כ"כ מאוכזבת מעצמי........

קודם כל בואי נניח את הקלפים האמיתיים על השולחן-המחלה לא יכולה לך,את מנצחת אותה! רק אם תוותרי ותחליטי לשקוע,רק אז זה יחשב שנתת לה יד להשתלט על יישותך.אבל ממה שאני רואה את נלחמת בה בשיניים כל יום,כל שעה,כל ארוחה.זה לא נקרא להפסיד.אז נכון שהיא במחשבות שלך לא מעט,אבל הסוכריה המסכנה הזאת לא עושה את המחלה חזקה יותר ממך.לימדי לוותר לעצמך.אם היית מספרת לי שלא אכלת את הארוחות אז הייתי מניפה תמרור אזהרה.אבל יקרה,סוכריה היא בסה"כ 20 קלוריות מסכנות וזה לא מה שיגרום לך להשמין או לחילופין להיחשב כאילו נפלת לה"א.
שום דבר לא חזק ממך,את הוכחת לנו(אבל הכי חשוב לעצמך) בחודשים האחרונים כמה את חזקה!! ואת זה שום דבר לא יקח ממך,גם לא אגירת מזון,או ויתור על ממתק או ארוחה מסכנה במסעדה שלא "זרמה" כפי שרצית.שינויים תמיד יהיו בחיינו,לפעמים נוכל להם ולפעמים לא.אל תסתכלי על עצמך מבעד לזכוכית מגדלת.לימדי להתגמש.לסלוח לעצמך.
לגביי העלייה במשקל-אני לא יודעת מה איתך,אבל 350 גרם זה ממש לא עלייה במשקל!(פחית קולה ששתית לפני שוקלת את אותו המשקל,נכון שזה מעט??) ואל תשכחי שזאת עלייה של חודש!! בעבר הלא רחוק היית עולה יותר מזה בשבוע לעיתים,ואני דווקא רואה בכך מגמה של התאזנות.אולי סוף סוף מגיע השינוי והאיזון המיוחל??הרי מבחינה תזונתית את מפרגנת לעצמך יותר והיני לא עלית כמעט במשקל,תסתכלי על זה כפי שצריך לראות את זה,בעיניים ריאליות ומציאותיות.

יקרה,אני מבינה את הקושי והתחושות והחרדה.אבל נראה שהפעם אין לך ממה.אני חושבת שהמגמה היא מאוד חיובית.אני חושבת שבשורה התחתונה את מתחילה להחלים ולהגיע לידי איזון תזונתי-משקלי.וזה נפלא בעיניי.

שולחת לך כוחות שיעזרו לך לראות את הדרך המדהימה שאת עושה,
קרן אור.

אין לך מושג איך הצלחת להרגיע אותי עם המילים שלך.
הן הצליחו להגיע אל המקומות הכ"כ כואבים, כ"כ מפוחדים ולהרגיע את הדאגות במעט.
ועל כך תודה רבה.

אני רוצה לספר לך שאתמול קרו לי דברים פשוט מדהימים!!
זה התחיל בכך שהרגשתי שאני חייבת להביס את המחלה בעניין הסוכריה שלא העזתי לגעת בה שלשום. ושוב, זה לא עניין הסוכריה שכ"כ הטריד אותי אלא יותר הדחף שהרגשתי לרצות ולנצח. התעוררתי בבוקר בתחושת רעב והחלטתי שזו הזדמנות מצוינת לנסות.
לקחתי סוכריה חדשה עם כל הפחד והתנסיתי. <מבלי לדעת כמה זה מכיל> רציתי באותם רגעים לוותר, לזרוק לפח, אבל המשכתי עד הסוף. היה לי מאוד קשה אבל עמדתי בזה. ונכון שמהצד זה נשמע כ"רק סוכריה" אבל אני מניחה שאת תביני ובטח גם שאר הבנות יבינו שהפחד כאן הוא לא מהאובייקט עצמו אלא מלאבד שליטה.

והדבר היותר מדהים שקרה לי אתמול היה כזה: הסתובבתי עם אמא שלי בעיר אתמול ואז ראיתי איזהשהוא חטיף שזכור לי שעוד מלפני המחלה הייתה נוהגת לאכול אותו והבטחתי לעצמי להתנסות בו. <הדיאטנית אף נתנה לי פעם "אישור" לכך אבל מעולם לא העזתי אולי מהפחד מרעב>
קניתי אותו בהיסוס רב והחלטתי שכשאגיע הבייתה אני אנסה.
כשהגעתי הבייתה המחלה השתלטה עלי. לא היה כתוב בדיוק מה הערך הקלורי של המוצר וזה מאוד הלחיץ אותי! החלטתי שזה הכל או כלום. או שאני יודעת בדיוק מה המוצר הזה מכיל או שאני לא נוגעת בו עד להודעה חדשה.
רציתי כ"כ לנסות אותו ומצד שני לא יכולתי. המחלה מנעה זאת ממני. אני לא נוגעת במאכלים שאין לי מושג מהי "תעודת הזהות שלהם" ואתן בטח מכירות את התחושה.
פחדתי לאבד שליטה. והחלטתי לוותר.
ניגשתי למטבח לאכול מה שהמחלה מבקשת <לרוב מוצר דיאט> ואז אמרתי לעצמי בלב: "לא, נמאס לי להיות חולה. אם אני כרגע לא מקשיבה לגוף ולנפש שלי אני בוחרת להישאר במקום חולה"
ואז לא יודעת איך זה בדיוק קרה אבל חזרתי על עקבותיי, פתחתי את החטיף הזה שהנפש שלי הייתה כ"כ כמהה לו , ואכלתי.
מבלי לדעת מה הוא מכיל כמה ואיך! כשהפחד מציף אותי ומאידך תחושת הנאה משתלטת... כשהמחלה צועקת לי בראש איומים והפחדות ומצד שני תחושת הניצחון על המחלה אופפת אותי!

לא האמנתי למה שעשיתי. הרגשתי כ"כ חזקה. הרגשתי שאני שוברת כאן איזה מיתוס בנוגע ליכולות המועטות שחשבתי שיש לי.
שאני כנראה לא כזאת חלשה.
אני כ"כ שמחה שעשיתי את הצעד הזה. כשאני חושבת על זה עכשיו אני יודעת שאם לא הייתי עושה זאת הייתי מצטערת על כך והייתי אף מרגישה יותר רע עם עצמי.
נזכרתי במה שנאמר לי בטיפול- להיחשף. ושלפעמים כל הקטע זה לא לדעת בדיוק מה אתה אוכל.


תודה לך קרן אור שאת כאן כדי להסב את תשומת ליבי לגבי ההתקדמות שלי ולגבי התהליכים החיוביים בדרך כה חשוכה.

אוהבת אותך,
שירן

אני שמחה שהצלחתי לעודד אותך,ואת כבר מכירה אותי מעט ויודעת שאני תמיד אומרת דברים שאני אכן מתכוונת אליהם,אז יקרה תהני מהקרדיט כי הוא אכן מגיע לך!
שמחתי עוד יותר לשמוע שהתגברת על קולות המחלה ואפשרת לעצמך לאכול את מה שאת באמת רוצה ובלי יותר מידי ייסורי מצפון.את צריכה להיות גאה בעצמך ע"כ.
אבל כן חשוב להתגבר על הצורך האובססיבי לאגור מזון.אפשר להבין אותו לאחר תקופת רעב ממושכת,אבל היום כשאת במקום אחר עם עצמך ועל הפרעת האכילה שלך,הגיע הזמן ללמוד לשחרר גם את המקום הזה.ברור לי שזה הבסיס לקושי הנפשי שאת חווה כרגע,כי הרבה דברים שהורגלת אליהם ונתנו לך מן הרגשת בטחון לדעת שהם בהישג יד פתאום צריך לוותר עליהם,ולסמוך על אחרים ועל עצמך שלא יהיה חסר לך וגם אם לא יהיה באותו הרגע,אז שום דבר לא יקרה.חשוב שתדברי על זה בטיפול ולאט לאט תלמדי לאגור פחות ופחות.
בסה"כ המגמה היא מאוד חיובית ומעודדת,וכיף לי לקרוא על זה.
אני מאחלת לך שבפסח הבא נחגוג את החירות שלך,נחגוג עם שירן כפי שהיא באמת ללא מעטה המחלה.
שלך,
קרן אור.

כל הכבוד לך...
העיניין עם החטיף רק מראה לך כמה כוחותייך הם עצומים ורבים!
אני גאה בך!
ואת צודקת במאה אחוז- העיניין הוא החטיף או הסוכריה. הקטע הוא בפחד הנוראי של לאבד את השליטה... הפסיכולוג שלי אומר בתמיד כשאני מזכירה את העיניין של "אוכל/משקל" ו"שליטה", שמרוב שליטה כבר איבדתי שליטה...וזה כ"כ נכון... דווקא כשאכלת את החטיף, הפגנת (לפי דעתי )שליטה מירבית.
את מעודדת אותי.

שירה

קרן אור- את צודקת בעניין אגירת המזון.
אני כל יום מנסה להתגבר על זה, להגיד לעצמי שלא באמת חסר כמו שהמוח "המעוות" שלי רואה, שגם אם ייחסר אז יש פיתרון ולא אגיע למצב רעב. <כמו בעבר>
אני מנסה אבל חייבת לומר שזה ממש קשה..אתמול יצא גם שהתווכחתי עם אמא שלי על כך. היא הכינה לי אוכל ואמרתי לה שזה קצת מדי, שאני אהיה רעבה ואז התעורר ויכוח. יש הרבה מתח סביב העניין הזה.
אני נחושה הפעם להרפות מהפחד הזה. אני מבינה שזה לא בריא עבורי. היום למשל היה לי דחף לאגור מזון והחלטתי שהפעם אני משאירה במטבח ולא מאחסנת שום דבר. זה קשה אבל אני מקווה שזה ישתלם בסופו של דבר..

שירה- אני שמחה שאני מצליחה לעודד אותך ואני מקווה שהמקרה שלי יהווה גם לכן הוכחה שאתן יכולות!
וזה נכון כ"כ מה שאמרו לך בטיפול- שמרוב שאנחנו רוצות שליטה ורודפות אחריה היא נעלמת מבין ידינו..
רק ברגע שנרפה נבין בעצם כמה אנחנו שולטות ולא המחלה בנו.


שירן