בנות יקרות ומקסימות

התגעגענו אליך :)
אני חייבת לומר שדווקא בימים האחרונים תהיתי היכן את, אך אני מבינה שאת עמוסה בעיסוקייך ומכבדת את זה.

השבוע האחרון עבר עלי קשה. הייתה לי ממש נפילה במצב הרוח, ייתכן משום שגם התחלתי פרוייקט חדש בעבודה וזה הוסיף הרבה על תחושות הלחץ שהרגשתי.
בעבודה קשה לי מאוד מהבחינה הנפשית. אני מרגישה שאני צריכה תמיד להגן על הנפש שלי שלא תקרוס, שלא "תתאבד" בתוכי, שלא אתמוטט ואחליט לוותר על כל מה שהשגתי עד כה.
הנפש שלי כ"כ שברירית ופצועה שכל הזמן אני מרגישה כמו "בייביסיטר" שלה, שלא תתמוטט לי פתאום. זו תחושה מפחידה ומאיימת מאוד להסתובב איתה ביום יום וזה מתעצם ככל שהשינויים בחיי גוברים. כמו למשל בעבודה ששם הפחד הוא ממש ממשי.
אך למרות הכל אני אומרת לעצמי תמיד, שזה הכרחי עבורי העבודה בסה"כ, ולהישאר לבד עם המחלה כל הזמן בבית- זה מקום חולה ועצוב שלא טוב לי להיות בו.

מבחינת האכילה אני עושה שינויים עצומים!
כתבתי על כך לקרן אור כמה וכמה פעמים בהודעה חדשה אך משום מה, זה לא מצליח להישלח! אני אנסה במועד מאוחר יותר לשלוח שוב. זאת הודעה שמאוד חשוב לי שגם שאר הבנות יקראו וכמובן שגם את.
אני מפתיעה את עצמי כל פעם ביכולות שלי כנגד המחלה ואני שמחה על כך.

טוב לשמוע ממך!
אוהבת,
שירן

שירן יקרה,
כל הכבוד לך על התהליכים הענקיים שאת עוברת בתהליך ההחלמה שלך,
אני יותר משמחה לשמוע זאת כעת..שחשביתך השתנתה לכיוון חיובי!!!!
ולגביי הבייביסיטר..אני באמת מציעה להחזירה להוריה, להשאירה איפשהו בצד, היא לא קיימת...זו רק את שקיימת, תרשמי לעצמך להיות, לחיות, להוות חלק פה, להיות נוכחת.
זו רק את.

שיהיה לנו סופ"ש מהנה שקט רגוע ובריא לנשמה.
תקווה לבנה.

ממש כיף לשמוע ממך שוב, אני יודעת שלא כזה היינו בקשר אבל כמובן שאני זוכרת אותך ונחמד לשמוע ממך שוב!
אני מקווה שתקופת העומס עברה עליך בקלות ושאת רק בזמנים טובים!
רציתי לשאול שאלה אם אולי את מכירה מקום טיפולי שלא דורש כסף פשוט כל המקומות שבדקתי דורשים כסף רב, כסף שאין לי איך לשלם אותו.. אני יודעת שזה קצת לא ריאלי פשוט לצערי אין לנו את הכסף לשלם כאלא סכומים על טיפול..
בכל אופן, עשיתי היום את המבחן האחרון שלי עד לאחרי פסח, אני כמובן צריכה להמשיך ללמוד ולהגיש עבודות אבל כיף להרגיש קצת חופש סופסוף! אני מרגישה קצת יותר טוב בימים האחרונים ואפילו שהיה לי נורא קשה לעשות את זה סגרתי את הקשר עם אחת החברות שלי שפשוט התנתק הקשה בנינו היה לי נורא חבל לעשות את זה בצורת הודעה אני פשוט לא מצליחה לתפוס ואחרי זה אפילו מחקתי את המס' שלה מהפלפון שלי, שלא יקרה מצב שאנדנד לה שוב מתוך הרגל.. כואב לי הלב על זה ואני באמת רוצה לשמוע ממנה, היא כ"כ חושבה לי אבל אני יודעת שאני חייבת להמשיך בחיים שלי ולקוות שאולי יום אחד אשמע ממנה ועד אז להמשיך ולהתחזק גם בלעדיה בצורה שתגרום לה להתגאות בי...
תקווה

אומנם לא שאלת אותי ישירות,אבל אם אני לא טועה את מאיזור השרון נכון??אז יש מרפאה לבריאותך הנפש בנתניה באיזור שליד איקאה שמטפלים שם בכל סוגי ההתמכרויות,כולל ה"א.זאת מרפאה בחסות המדינה וללא כוונת רווח,וממה ששמעתי הביקורות על הצוות הטיפולי מאוד טובות.אז שווה לנסות.
ואני חושבת שטוב שהנחת לצורך האובססיבי הזה בחברתך.לפעמים מתוך זה תגלי שהיא פתאום מתחילה לרדוף אחרייך ורוצה בקרבתך.אבל גם אם לא,קשר שהוא חד סיטרי הוא לא קשר נכון ובריא עבורך ועדיף לקבל את זה וכמה שיותר מוקדם יותר טוב.

כיף לך שאת בחופשת פסח(אני מהצד השני-בחופשת פסח עם הילדים)
קרן אור.

תקווה יקרה,
פרידות זה תמיד דבר לא נעים כ"כ, יש כאלו יותר יש כאלו פחות..
אני מניחה שאם היא הייתה קרובה אלייך אז לא קל לך כעת בילעדייה...אם עשית זאת, כנראה שיש לכך סיבה..בעתיד תשובו להיפגש...ככה זה בחברויות, המעגלים תמיד נסגרים בסופו של דבר, שבים...ולפעמים אפילו לאותה נקודה, רק קצת באדרת שונה.

תקווה יקרה,
מקווה שכשמך את לא מאבדת את התקווה, בנוסף את גם צריכה למצוא תקוות שיהיו ממשיות,
לתת לך כמו אופק להגיע אליו..לשאוף..להגיע, ואז לראות את האופק הבא, להתחיל במסע לעברו...

כמו שקרן אור כתבה לך, יש את המפראה בנתניה..
יש גם מקום שקרואים לו "אגם" שמגיעים אליו ארבע פעמים בשבוע, זה יכול להיות טוב..
את צריכה מסגרת שתחזיר אותך לתלם.

סופ"ש נעים.
שבת שלום..

תקווה לבנה.

אכן ההצטננות עברה וחלפה לה,וכעת אני במרתון של זמן להספיק כמה דברים בעבודה לפני החג ולנקות את הבית...(בית דתי,מה לעשות??כוחו של הרגל..)

חיבוק אמיץ,
קרן אור.

ברור שאנחנו זוכרות!
התגעגענו אליך מאוד!

אכן חזרתי מפולין (פיזית) אך נפשית עדיין לא "נחתתי"...
המסע היה סוחט מבחינה רגשית ופיזית... זה קצת נדוש להגיד זאת, אבל כך אני מרגישה- המסע שינה אותי... אני באמת יכולה להרגיש זאת...
אני מאוד שחמה שיצאתי למסע הזה... זו חוויה שלא הייתי מוותרת עליה בשום אופן..

מה איתך?
אשמח אם תספרי מעט על מה שעבר עלייך בזמן שנעדרת

שירה

שירה יקרה,
אני שמחה שאת לא מתחרטת ע"כ שיצאת למסע, זה חלק מאוד חשוב לדעתי בחייו של אדם, של כל
אדם, לדעתי גם אם לא עושים זאת במסנגרת של ביה"ס, צריך לעשות אותו.

עדיין לא נחתת...למה את מחכה על מנת לנחות? מה גורם לך להישאר ככה "באוויר"?
אני יכולה להרגיש שההרגשה הזאת לא נעימה וטובה עבורך,..ואני גם יכולה להבין ולהיזכר מהעבר
לגביי התחושה הזאת..

איך את היום? מה קורה איתך?
האם ימייך תפסו יותר משמעות? או שאת עדיין במין מקום כזה של "להעביר עוד יום" ?

אני בסדר...
עברה עלי תקופה קצת לחוצה, לא משהו מסווים מדי..כל מיני מחשבות והחלטות..
ועכשיו אני מחכה לראות האם ההחלטות שלי היו נכונות, האם יפעלו לטובתי...מקווה שכן,
וגם אם לא-- עשיתי את מה שאני חושבת...מפה זה כבר לא ביידי.
הייתה לי גם תקופה קצת לא משהו עקב ההרדמה של הכלבה שלי, אני חושבת שדיברנו על
זה מתישהו..היה לי קשה מאוד להתרגל.

אגב שירה, אפשר לשאול אותך מאיפה את בארץ?

מאחלת לך שבת טובה ושקטה,
אגב את עושה משהו היום בערב? או מעבירה ערב שקט בבית..?
שתנחת עלייך רוח טובה ושלווה שתשרה בך מחשבות חיוביות.

תקוווה לבנה.

אני מאזור המרכז... מאיפה את אם אפשר לשאול?

אני לא ממש יודעת מדוע עדיין לא נחתתי... אני חושבת שחלק גדול מכך הוא העיניין שהמסע הוביל לירידה משמעותית במשקל ולהידרדרות בכל מה שקשור לאכילה שלי ולחשיבה באופן כללי... לא יודעת להסביר, פשוט הכל נראה לי שונה, אחר. זה במובן מסויין כאילו אני ממשיכה את אותו תפוס אכילה גם פה, בבית, ולא רק כמו שהיה בפולין...
אני גם חושבת (בטוחה, למען האמת) שיקח לי עוד הרבה זמן עד שאצליח "לעכל" את מה שהיה שם (אם בכלל זה אפשרי..).

היום האמת היה יום רע במיוחד... זה התחיל בכך שיצאתי להליכה בבוקר ולא היה לי כוח לסחוב את עצמי, וזה סתם עשה לי רע- פיזית ונפשית... אח"כ היה לי מבחן בערבית (אני עדיין לומדת לצערי הרב) שהלך פשוט ג-ר-ו-ע... הייתי כ"כ מאוכזבת מעצמי... ורבתי עם החברה הכי טובה שלי (החברה היחידה שלי, למען האמת).
אופפת אותי כל הזמן הרגשה רעה, פסימית, דכאונית... תחושה שאף אחד לא מבין, איש לא טורח להושיט יד. לאף אחד לא באמת אכפת. אני מתהלכת בעולם בהרגשה נוראית שאני בלתי נראית, אני קוראת לעצמי "ילדה שקופה". את מכירה את ההרגשה הזו?
את הערב בעיקר ביליתי מול המילונים בערבית והמחברות.. מה את עשית? אני מקווה שנהנת יותר ממה שאני נהנתי...

את יודעת תקווה לבנה, תמיד קינאתי באנשים שמסוגלים להגיד על החלטות שלקחו - שגם אם הם לא ייצאו כפי שהתכוונו, עדיין נקבל אותם, שזה כבר לא תחת שליטתם מרגע שהוציאו את ההחלטה לפועל... זוהי מעין תובנה של השלמה, שמה שלא בידי עליי להניח אותו. אני לא מסוגלת לעשות כמוך ופשוט לשחרר. אני מפחדת ונוטה להחזיק, להיצמד.
האם החלטותייך קשורות לעבודה או לימודים? (את לא חייבת לענות לי).

אני מניחה שעברת תקופה לא קלה עם כלבתך... האם היה מישהו שעזר לך לעבור את התקופה הקשה הזו? איך התמודדת?

שתהיה לך שבת שלום ומנוחה
שירה

הייתי חייבת להגיב על הדברים שאמרת.
אמרת שאת קוראת לעצמך "ילדה שקופה", זה אותו הדבר שאני מרגישה על עצמי כל הזמן.
צירוף המילים הזה מהדהד בתוכי כל יום שעובר. אני כל הזמן מרגישה שקופה. אפילו אם מבחינים בי ולעיתים מחמיאים, השקיפות מתחזקת. מתעצמת. <זה כמו שאומרים שתחושת הבדידות אין לה קשר לכמות האנשים שסביב. אדם יכול להרגיש בודד גם אם יהיו לו אלפי חברים. >
זו תחושה פנימית שאין לה קשר כנראה לאנשים סביב.
כבר סיפרתי כאן בעבר שמשהו בי לאחרונה משווע להיראות, להתקיים, לחיות, לחדול מלהיות שקוף.
הבנתי שהתחושה הזו היא כתוצאה מהמחלה. <תחושת השקיפות הכוונה> תקופה ארוכה שאנחנו חיות בצלה, מוחקות זכר להיותנו, וכפועל יוצא- מרגישות שקופות. נשלטות, חסרות אונים...
היה לי חשוב לומר שאני מאוד מזדהה עם זה ואף חווה את זה על בשרי מדי יום לצערי.

בעניין המבחן בערבית אני רוצה לספר לך שבתור תלמידה <סיימתי לפני שנתיים בערך> הייתי מאוד פרפקטציוניסטית. אז לא הייתה לי הפרעת אכילה אבל הייתה לי בעיה אחרת קשה מאוד שגם הפריעה לי לתפקד באופן יומיומי. אני זוכרת ומכירה את תחושת העצב הזו שכאשר מבחן לא הולך כפי שרצינו. אבל אני חייבת להגיד לך וזה משהו שלא אמרתי לך או לשאר הבנות שנמצאות כאן במסגרת לימודית- אני גאה בכן! בכולכן!! על האומץ והנחישות שלכן לתמרן בין התמודדות במסגרת לימודית מלחיצה לבין מחלת האנורקסיה - זה מדהים בעיניי ההתמדה שלכן ועל כך מבחינתי תוצאת המבחן שלך כרגע לא חשובה כמו ההתמודדות היומיומית שלך.
יכולת <וגם שאר הבנות- נטע, תקווה ומחפשת מוצא> להחליט שאת מוותרת, נשארת בבית, עוזבת את הלימודים אבל את כל פעם מחליטה להיאבק, להישאר, להמשיך ולנסות להתמיד במה שבאמת חשוב לך בחייך.
וזה באמת מה שחשוב.
את המבחן האמיתי - המבחן בו את מתמודדת ונאבקת למען חייך את עושה כל יום! ועל כך הערכתי העצומה לך.


שירן

ל

היי שירה יקרה,
איך התעוררת היום?
האמת שאני אף פעם לא הייתי טובה בערבית, לפחות לא כשהתחלנו ללמוד לעומק את זה, והאמת שזה לא קשור כ"כ לקשיי קליטה של שפות-כי בזה אני כן טובה..פשוט היה לי איזשהו מחסום עם ערבית.
מתי המבחן שלך? יש לכם מבחנים בחופש??
לגביי ה"ילדה שקופה"-אני יכולה להבין זאת מאוד, להתחבר לכך מאוד..בעבר לפחות..עם הזמן למדתי כן לא להיות שקופה, לא לתת לדברים לעבור דרכי, פעם הייתי "שקופה" בכל המובן, אנשים ראו אותי, אבל לא ראו מה אני מחביאה בתוכי...וכן גם הדברים שהיו תמיד עברו בתוכי, בכל נימי נשמתי, ועם הזמן למדתי לנתב את זה שדברים גם יעברו ליידי..זה הקל עלי רבות, עם זאת אני עדיין מאוד רגישה..שזו דווקא לא תכונה רעה, רק צריך לדעת לא לאבד את עצמי שם.

אני יכולה להבין שבמסע עוד נמצא בתוכך, אני יכולה להבין זאת...אבל את צריכה לעשות צעדים על מנת להשתחרר מתוך המקום הזה משום שהוא לא בריא לך, זה בסדר להרגיש שם כאשר את נמצאת בפולין, אבל את חייבת לעשות את ה"סטופ" הזה שאת חוזרת לישראל, זאת אומרת את חייבת כעת לעצור זאת משום שזה לא יכול להישאר בתוכך כ"כ הרבה זמן, את רואה בעצמך שזה משפיע לך עלייך בצורה כה משמעותית, נכון שלשואה אין פרופורציות, אבל את חייבת לקחת את הדברים בפרופורציות כמה שאפשר, אני מצטערת אם המשפט הזה נשמע מעצבן "לקחת את הדברים בפרופורציות"-כי לפעמים פשוט אי אפשר לעשות זאת...אבל תנסי, תתאמצי, אל תגמרי על עצמך..במיוחד לא בנושא הרגיש של האוכל, שלא יגרור אותך שוב לתהומות כאלו...את איתי? מבינה למה אני מתכוונת?
לגביי כלבתי, אז האמת שלא כ"כ התמודדתי..פשוט הדחקתי, היה לי יותר קל...מקווה שזה לא יתפרץ, אני לא אוהבת להתמודד עם מוות, אין לי מושג אפילו איך עושים זאת..
אז אני ניסיתי להוריד כמה שפחות דמעות...אם כי היא חוזרת לי הרבה, המון...בחלומות, וכן גם הרבה ביומיום...המון יוצא לי להסתכל על ה"מקום" שלה במין חיפוש כזה שלה..

לגביי מקום מגוריי,
אני גרה באיזור השרון, ברעננה.


אני מסכימה איתך שזה חשוב להגיע להחלטות, בנאדם שלא מגיע להחלטות זה בנאדם שכל הזמן נמצא בתהיות, לגביי כל דבר..אין שום דבר יציב משום שהוא עצמו אינו מסוגל להגיע להחלטות עצמיות שלו...אם כי חשוב גם שיבצע מדי פעם את ההחלטות שלו, ולא רק יחליט ב"אוויר".

אז איך את היום?
יש שמש ממש נעימה בחוץ...
חבל לפספס את היום הזה בבית...אולי תצאי קצת לשמש להנות מהאנרגיות שלה?
זה מה שאני הולכת לעשות עוד מעט.

טוב שירה יקירה,
מאחלת לך שיהיה לך יום רגוע ושלו.

שלך,
תקווה לבנה.

את צודקת... אני באמת צריכה לנסות לקחת דברים בפרופורציה, אחרת קשה יהיה לצאת מזה..
איך הפכת מ"שקופה" ל"נראית"? אני באמת רוצה לעשות את השינוי הזה ואני לא יודעת איך..

לצערי, אני לומדת גם בפסח.. אתמול היה היןם האחרון שבו ביהס תיגבר את כיתות יב, ככה שמעכשיו יש לי "חופש" (עם הרבה שיעורים, עבודות, בגרויות וכו)...

האם יצאת לטייל? בשמש שהייתה? אני מקווה שניצלת אותה כי עכשיו מזג האוויר לא כ"כ נעים... לפחות איפה שאני גרה יש אובך נוראי...!

מה איתך חוץ מזה?

תודה לך על הכל
שירה