לילה טוב, פורום!

את רואה את טיפוס של לילה אני טיפוס של בוקר...
שמחה שסיפרת קצת על עצמך.שאלת לגבי תהליך ההחלמה.ובכן,גם אני מגיל 13 ועד גיל 24 הייתי חולה.מה שהשתנה הוא שבגיל 24 ילדתי את בני הראשון.היה לי קשה בהריון כי בגלל שהגוף לא היה מאוזן,הייתי על משלשלים לפניו יצא שמהר מאוד עליתי את ה-20 ק"ג בלי שתהיה לי שליטה על זה(זה לא שאכלתי כל ההריון,אבל הגוף פיצה על החוסרים שלו)עד אז היו לי תקופות,במיוחד כשהיה קשה לי שנשאבתי לתוך המחלה הייתי כבר בגבול קצה היכולת שלי.מה גרם לשינוי??עד היום אין לי מושג,כי כמו שאת יודעת זהו תהליך..אחרי שהתחתנתי התבגרתי משמעותית גיסתו של בעלי סיכסכה ביני לבין חמותי ובכלל כל המשפחה קשה היה לה לשאת את המחשבה שאנשים אוהבים אותי..היא טיפוס מאוד מוחצן(היום אני מאוד מרחמת עליה כי אני מבינה שזה נובע מדימוי עצמי נכוך,אבל אז גם לי היה כזה,והגעתי למצב של מריבה משפחתית,שהתמוטטתי לחלוטין הייתי על סף התמוטטת עצבים,הקאתי רוב היום מהכאב(לא מכוון) והמשקל צנח.החלטתי שאני כרגע נמצאת במצב שנמוך יותר אני לא יכולה לרדת..התנתקתי(היום אנחנו בקשר טוב,אבל זה רק כי "חינכתי" אותם להתייחס אליי בכבוד)ואז גם לראשונה לא היתה לי את הפסיכולוגית,ונאלצתי להרים את עצמי.זה לא היה קל,כי פיזית הייתי על הפנים,אבל היום אני יודעת שזה הפך אותי למי שאני.למדתי שיש פשוט אנשים רעים בעולם,ולי אין שליטה על זה,למדתי שאסור לי להעניש את עצמי על בעיה של אחרים.ואני מאמינה בזה עד היום.אני חושבת שבהריון פשוט החלמתי מתוך פחד להזיק לעובר שגדל בתוכי.כמובן שפה ושם הראש נשאר חולה,אבל לאט לאט הקולות הללו נחלשו והיום אני כבר לא שומעת אותם.היו לי כמה תקופות קשות לאורך השנים, המחלה כמעט הרימה ראש,אבל הבנתי שהגיע הזמן לקחת אחריות ולא לברוח.אני לא בורחת יותר מבעיות,אני מדברת עליהם.לא נשארת יותר עם הכאב בפנים.אני יכולה להגיד לך שהבראתי לחלוטין נפשית,גם פיזית נשאר שימוש נדיר במקרים של עצירות כרונית..אבל פרט לזה עם יד על הלב החלמתי לחלוטין.
כרונית יקירתי,זה לוקח זמן,ולפעמים הרבה,את בדרך הנכונה ואני באמת מתכוונת שלפורום הזה יהיה ציביון בריא,ויותר מזה לגבי החשש שלך שאני מבינה אותו שמישהי תכתוב משהו לא במקום,
יש לי שליטה מלאה בזה,אבל אני מאמינה שמישהי שתיכנס לכאן ותקרא את כל הדברים המעודדים להחלמה אם אין לה כוונה כזאת היא פשוט תיפלט מהמערכת בעצמה,כי היא תרגיש לא בנוח.
ואגב,אחותי ברונטית,והיא בדיוק כמוני רק כהה יותר והיא מהממת!!! הכל נאמר בצחוק על עצמי..
שיהיה לך יום מקסים,אוהבת קרן אור

אכן כן, אני טיפוס של לילה, ולמען האמת - אני מתעבת את הבוקר תיעוב מוחלט! אבל היום הכרחתי את עצמי "להתקלף" מהמיטה לאחר שעות שינה מעטות, וכל זאת כדי להגביר את הסיכוי להצליח להתעורר מחר בבוקר "כמו כולם".

ובתגובה לדברייך - קודם כל, תודה על השיתוף המפורט. יקירה, עברת דרך ארוכה ואני שמחה לשמוע שהיום את נמצאת במקום אחר לגמרי. אני חושבת שיש בך הרבה חוזק ואופטימיות, ראיה חיובית לעתיד וזה מה שהכי חשוב. הצטערתי לשמוע על היחסים המעורערים במשפחה המורחבת, אבל תדעי לך שבכל משפחה יש את הבלגנים האלה. כל משפחה וה"תיק" שלה. ועד כמה שזה עצוב - זה נכון: יש הרבה אנשים רעים בעולם. פשוט - רעים. למה? כי הם מקנאים, כי הם מתוסכלים, כי רע להם אז הם רוצים שגם לאחרים יהיה רע, וגם פשוט משנאת חינם. מצד שני צריך לזכור שיש גם הרבה אנשים טובים באמצע הדרך, והרבה!

אז היום את מעידה על עצמך שנקודת המבט שלך היא בריאה יותר, מפוכחת יותר ובוגרת הרבה יותר. מאד שימח אותי לקרוא את זה! ובכל זאת, המשלשלים האלה... הייתי נורא רוצה לעזור לך להפסיק אתם לגמרי, כי אני זוכרת את הודעותייך בנדון מהפורום של המכשפול'ה. אז בואי נראה מה אפשר לעשות...

* ללכת שוב לגסטרו ולבקש ממנו מרשמים לסירופים משלשלים עדינים יותר לתקופה הקרובה(כמו "אבילאק" וכאלה). אם את באה לבית המרקחת עם מרשם מרופא - זה עולה לך פחות.

* לשתות המון-המון-המון מים.

* ועכשיו - הפתעה: אני הייתי מציעה לך דווקא להמעיט בסיבים, כי לי לפחות הם גרמו לבטן של חודש תשיעי ולעצירות זוועתית. תנסי ותראי איך זה משפיע עלייך.

* לאכול כל יום חצי כפית שומנית אחת באוכל (שמן זית או חמאה או חלבה או טחינה, בקיצור - שומן).

* ללכת קצת ברגל, ובייחוד בערב.

וזהו בערך...

מאחלת לך שבת קרירה ונפלאה ה"מפוצצת" בזמן איכות עם משפחתך!

כרונית.

אני כותבת לך את זה שנית,כיוון שמקודם אחרי כתיבה של 5 דקות המחשב כבה לי ללא שום התרעה...
תודה על העצות שלך,האמת שאת כולם אני מיישמת) סבלתי בעבר בשיא המחלה מקוליטיס,וכל הסיפור מסביב עשה לי נזק לפריסטלטיקה של מעי,אבל זה הולך ומשתפר ואני לוקחת רק במקרים מיוחדים של פעם בשבועיים משהו כזה(אחרי שאני ממצה את האבילאק ודומיו,אגב,אני רגישה לסיבים והתופעה של ההתנפחות בבטן שתיארת היא רגישות לסיבים כמוני) אבל תודה.
אגב,אשמח לשמוע יותר עלייך-האם אושפזת,ואם כן היכן??מתי החלמת??והאם את בטיפול תומך עכשיו-כיוון שהצהרת על עצמך שאת אנורקטית בראש...תראי זה לוקח זמן להתגבר על זה,לוותר לגמרי,בייחוד שאת כל גיל ההתבגרות היינו חולות,ובתקופות קשות יותר המחלה מנסה להרים ראש,אבל היום אנחנו יודעות שלאחר שעבדנו כ"כ קשה כדי להבריא היא חסרת טעם,כי היא הפסיקה לשרת אותנו כמו שעשתה בעבר כשעוד התחלנו..לכן אני מתמודדת,ולפעמים האמת מאוד קשה לי,אבל הפסקתי לשקר לעצמי.אני מחויבת לעצמי,ואם משהו לא עושה לי טוב אני הולכת.
בעצם גיסתו של בעלי היא הבן אדם היחיד שאני לא מסתדרת איתו ביקום,היא מתה להתקרב אליי,אבל לאחר הסכינים שספגתי ממנה שנים לפני,החלטתי שהמרמור,הקנאה הם לא משהו שאני רוצה להיות לידו.אני כ"כ שונה בתפיסה אני יודעת לפרגן מכל הלב(הרבה נשים מופתעות מכך),ולראשונה בחיי אני מאוד שלמה עם עצמי,וזה מניע דברים מסביבי.וכל השאר באמת מסתדר.
זהו כרונית יקירתי מקווה שהלילה תשני טוב יותר
אוהבת קרן אור.

עצוב לקרוא על קרעים במשפחה ובני משפחה שפוגעים באחרים. כן, יש אנשים רעים מאד בעולם, אבל משפחה אמורה להיות מקלט בטוח.
בכל אופן, כמו שאני תמיד אומרת, לכולנו קשה מספיק להסתדר עם המשפחה הגרעינית שלנו, איך אפשר להתמודד גם עם משפחה מורחבת + משפחה של בן הזוג???
זו כמובן הכללה גסה, אך אני חושבת שאלו שסובלות/סבלו מהפרעות אכילה נוטות גם לרגישות יתר. נפגעות מהר, ופוגעות בעצמנו במקום לפתור את הבעיה או "להחזיר" לצד השני. אבל נראה לי שלמדת לפתח עור עבה יותר ולהתמקד בדברים החשובים. ואני מאמינה גם שילדים ומשפחה משלך מעניקים שיעור חשוב בפרופורציות, במה להשקיע אנרגיות וממה להתעלם.
קוליטיס זה מפחיד. רק לקרוא על זה גורם לי לרצות לרוץ לבית חולים ולבצע כל בדיקה אפשרית (כן, עדיין מוטרדת בשאלה אילו נזקים גרמתי לעצמי ומתי אגלה אותם). איך התמודדת עם זה?
טוב, מקווה שהיה סוף שבוע נחמד, הולכת לאגור קצת כוחות לשבוע החדש.
לילה טוב!

לומדים לחיות עם הכל בחיים ולדעת שיש דברים שלא תלויים בך,הרי זה לא שלא ניסיתי אבל גיליתי שאני הייתי היחידה שרצתה שלום בית,זה בסדר כי זה היה שיעור חשוב מאוד בשבילי..
לגבי הקוליטיס הפרדוקס הוא שהוא התגלה כשהתחלתי להבריא מזלי שהיה לי אותו רק בחלק התחתון הסופי של המעי אז היה פחות חריף,לקחתי קצת סטרואידים,ולא תאמיני אבל נעלם כליל בהריון.מאז ההריון הראשון(לפני יותר מ-5 שנים) לא היה לי התקף אחד!!(טפו..טפו..)
אני מניחה שהכל מתאזן בסופו של דבר.
אוהבת קרן אור.

לא, לא ידעתי שאת דיאטנית... עכשיו אני יודעת... :) איפה למדת? בפקולטה לחקלאות? כל הכבוד! את יודעת, כבר הכרתי כמה וכמה מופרעות אכילה לשעבר שהלכו ללמוד תזונה או נושא קרוב. בשמיעה ראשונה זה נשמע קצת פרדוקסלי, אבל מצד שני עם כל האובססיה לאוכל זה כן מתקבל על הדעת...

לגבי מה ששאלת אותי - לא, לא הייתי מאושפזת, וגם לא החלמתי באופן סופי. כפי שכתבתי אתמול, אני בעיצומו של תהליך ממושך מאד של השתחררות מההפרעה. אני מרגישה שאני כבר במקום אחר, אבל מצד שני אני עדיין מפחדת לוותר. אבל היום אני מרגישה ויודעת שהעתיד שלי יהיה משוחרר מהפרעת אכילה, מה שלא הייתי יכולה לומר לך לפני שנתיים לדוגמה. אני מקווה שאני לא טועה, אבל אני באמת מרגישה אחרת. מלבד זאת, אני נדרשת להתמודד עם דברים לא פשוטים, ובראשם עם הדיכאון שהשתלט עלי עקב הנסיבות, גם בגלל ההפרעה וגם בכלל.

לגבי הקוליטיס - אני יודעת שזו מחלה איומה שאין לה תרופה (כמו גם קרוהן). אני מקווה שלא תהיה לך התלקחות נוספת ושזה מאחורייך. יכול להיות שמה שהיה לך לא היה קוליטיס, אלא דלקת מקומית שעברה? בואי נקווה.

בעניין המשלשלים - אני מקווה שמתישהו לא תזדקקי להם יותר. אני זוכרת פעם אחת בזמנו שנכנסתי לקנות משלשלים בבית המרקחת והרוקחת ממש צעקה עלי מול כולם ברוב חוצפתה - "זה יהרוס לך את המעייםםםםם!!!!!" תוך כדי נפנוף הקופסה מולי... בררר... איזה פחד זה היה... אפילו לא יכולתי למלמל את התירוץ הקבוע שלי ("זה לא בשבילי... זה בשביל סבתא שלי, אחרי ניתוח"..) ועכשיו כשאני נזכרת בה אני קולטת שוואלה, היא דומה ליוספה המכשפה... אולי זאת היתה היא...

שיהיה לך לילה טוב ושבוע פורה!

כרונית.

חשבתי עלייך הרבה אתמול,עקב ההודעה הנבזית שבלונדי(ואני רואה את זה כפוגע גם בי) קיבלה אתמול.כנראה מאנורטקית שלא מצליחה למצוא את עצמה,ובזה לכל אלו שכן.ורק אתמול אמרת שאם הפורום יהיה לא בריא,את תעלמי.אז יקירתי עמדתי בהבטחה וההודעה נמחקה,והעלמתי את אותה בחורה שלא עושה לנו כאן בפורום טוב...(בדיוק אתמול שכבתי בלילה במיטה וחשבתי על כת אנה המטורפת שפעם קראתי עליה..כנראה שהיא מישהי משם...)
את עוברת תהליך ארוך,אבל זה שאת רואה את העתיד בריא יותר,אני יכולה להגיד לך שלא צריך יותר מזה.את כל השאר הזמן עושה.הפחד לוותר פתאום עוזב,כי מבינים שבחיים האמיתיים חייבים להתמודד והפרעת האכילה לא פותרת כלום.
לגבי הקוליטיס טיפלתי בעמצי באמצעים תזונתיים,הקפדתי מאוד על אוכל אורגני,ולקחתי כל מיני תרופות ששיקמו את המעי.האבחנה היתה קוליטיס,ותודה לאל לא נשאר שריד ממנה.אני חושבת שהעצבים והכאב הפנימי שאגרתי גרמו לגוף פשוט להתקיף את עצמו מבפנים,וכשהשתחררתי כל המדדים הפיזיים היו הרבה יותר טובים.
בכל אופן אני שמחה שאת יודעת להקיף את עצמך באנשים שבאמת עושים לך טוב,ואת יודעת אני כאן ולא מתכוונת שיפנו אותי בקרוב..תרגישי חופשי לשתף אותנו,הדיכאון הולך ונהיה קל יותר כשעוברים אותו ביחד!שיהיה יום נעים,אוהבת קרן אור

חשבת עלי אתמול בלילה? מה, באמת? יו... איזה כיף לי... וברצינות: משפחות טובות לא עוזבים כ"כ מהר!!! (וחבל שאין פה אפשרות הדגשה או הגדלה). הפורום שלך אכן ממכר כבר מיומו הראשון, ואני כבר מכורה אליו, האמיני לי. סיפרתי לכן שיש לי נטייה להתמכר מהר? אז זהו, שאני כבר ג'אנקי של הפורום שלך! אנד יו דיד איט טו מי!

קרןל'ה, לא לסוג כזה של הודעות התכוונתי בדבריי. ההודעה של אתמול היתה אכן נבזית ומיותרת לחלוטין, אבל זה כל מה שהיא היתה ולא יותר מזה. היא היתה הודעה של אשה מסכנה, חולה ואבודה. היא הכילה רוע טהור שאין לו שום ביסוס או הצדקה. ותיכף אסביר לרורי למעלה למה בדיוק התכוונתי בדבריי.

ועוד לגבייך, מקסימה שאת - הכי-הכי חשוב שהצלת את עצמך, כי כדי ללמוד רפואה צריכים קודם כל להיות בחיים, את יודעת... אני מניחה שאיפשהו זה מציק לך, אבל זכרי שזה בטל בשישים מול החיים שלך!!! את עשית את הדבר הנכון ואין ספק בכך, ואני בטוחה גם שאת מצטיינת במקום העבודה שלך. אני "מריחה" את זה עד פה, נכון אני צודקת?

תודה לך על מה שכתבת לי. פתאום אני מרגישה קצת שקרית, שכאילו הדמות שלי שמצטיירת מפה היא לא ממש אני. ולכן אני אומר זאת כאן ברור: אני לא בריאה. טרם. המחלה עדיין אתי, רק שכרגע היא על אש נמוכה, וטוב שכך. לפני האש הנמוכה הזאת היתה אש גבוהה, ואפילו גבוהה מאד. אני עוברת תהליך ארוך מאד עם עצמי. אולי בסופו אצא מזה ואולי לא, אבל אני מקווה שיהיה בסדר מתישהו ואני משקיעה מאמצים סיזיפיים ממש כדי להתמודד מול כל הקשיים שלי. הרבה פעמים בא לי "לשבור את הכלים", אבל אז אני אוספת את עצמי בכוח, אפילו בלי לדעת ולהבין בשביל מה, כי העתיד שלי, אם כבר, נראה לי די שחור כרגע. בקיצור, אני מתמודדת יום ועוד יום ועוד יום ועוד יום... ומקווה לטוב.

וואו, אני מקווה שלא דיכאתי אותך, אבל חשוב לי להיות ישרה עם עצמי וגם אתכן. מטבעי אני לא בנאדם אופטימי, ויש לי סיבות...

בכל אופן - כל הכבוד לך על ההשקעה בפורום ועל תשומת הלב המפורטת לכל אחת! אני מאחלת לך המשך שבוע לא פחות מנפלא והרבה צחוקים עם הבונבונים החמודים!

לילה של מנוחה ליגעים ולמותשים!!!

כרונית.

אני ממש מתבאסת כל יום מחדש לפתוח את הפורום בבוקר ולגלות שהפסתי אותכן און ליין..(זה לא פייר עד 11 בלילה לא הייתן כאן...סתם..)
כרונית יקרה-תודה על המחמאות,אני חושבת שכולנו מרגישות כאן בחופשיות וכיף לנו וזה מה שחשוב.לגביי-נכון עשיתי את מה שעשיתי כדי להציל את עצמי,למרות שאני כ"כ מתגעגעת כל נושא הרפואה זורם בעורקיי..אני אוהבת את האקשן(והיום כשאני רואה ניתוחים מהצד משהו נצבט לי...),אני רק מצטערת שנתתי לפרפקציוניזם שלי להכריע אותי,כי לא הכרתי משהו אחר חוץ מ-100.אבל מאז התבגרתי ובסה"כ אני שמחה היכן שאני נמצאת.אני יודעת שלא התגברת סופית על המחלה,הבנתי את זה לפי הפחד מתגובות מעודדות אנורקסיה,הרי בן אדם שמחלים לא צריך את זה סביבו עד שמגיע איזשהו איזון שהוא דרך חד סיטרית קדימה..אבל הנקודה החשובה היא שאת ממש רומה,ואת הודפת את כל אלו שלא,אותי זה מעודד מאוד,כי נראה לי שבסוף המשוואה תהיה שווה את המאמצים.
ואני מעריכה אותך על זה!!