קרן אור, שירן, תקווה ונטע המתוקות..

לצערי כרגיל אין לי יותר מדי פנאי יש לי שבוע ממש מטורף ובימים האחרונים אני גם לא ממש מצליחה לישון, אני סחוטה מעייפות אבל שאני באה לישון השינה לא מגיעה ויש לי מחר מבחן אז לצערי אלי לקצר..
אני ממש שמחה שעוברת אליך תקופה קצת יותר קלה ושיש התקדמות, אני לצערי בהרגשה של ללכת אחורה, הדיאטנית שמצאתי לא מתאימה ואני עכשיו צריכה ללכת שוב לרופא משפחה ולקבל הפניה חדשה אבל נראה לי שתפסתי רגלים קרות אני פשוט על סף גיוס לצה"ל וזה ממש חשוב לי משהו שאני לא אוותר עליו ואני מפחדת שבטיפול יכריחו אותי לוותר על זה כך שיש לי חששות ואני די לא יודעת מה לעשות במיוחד שאני מנסה לסגור קצוות מתוך תקווה להמשיך בחיים שלי ולהתקדם לתוך עתיד טוב יותר..
תקווה

אני שמחה לשמוע שאת מרגישה טוב יותר ואני חושבת שכשאומרים שהייתה פגישה אמוציונלית זה בדר"כ מעיד על דבר טוב. נכון שזה מאוד קשה להעלות דברים קשים ולפעמים להבין עד כמה אנחנו באת חולות במחלה הזו אבל זה דווקא עוזר בהמשך ומוביל אותנו הרבה פעמים לתובנות חדשות וחשובות על עצמנו.

בעניין אגירת האוכל, הופתעתי לשמוע שזה כ"כ נפוץ הדבר הזה ושגם את במשך שנים אגרת מזון.
גם אצלי מוחבאים בארון כל מיני חטיפים למיניהם וכ"כ קשה לי לשים את זה בארון! כ"כ קשה לי עצם המחשבה שיכולים לגעת, לאכול לי מזה ואז יישאר לי חסר.
כשאמרת לי שהצלחת להתגבר על זה הרגשתי ממש גאווה והערצה כלפייך. נדמה לי כי מעולם לא אצליח להתגבר על הדבר הזה. אני אוגרת כמויות מטורפות של מזון!
איך יוצאים מזה? איך?
אני אשמח לשמוע ממך איך הצלחת לשחרר את הפחד הזה, ואיך בדיוק התגברת.
למרות שבבית אמא שלי תמיד מנסה להרגיע אותי ולומר לי שהכל בסדר ושמעולם לא ייחסר לי, זה לא עוזר כ"כ. אני עדיין בשלי, ממשיכה לקנות ולקנות ולאגור תוך כדי. וזה נורא =/
השבוע היה לי שבוע די קשה מהבחינה הנפשית.
הייתה לי שוב ירידה עצומה במצב הרוח, הרבה בכי והתבודדות.
האם גם את מרגישה שקשה לך להיות בקשר עם אנשים? לאחרונה זה שוב חזר אלי. אפילו בטלפון קשה לי לשוחח עם חברות =/
המחלה לקחה ממני את כל האנרגיות לבלות, להינות. אני לא יוזמת. מפחדת ליזום. רוצה רק להיות לבד עם עצמי, עם העצבות. וכן, אני יודעת שזה לא טוב. האם זה מוכר לך ביום יום?

ונעבור לצד השני של הדברים, אתמול קרה לי משהו פשוט מדהים!
אכתוב על כך בהמשך לקרן אור, מקווה שתקראי.
אני מרגישה שאני עושה צעדים עצומים כנגד המחלה ואני מאושרת על כך!

שירן

תודה על המחמאה..גרמת לי להסמיק..חח..
אני שמחה שלקחת לעצמך יום חופש ,מי כמוני יודעת כמה זה הכרחי.כדי לשבת רגע עם עצמנו בכול המרדף המטורף של החיים,עד כי לפעמים אנחנו לא זוכרות אחרי מה אנחנו רודפות בעצם,לא?
אני בכלל חושבת שלפחות פעם בחודש צריך לעשות יום כזה ולנוח.לא לעשות כלום(ולצערי,עדיין לא הצלחתי להגיע עד היום למקום הזה מאילוצים שונים).
לגביי הפגישה עם המטפלת-הגיוני שכשתכנים קשים עולים אנחנו נשארות עם תחושה קשה וכואבת במשך כמה ימים אחרי.אבל את יודעת מה אומרים-היכן שקשה לך הכי הרבה,זה המקום שאת צריכה להישאר בו.בנקודה שהכי קשה לך עם המטפלת זה לא סתם,אל תעברי הלאה,תשארי בה,כי שם נמצא המפתח והפתרון האמיתי ואם נתגבר על הכאב והקושי,זה רק יהיה לטובתנו.אז זה בסדר שהיית צריכה לנוח ,לחשוב ולהירגע עוד כמה ימים אחרי.אבל חשוב שתמשיכו מהנקודה הזאת בפגישה הבאה.

מאחלת לך סופשבוע נעים ורגוע,
קרן אור.