איך מפסיקים את המעגל ההרסני הזה??

מה שלומך??
מצטערת שלא יכולתי להגיב בזמן ולנחם אותך,היו לי מספר ימים שלא הייתי בטוב,אבל עכשיו הכול בסדר.
יקרה,אני מבינה כמה זה פוגע לשמוע הערות בנושא המשקל והאוכל,בייחוד מהקרובים אלייך שאת מצפה מהם לגלות קצת יותר רגישות.
לצערי,זאת לא הפעם הראשונה שאני שומעת על תגובה כזאת מצד אביך,ואני כן חושבת שיש מקום לפתוח את זה בטיפול.אני יודעת שבזמנו אמרת שאביך לא מגיע לטיפול אלא רק אימך,ואני חושבת שכדאי שבפגישה הבאה עם הפסיכולוגית תעלי את הנושא הזה וכן תדברו עליו,לפחות עם אימך(היא תמצא את הדרך להגיע ולהעביר את המסר גם לאביך).אני חושבת שאת מתמודדת כ"כ יפה וכ"כ באומץ עם ההחלמה שלך,ומגיע לך שיתמכו בך ויגלו רגישות והבנה בייחוד בשלב הרגיש בו את נמצאת.לטעמי,כן יש מקום לשאול ולהבין למה את מייחסת חשיבות כה רבה למה שנאמר לך בנושא המשקל ואיך אפשר לתפוס את זה באופן קצת אחר ע"מ שזה לא יחבל בתהליך ההחלמה שלך או לחילופין לגרום לך לוותר על כ"כ הרבה חודשים של התמודדות אמיצה רק בגלל זה.
יקרה,אני מבינה אותך לחלוטין,אבל הערות תמיד יהיו,אין לנו שליטה על זה.הדבר היחיד שיש לנו שליטה או על האופן בו אנו תופסות את הדברים שנאמרים לנו ואיזה חשיבות אנחנו נותנות לכך.
חשוב שתעבדי את זה בטיפול,אל תשארי עם הכאב הזה לבד.
מקווה שאת בטוב היום,
ליבי איתך,
קרן אור.

מצטערת לשמוע שלא חשת בטוב.
אני שמחה לשמוע שאת מרגישה טוב יותר היום ומאחלת לך שגם במשך השבוע הרגשתך תשתפר אף יותר.

האם זה לא הגיוני שאחשוב שאבא שלי צודק בעניין ההערה שהעיר לי על המשקל? הרי גם אני חושבת כמוהו בעניין הבטן למשל <שכבר לא רופסת כבעבר> ולא מסתדרת עם החלק הזה בגוף. אז על אחת כמה וכמה שבא בן אדם עם "עיניים הגיוניות" נקרא לזה כך, ומעיר לי הערה כזאת- עלי להאמין לו אף יותר. זה רק מראה לי שגם אנשים מבחוץ שמים לב לפגמים שלי ושהראייה שלי לא מעוותת :(

אמא שלי דיברה עם אבא שלי ואמרה לו שלא יעיר לי על כך יותר. וגם אני אמרתי לו באותו רגע שהעיר שאני לא רוצה לשמוע יותר הערות על הגוף, שזה רק גורם לי להרגיש רע יותר.
למה אני מייחסת חשיבות כ"כ רבה למשקל? אני חושבת שזה ברור לא כך? :(
הדיאטנית שלי אמרה לי שהיא מבינה למה אני תופשת את עצמי כבעלת משקל גבוה וזאת משום שבעברי לפני המחלה נהגתי לשקול פחות ופתאום התווספו להם עוד 6 ק"ג וזה גורם לי להרגיש כאילו אני בעודף משקל. יש בכך מין ההיגיון, אני באמת לא מצליחה לקבל את הגוף הזה עם אותם ק"ג שנוספו.

ודווקא לאחרונה הרגשתי יותר חמלה וקבלה כלפיו. ואז הגיע אבא שלי עם ההערה הזאת על החלק בגוף שהכי קשה לי איתו, על החלק שאיני מקבלת- ומרסק את הכל. אני לא מרוכזת בעבודה בגלל זה, כל היום ואתמול חשבתי על מה שהעיר לי. זה כ"כ כואב לי שגם אחרים מבחינים במה שאני מצליחה להבחין ולא לאהוב בגוף שלי.
זה סימן שזה באמת נורא ואיום...

את יודעת אני חייבת לשתף אותך באיזו מחשבה שיש לי כל הזמן. אני שומעת על בנות שעושות דיאטה וחשה קנאה כלפיהן! כאילו למה הן כן יכולות לשנות את מה שמפריע להן בגוף ואני לא?! למה להן יש את האפשרות לשנות ואני כבולה??
למה אם למשל הבטן כ"כ מפריעה לי איני יכולה לעשות דיאטה כמוהן? מה דעתך על המחשבה הזו?
האם גם דיאטה מאוזנת יכולה לפגום בגוף שלי? <ואני לא מדברת על הרעבה חס וחלילה>

זה מציק לי כ"כ.. המחשבות האלה של מה יכולתי לאכול אם רק היה לי את חילוף החומרים של פעם. מחשבות על מה יהיה אם הוא יחזור- האם אשוב לאכול את אותם הדברים שפעם יכולתי ועכשיו כבר לא?
זה מחשבות לגיטימיות אני חושבת ואני כל הזמן מתלבטת לגבי התשובה שצריך לתת להן.
השאלות האלה מחפשות תשובה, שאתן להן מענה כי רק ככה אני מרגישה שהן יכולו "לנוח על משכבן בשלום".

שולחת לך איחולי החלמה מהירים,
שירן

לשאלותייך-תמיד יהיה חלק בגופנו שאותו לא נאהב,השאלה מה אנחנו עושות בקשר לזה.וזה יענה בוודאי על שאלתך השניה-(לגביי בנות שעושות דיאטה)-דיאטה היא אורח חיים.היא בריאות.אנשים "רגילים" עושים דיאטה ומפסיקים אותה כשהגיעו למשקל היעד שלהם(ובדר"כ זה אפילו יותר מכך) ולומדים לקבל ולאהוב את עצמם יותר תוך כדי.הזהות שלהם לא נשענת על המראה שלהם,כמו אצלנו.הם עושים דיאטה כדי להרגיש בריאים ולהראות טוב יותר.אצלנו המונחים הללו מעוותים.מהרבה סיבות.אצלנו זה אף פעם לא רזה מידי,אצלנו זה הכול או לא כלום( כלומר,הרעבה),כל התפיסה שלנו של האוכל היא כרעל,כמשהו ש"מטמא" אותנו ויש להפתר ממנו או לחילופין מראש לא להכניס אותו.אנחנו מבטלות את הצורך הקיומי שלנו שמוזן דרכו.
אז כן,אנחנו לא יכולות לעשות "דיאטה" רגילה,כי יש לנו אופי התמכרותי.ותמיד נצטרך להזהר לא להכנס לתהליך כזה מלכתחילה,ועד כמה וכמה במקום הרגיש בו את נמצאת.זה כמו אלכוהוליסטים שנגמלו אסור להם למשך שארית חייהם לשתות אפילו כוסית אחת,למה?כי קיים החשש שזה יחזיר אותם אחורה.ואת חושבת שזה לא מייסר אותם לדעת שיש אנשים ששותים כמה וכמה כוסות ומפסיקים??אני בטוחה שכן,אבל זה מה שיש.הם מלכתחילה לא היו רגילים בתפיסה שלהם את הצורך אותו האלכוהול בא למלא.התפיסה היא ההבדל.
אז אני מבינה שקשה לך עם הבטן שאולי יש או אין לך,אבל ראי איך את מגיבה.את לא אומרת לעצמך-אני אעשה ספורט או כפיפות בטן כדי להרגיש יותר טוב את ישר מעלה את אופציית ההרעבה...
אל תסתכלי על אחרים כמקור להשוואה,זה לא נכון ולא בריא עבורך.את צריכה לדעת שתמיד יהיו יותר או פחות מכל הסוגים,אבל את צריכה להתייחס אל גופך הכי טוב שאת יכולה,כל השאר כבר במילא לא תלוי בך.להסתכל על מה שיש(הבריאות שלך שתודה לאל לא נפגעה כתוצאה מהאנורקסיה,הקשר הקרוב שלך עם אמך,המרפאה שמחזקת ותומכת בך..) ולא על מה שאין.רק כך לומדים להעריך את החיים ואת מה שיש להם להציע לנו ומתוך כך מגיעה השלמות.

קרן אור.

הייתה לי היום פגישה במרפאה והמילים שלך הן בערך אותן המילים שאמרה לי היום הדיאטנית שלי.
דיברתי איתה על עניין הבטן בגוף שמאוד מפריעה לי..שמאז שעליתי 6 ק"ג בעקבות המחלה קיבלתי גוף אחר שמאוד קשה לי לקבל והיא אמרה לי כמוך- שתמיד יהיה חלק בגופנו שלא נאהב וזה בסדר .

היא גם הסבירה לי שאיני יכולה פשוט להחליט שאני עושה דיאטה משום שהנזק הפיזי יהיה עצום- חילוף החומרים שלי שוב יואט ואני שוב אפגע בגוף שלי שלא לדבר על הנזקים הנפשיים שאני ארגיש.
היא אמרה שגם אותם בנות במשקל תקין <ולאו דווקא בנות עם הפרעת אכילה> שחושבות שהן יכולות לעשות דיאטה ורק להוריד את הבטן שמציקה להן- גם זה יפגע בהן בסופו של דבר משום שכאשר הגוף נמצא במשקל תקין ועושים דיאטה, זה רק גורם לגוף עוד יותר נזקים ובסוף מעלים את אותם הק"ג ואף יותר.
ולאחר השיחה איתה , דברים נראים לי בהיגיון יותר. ואני באמת הבטחתי לעצמי היום שאני מקבלת את זה.

לא חשבתי על הרעבה כפיתרון. אני ממש לא חושבת לחזור להרעיב את עצמי, את אפילו תופתעי לשמוע שאני עדיין לא מאמינה שעשיתי לעצמי דבר כזה, אני לא מעכלת בתפישתי כרגע איך בן אדם יכול להרעיב את עצמו- דבר שעשיתי לעצמי כמעט שנה ועכשיו אני לא מסוגלת לעכל ולהעלות בדעתי!!
לא חשבתי להפסיק או לצמצם באכילה אך כן חשבתי על פעילות גופנית כפי שציינת, ואולי את גם זוכרת שסיפרתי כאן שפעמים רבות ניסיתי את העניין הזה עם הפעילות הגופנית ופשוט סבלתי!
הרגשתי עוד יותר "שמנה", הרגשתי עוד יותר שאסור לי, ועוד תחושות ומחשבות אנורקסיה כאלה ואחרות.
מעולם לא אהבתי ספורט מכל סוג שהוא. גם לא לפני המחלה כשהייתי בריאה. וכנראה שזה לא השתנה אצלי. אני עדיין לא אוהבת את זה ולא מתחברת לזה ועל אחת כמה וכמה עכשיו- שאני סובלת מהמחלה הזו , זה רק עוד יותר מחזק אצלי את התחושות הקשות ואת דימוי הגוף המעוות אז אני מעדיפה לוותר. לקבל את אותה הבטן שכ"כ מציקה לי מאשר לגרום לעצמי עוד סבל נפשי <שגם ככה כבר קיים אצלי בשפע>.. לא עדיף כך?

סיפרתי לה גם שמאוד קשה לי עם זכרונות העבר, שאני עדיין מרגישה שאני מתאבלת על משהו שמת ולא יחזור עוד. במקרה הזה המשקל שלי והגוף שהיה לי. והיא אמרה לי שהגיע הזמן להמשיך הלאה, שזה רק משאיר אותי במקום. שאין טעם לחשוב על כמה הרסתי את הגוף. זה מת.
וזה כ"כ כואב לשמוע את זה את בטח מבינה. אבל מצד שני כמה אפשר להתאבל ולבכות על מה שהיה??
קשה לי לקבל זאת אבל החיים מאלצים אותי לעשות כן.

מהבחינה הנפשית מצבי מידרדר. אני מדוכאת לאחרונה יותר מדי. מאוד מדוכאת.
הכל נראה לי קשה מדי, מאיים ומפחיד <וזה לא דבר חדש>, אני מתקשה מאוד ללכת לעבודה, אני הולכת בעצבות ומועקה אין קץ כשאני מרגישה בתוכי שכל רגע אני עומדת להתמוטט ולהישבר.
אני מרגישה שאני מקרטעת.. ממש כך.
אני לוקחת תרופות ובינתיים אין שום הקלה. העו"ס שלי אמרה שבמידה וזה לא ישפיע עד שבוע הבא נאלץ להחליף למשהו אחר והתעצבתי מאוד לשמוע את זה כי

כמו שאת כבר יודעת, תרופות אחרות נוגדות דיכאון מעלות במשקל ומזה אני הכי הכי חוששת!!
ומצד שני רק השבוע <עם כל הקושי בללכת לעבודה ולהימצא בה>, הבנתי עד כמה אני זקוקה לתרופות.
כרגע התרופה שאני לוקחת היא על בסיס צמחי <רמוטיב, שמעת עליה?> ואין לה תופעה של עלייה במשקל.

אני לא יודעת מה יהיה איתי אם יצטרכו להחליף לי למשהו אחר אני מרגישה שבאמת אקרוס.. <ניסיתי כבר כ"כ הרבה תרופות ושום דבר לא עזר לי> רק המחשבה שעוד פעם יהיה "ענן שחור" שיעיב עוד יותר על משקלי מבעיתה אותי...


שירן

רק היום קראתי את ההודעה שלך, משום מה לא ראיתי אותה, פיספסתי אותה!
מה שלומך יקרה???
אני מקווה שיותר טוב, תדעי לך שאני איתך בלב. וחושבת עלייך הרבה בלי סוף!
מאד כאב לי לשמוע שהמצב הנפשי שלך מתדרדר... זה כ"כ קשה נשמה. אני כ"כ מבינה אותך.
יש לך זמן מסויים ביום שהוא הקשה ביותר? הלוואי שהתרופה שקיבלת תעזור לך. ואל תבהלי בטוח שיש עוד תרופות על בסיס צמחי...וגם תבררי אם המינון שלך של התרופה עלול לגרום השמנה כי הרבה פעמים אם המינון קטן אז אין בכלל תופעת לוואי של השמנה.
שירני, את גיבורה שאת מתמודדת עם הכל...!!! האם בעבודה קורה לך שאת נתקפת פתאום ומתעצבנת? איך מגיבים כולם?האם הם מבינים אותך?
אני איתך תמיד בלב ובנפש וממש מקווה שתרגישי טוב. האם את עדיין צריכה לעלות במשקל?
אני מבינה אותך בהכל הכל הכל אני גם חושבת על הבטן שלי כל היום למרות שכולם אומרים שזה לא בטן ואני רזה.לי זה מפריע וזה מתסכל אותי שאפאחד לא מבין שאני "שמנה" וכשאני מזכירה את זה אז צועקים לי תפסיקי לדבר שטויות...!!!( זה שטויות אבל זה לא מתקשר לי עם הזהות שלי.)
איך היחס שלך כלפי אנשים בעבודה? ואיך היחס שלהם כלפייך???
אנחנו צריכות לחשוב על תעסוקה מענינת במקום על האוכל הרעבות שומנים ואז אולי נוכל "לשכוח" מא...הלוואי!!!
תאמת גם לי הספורט מזכיר לי את התקופה של השיא!!! כל יום כל רגע שמבוזבז הלך על ספוט וספורט !!! היתי הולכת לתחנה לחכות לאוטובוס ותוך כדי הולכת בסיסובים מסביב לתחנה עד שהאוטובוס יגיע. כולם חשבו שהשתגעתי.ממש סביבון בצורת בנאדם
היום לצערי אני לא עושה ספורט למרות שמאד רוצה! אין לי את הדחף לזה, זה לא מאחד הזכרונות המתוקים שלי.
אוהבת אותך מאד
מחכה לחדשות טובות:-)

שמחתי לקרוא שאת חוזרת להתייחס אל גופך בסלחנות ואני מאוד מעריכה את יכולתך להמשיך להלחם במאבק הלא פשוט,אבל החיוני הזה,כדי להבריא.
אני מניחה שאם גם הדיאטנית אמרה לך את אותם הדברים,אז מן הסתם הם כנראה נכונים.אולי לא מנחמים לעיתים,אבל ללא ספק נותנים פרספקטיבה נוספת ושונה ,בה את לא חריגה כפי שאת לעיתים חושבת.
לגביי הרמוטיב-אני אכן מכירה את התרופה הזאת,היא מבוססת על צמח הפרע( ההיפריקום),ואני לא זוכרת כמה זמן אמרת שאת לוקחת אותה אבל נדרשת תקופה של לפחות חודש כדי לחוש באיזשהו שינוי.(ואגב,עד כמה שאני בעד מוצרים טבעיים,אין להקל בהם ראש כי פרג למשל הוא צמחי לחלוטין אבל נחשב לסם ממכר ומסוכן..)ואת יודעת,כמו בכל דבר,אם תצטרכי כן להחליף את התרופה הזאת כי היא לא תמצא יעילה עבורך ,תמיד על המאזניים יעמוד הבעד והנגד ואני חושבת שעלייה קטנה מאוד במשקל(שאגב היא לא מחויבת,תלוי במינון) כשעל המשקולת השנייה נמצא האושר והחופש שלך,די ברור מה את צריכה כן לבחור.מה עדיף-קילוגרם יותר עם פחות חרדה,יכולת לקיים חיים "נורמטיביים" הכוללים עבודה ואח"כ לימודים או קילוגרם פחות וחוסר שקט,פחד??די ברור לא??
ושוב,שלא ישמע כאילו אני בעד כדורים.בכלל לא.להיפך,היכן שניתן עדיף בלי.אבל היום כשניסית בלי תקופה מסוימת והרגשת שאת תלויה על הבלימה אני חושבת שכן שווה כדי למנף את עצמך לקחת לפחות לתקופה מסוימת "עד יעבור זעם".

מה שתחליטי אני איתך וכל שעומד לנגד עיניי הוא הרצון לראות אותך בריאה ואתמוך בכל מה שישרת את זה.
קרן אור.

תודה לכן יקרות שאתן תמיד כאן בשבילי..לתמוך בי ולהקל, אני מאוד מעריכה את זה.

נטע יקרה- אין לי זמן מסוים ביום שהוא הקשה ביותר, האמת שלא יצא לי כ"כ לחשוב על זה משום שאצלי כל הימים נתפסים כקשים ומלחיצים אלא אם כן אני לא עובדת בהם. הדיכאון שאני שרויה בו גורם לי לראות את הכל באור שחור ומאיים.
בעבודה לא שמים לב בכלל שאני אדם עצוב. אני בטוחה שאם הייתי שואלת שם אנשים מה הם חושבים עלי הם היו אומרים שאני חייכנית ושהכל בסדר איתי, ומה שבטוח הם לא היו מעלים על דעתם שיש לי איזו הפרעה או דיכאון!
אני לא מראה כלפי חוץ את מה שעובר עלי. הכל תחת מעטה זיופים. אין לי ברירה. אני לא יכולה לספר לכל אחד מה אני עוברת והרבה פעמים כאן בעצם נעוץ הקושי הגדול- ללכת לעבודה ולנסות לתפקד כרגיל בעוד בפנים אני מרגישה שאני מתרסקת...זה הכי קשה לי.

לשאלתך, אני לא צריכה לעלות יותר במשקל. הגעתי כבר למשקל התקין ואני אף מעליו. <זה מאוד מכאיב לי אבל הבטחתי לנסות ולקבל את זה>

קרן אור- אני לוקחת את התרופה הזו כבר שבועיים והעו"ס שלי אמרה שאני צריכה לחוש בהקלה מסוימת אפילו שעברו רק שבועיים. את האמת שאין שום הקלה , רק החמרה. אולי צריך לחכות חודש מינימום כדי שתהיה השפעה באמת? ייתכן והיא טעתה?
איך אפשר לדעת באמת שאם אקח תרופה אחרת עם תופעה של עלייה במשקל אעלה ק"ג אחד ולא יותר? ואם מדובר כאן ביותר מק"ג? אני רק חושבת על כך ומזדעזעת!! אני לא יכולה להעלות בדעתי את זה אפילו. אני כ"כ כ"כ פוחדת מזה!!

אני מבינה שאני צריכה את התרופות האלה אבל עניין המשקל יותר מדי מטריד אותי ואני באמת בדילמה ענקית פה.
אני רוצה לספר לך שהיום נסעתי עם ההורים שלי לבית קפה. הלכתי עם הרבה תקוות והאמנתי שאני עושה את זה "כמו גדולה". וברגע שהגיעה המנה שלי, נחרדתי. האכילה הייתה לי מאוד קשה ולא נעימה בכלל, אבל עמדתי בזה בסופו של דבר. ואני חושבת שמבחן התוצאה הוא זה מה שחשוב. כנראה שאי אפשר להעלים כ"כ מהר את רגשי האשמה האלה וייסורי המצפון וזה כואב שכל פעם זה עדיין שורף אותי מבפנים כשאני מגיעה להתנסות חדשה כזו או אחרת. אני רוצה שזה יפסיק להכאיב לי כבר, שארגיש שלא חטאתי או פשעתי בזה שאכלתי עכשיו בחוץ. אבל אני מבינה שזה עוד תהליך ארוך והעיקר שאני ממשיכה להיחשף..

זה כ"כ מוזר שגם כשאני יוצאת עם ההורים או בכלל לבילוי כלשהו אני עדיין מרגישה את הדיכאון, את העצבות, את המודעות העצומה כלפי הגוף שלי, זה לא עובר,זה לא שוכך טיפה, כל היום התנהגתי בעצבנות ובחוסר שקט, רציתי רק לחזור הבייתה, להפסיק לחוש כ"כ מוזרה ושונה מכולם.
כי אני כן מרגישה מוזרה וחריגה. בכך שאין לי חיי חברה, שאני לא מבלה כמו בחורים ובחורות בגילי. בכך שאני ממשיכה להסתובב עם ההורים במקום עם חברות. ונכון שאלו הם דברים שבשליטתי ואני יכולה לבחור לצאת עם חברות אם ארצה אבל הדיכאון לא מאפשר לי. אני כלואה בו והוא גוזל ממני את כל האנרגיה. המועטה ביותר שיש..

שירן