כמוני... האם זה היה כך לפני המחלה?



קרן אור- לא יצא לי להגיד לך שקודם כל אני שמחה שחזרת בשלום מנסיעתך... אני מקווה שאת מרגישה טוב...
אני באופן אישי מוכנה ואפילו רוצה לשתף את הצבא בכל מה שקורה, הבעיה היא שכל הסובבים אותי חשים שאין צורך בכך: לא הפיכולוג, לא הדיאטנית וכמובן לא אימא שלי...

היום הייתה לי פגישה קשה עם הפסיכולוג... הדמעות עמדו לי בגרון... אתמול הייתי אצל הדיאטנית ועליתי עוד 800 גרם... זה מעייף ומתסכל אותי כבר...
עכשיו זהו חג החירות, אבל אני מרגישה כה כבולה וכלואה... כאילו אין דרך מוצא מהמצב הנוראי הזה...


שולחת לשתיכן ברכת סופשבוע נעים
שירה

אני חושבת שכל יום של התמודדות,לא פשוטה,את מראה לעצמך כמה את לא כבולה לגמריי בתוככי המחלה.נכון שהרגשות והלב ואולי גם הרבה מן ההרגלים עדיין שם,אבל לאט לאט את תלמדי לשחרר,וגם בתחום הזה את עושה למען עצמך-כי את נמצאת בטיפול שאת מרגישה שהוא יעיל עבורך.כל התהליך הזה לוקח זמן,אבל זאת הדרך.
אני מניחה שאם כל הצוות הטיפולי לא בעד שתספרי לצבא על הפרעת האכילה שלך,אז כנראה שזה הכי נכון עבורך,כי הם מכירים אותך ואת האספקטים שמתקשרים לזה.

חג החירות,את יודעת,לקח ליהודים הרבה זמן מהרגע שהם יצאו ממצרים ועד שהגיעו לנחלה ולחירות האמיתית.ובדרך היו לא מעט קשיים ורגעי משבר,אבל הם דבקו באמונה וברצון,והגיעו לשם לבסוף.והיום-האם היית מתארת לעצמך מצב אחר??נכון שלא??

שבת שלום יקירה,
קרן אור.

אני מניחה שאת בחופש פסח עכשיו ואני חושבת שזה זמן טוב עבורך להתחזק ולחשוב מה הלאה.
מה שלומך היום ??

לגביי הצבא-אני חושבת שחשוב לעדכן אותם אם מצבך דורש טיפול כי חוסר עדכון יגרום לכך שלא תטפלי בעצמך וזה הרבה יותר גרוע מלא להתגייס.מה גם,שהצבא היום מאוד גמיש ולא ממהר לשחרר על הפרעת אכילה אם תרצי ממש להתגייס.אז הקו המנחה לטעמי צריך להיות קודם כל מה שטוב עבורך ועבור תהליך ההחלמה שלך.
קרן אור.

אני כ"כ מבינה את העצב שלך שבעלייה במשקל. את התסכול, תחושת ה"כלא" שמרגישים אחרי כל עלייה כזו. כאילו שמעכשיו סוף העולם הגיע ואי אפשר יותר להחלים...אבל ויש אבל גדול!- זה לא באמת כך. זאת המחלה שלנו גורמת לנו לחשוב כך. אני באמת מאמינה וזה משהו שאני תמיד אומרת לעצמי- שמתישהו המשקל שלנו ייעצר. הרי הוא לא יכול לעלות לנצח, לא כך?
האם קיזזת באופן משמעותי מהתפריט בתקופה האחרונה? ייתכן והסיבה נעוצה בכך?
מה הדיאטנית אומרת על כך?
אני בטוחה שאם תמשיכי בכל זאת למרות הקושי <ולא קל לי להגיד לך את זה כי גם עבורי זה קשה מאוד> להתמיד בתפריט שקיבלת מהדיאטנית ולאכול מבלי להפחית כמויות משמעותיות מהמזון- את תתאזני בסוף. כי אל תשכחי שבכל פעם שאת עושה דיאטה או מרעיבה את עצמך גופך נכנס אף יותר למצב של סטרס וחילוף החומרים יורד. ואת הרי רוצה שהוא יחלים לא כך??

אני רוצה לספר לך שכבר כמה שבועות שהחלטתי לפרגן לעצמי מאכלים אחרים חוץ מ"מאכלי מחלה" כך אני קוראת לזה.. אני לאט לאט מנסה לחזור לאותם הדברים שאכלתי גם בעבר, לפני שהייתי חולה. לאט לאט אני מבינה שאיני יכולה ואיני רוצה לחיות לנצח על תכתיבי המחלה, לאכול רק מה שהיא מבקשת ממני, בכמויות שהיא דורשת. זה מקום חולה ולא בריא עבורי. ואני רוצה להיות חופשייה!
שהיא לא תכתיב לי מה לאכול, איך וכמה. יש לי את המודעות שלי לתזונה נכונה וזה מספיק.
ואני חושבת שלאט לאט גם את תגיעי למקום הזה שתשתחררי ממנה יותר ותרשי לעצמך קצת מרחב.
כמו שקרן אור אמרה, זאת דרך ארוכה אבל אם מתמידים בה זה משתלם!! לא שווה לחזור אחורה יקרה. לא שווה להיות חולה וגוססת...

לשאלתך, גם מלפני המחלה לא הייתי בחורה שיוצאת לבלות המון. היו לי כמה חברות בודדות ופעמים מועטות ביותר היינו יוצאות. אבל בזמנים של חופשים למשל אהבתי מאוד לצאת לבתי קפה אהבתי את הבילוי עצמו ואת ההתנסויות החדשות. זה לא עורר בי טיפת פחד אפילו! ועכשיו - הכל נעלם. לא רק שאין לי כוח ואנרגיה נפשית לאנשים אני גם לא מסוגלת לחזור לאותם בתי קפה שעוררו אצלי בעבר תחושות כ"כ טובות וטהורות. זה הפך למוקד אימה לצערי.
אבל אני מניחה שעם הזמן אני אאפשר לעצמי להשתחרר מהפחד הזה. אני חייבת זאת לעצמי.

בעניין הצבא, גם אני חושבת שכדאי שתפעלי בעצתם של הפסיכולוג והדיאטנית שלך, אחרי הכל הם יודעים מה טוב עבורך. אך אם את חושבת שגדול הסיכון עם כניסתך למסגרת הצבאית, בכך שאת עלולה להידרדר שוב, אז הייתי שוקלת כן לספר להם. אולי תעלי את הנושא הזה שוב בטיפול שלך ותראי מה דעתם על כך.
אגב האם הם תומכים בעד הגיוס?

שירן.