בנות יקרות...

מתוקה,
אני כ"כ מבינה את הכאב שלך ואת מה שאת מרגישה..
קשה לי לקרוא את מילותייך..
אני מכירה את הריבים האלה, אבל למדתי איך להתמודד איתם. עד היום כשאחותי הגדולה זורקת לי משפטים כמו "שפוטה של האנורקסיה" או "סתמי יא אנורקסית" אני נפגעת ובוכה, לבד, כשאף אחד לא רואה.. הרי שלא אתן לה את הסיפוק הזה...

אל תקחי את זה לא נכון, אבל אני חושבת שלפעמים אנחנו צריכים ללמוד להתעלם מהדברים האלה, אני מבינה שאת אוהבת את אחותך ולכן את גם נפגעת, אבל לפעמים אנחנו צריכות להתעלם וללמוד לשים דברים מסויימים בצד ופשוט להמשיך הלאה...
אני יכולה לשאול ממה הכל התחיל?

שלך תמיד,
מאיה

איך את היום? איך עבר עלייך סוף השבוע?
אני מקווה שאת מרגישה יותר טוב!.

חשבתי הרבה על מה שקרה בינך לבין אחותך.
אני חושבת, שהתנהגות אחותך נובעת פשוט מתוך דאגה לך. אולי היא מבטאת את הדאגה באופן לא נכון, שפוגע ומעליב, אבל אני באמת מאמינה שהיא רואה עד כמה רע לך, והיא רוצה לעזור אבל לא יודעת איך... אחרי הכל, היא אחותך והדבר האחרון שהיא תרצה זה להכאיב לך...
לפעמים אנחנו עושים דברים בלי לחשוב, ואולי כך אחותך פעלה- בלי לחשוב פעמיים.
אני חושבת שכדאי שתדברו בינכן, תגידי לה מה את מרגישה, ועד כמה שהיחס שלה פגע בך...


אני מאוד מתחברת להרגשתך...לתחושה שאף אחד לא מבין, אין מי ששומע... אני מבינה היטב את ההרגשה של להתהלך בעולם, ולהרגיש כאילו הפסקנו לחיות, לתפקד... זה נוראי.

אני מאחלת לך שהשבוע שיבוא יהיה שבוע טוב יותר בעבורך...
שירה

מה שלומך?
איך עבר עלייך סןף השבוע?

ליל הסדר היה קשה... יש לי קושי באכילה מול אנשים אחרים, בייחוד בפני בני משפחה שמהם קיבלתי בעבר את התחושה שאני שמנה... כמובן שהקושי התעצם כי היו מאכלים "חדשים","אחרים" שאני לא רגילה לאכול בשגרה שלי...
בליל הסדר עצמו היה לי קצת קיצוץ באוכל, אבל בימים שלאחר מכן וגם עכשיו אני נאחזת בציפורניים לא להוריד בכמויות...

שאלת לגבי הלב.. הלב... הלב כואב... כ"כ הרבה רגשות ותחושות קשות שלפעמים מציפות אותי, ומאיימות להטביע...
אני מרגישה שיש בי שני צדדים: הצד "הבריא" שרוצה להחלים, לתפקד נורמלי, לחיות. הצד שאומר לי שאישה היא בעלת קימורים, ולא שלד.
והצד השני, שהוא יותר חזק, הוא הצד ה"חולה". שרוצה לרדת במשקל, לקצץ באוכל, להתעמל עד שאין כוח. הצד שרוצה להרוג את "שירה", לאט לאט. הוא הצד שאוהב להיות חולה.
לא מתחשק להילחם יותר...

מאחלת לך שבוע נעים
שירה

אמורה הייתה להיות תגובה לתקווה לבנה... מצטערת!

הקל עלי לדעת שאתן מבינות אותי ועל מה אני מדברת..
אני הרבה פעמים מרגישה כאילו הדברים האלה קורים רק לי..אני מרגישה מוזרה כאילו אין אף אחד שחווה את ה"כלא" הזה שאני נמצאת בו ואת אותן המחשבות ה"חולות" .

לשמחתי בסוף העניינים הסתדרו עם אחותי. היא ביקשה להתנצל מאוחר יותר ויצא לנו לדבר שיחה ארוכה.
מאיה, אמרת להתעלם מההערות האלה..אבל אני פשוט לא יכולה..ברגע שמעירים לי על המחלה אני מרגישה אחוזת דיבוק! הכאב משתלט עלי ומצווה עלי להגיב בתוקפנות, בזעם! כשמדובר בכאב שלי קשה לי להישאר אדישה ולהעביר הלאה..
זה יותר מדי כואב כדי להבליג..אני חושבת שגם עם אחותך כדאי שתדברי איתה על זה שלא תעיר לך הערות כאלה מעליבות על מחלתך.
וזה בדיוק מה שביקשתי מאחותי..ואני מאד מקווה שהפעם תהיה הפנמה של הדברים.

מהבחינה הכללית אני מרגישה תקועה. לפעמים יוצא לי לקרוא באינטרנט דברים שבנות שהחלימו מאנורקסיה כותבות. והן כותבות שרק אם באמת נחליט לשחרר את עצמנו לחופשי מהמחלה זה יקרה. ואני כל הזמן שואלת איך!?? איך עושים זאת?? איך אפשר בכלל?!?
אני מתחילה להאמין כאילו אני לא אצא מזה אף פעם!!
זה מפחיד אותי המחשבה הזאת..כ"כ בא לי להתנהג לפי שירן כמו שהיא באמת, ולא לפי הקולות בראש שלי. נמאס לי להיות כנועה, שפחה של המחלה.

אתמול קרה לי מקרה שהמחיש לי עד כמה באמת אני מוחקת את עצמי בגלל המחלה הזאת.. נכנסתי לחנות כדי לקנות לעצמי שתייה ואוטו' בחרתי את האפשרות הדיאטטית יותר. לא שמתי לב שאני עושה זאת בכלל! זה הכל קרה כ"כ מהר- המחלה ציוותה, איימה- ואני פעלתי כמו עיוורת..
לאחר שקניתי את השתייה הזו הרגשתי כ"כ רע! שמתי לב שאני עדיין פועלת לפי תכתיבי המחלה, שאני פשוט לא מסוגלת לצאת מזה כמו שחשבתי!!
מפחיד אותי אפילו לכתוב את זה.. זה סיוט על פני אדמות..

נמאס לי כל הזמן לחשוב <בראש> מה אני אוכל היום, איך וכמה..ואיך זה יסתדר עם שאר התפריט ולהיות דרוכה ומוכנה לכל דבר כאילו להרגיש שעוד רגע אני עומדת למות ומשהו עומד לקרות לי אם אחרוג או אוכל משהו שונה במקצת..
קרן אור ותקווה לבנה, אתן שכבר החלמתן, איך עושים את זה? אני באמת רוצה להגיע כבר לשלב הזה שלא דרוך כ"כ ולא מפחד!
עזרה... זה כ"כ מתסכל אותי.. :(


שירן