לשירני המתוקה

מצטערת לשמוע שהיה לך כ"כ קשה השבוע.
אני מבינה את התחושות שלך- חווה אותן על בשרי אבל מנסה כמה שיותר לא לתת להן לחבל בפעולות שלי. לא תמיד אני מצליחה אומנם אבל אני באמת מאמינה שרק ברגע שאתחיל לשנות את התנהגותי אני אהיה עוד כמה צעדים החוצה מהמחלה הזו.
אני מזדהה כ"כ עם הקושי שלך למדוד בגדים ולקנות בגדים חדשים. לצערי זה משהו שאני חייבת להתמודד איתו. אני כבר לא באותה מידה ואני גם לא יכולה להתעקש על מידות שכבר לא תואמות לי.

קשה לי עם הגוף שלי. עד שכבר התחלתי לחוש התרגלות כלפיו פתאום בא אבא שלי ואמר לי שעליתי במשקל!
גם עכשיו משקלי תקין ונחשב רזה אך נוספו לי כמה ק"ג בעקבות המחלה ששינו את הגוף שלי והוא נראה שונה מבעבר. וגם אני הבחנתי באותם הדברים שאבא שלי העיר לי עליהם כמו למשל עניין הבטן וזה גם לי מאוד מציק אבל בתקופה האחרונה ניסיתי לקבל את זה ולחיות עם זה. ועכשיו הגיעה ההערה הזאת מהצד וגורמת לי עוד יותר לשנוא את הגוף שלי ולדחות אותו מעלי.
אני מרגישה כזאת תבוסה ענקית כשאני כותבת את הדברים האלה, אני כל הזמן חולמת שדברים נראים אחרת עבורי ומרגישה כזאת כישלון משום שזה לא קורה בפועל.

לשאלתך, היחסים שלי עם הוריי נחלקים לשניים. עם אמא שלי יש לי יחסים מאוד טובים וקרובים. היא הרבה פעמים מבינה לליבי ועושה הכל כדי שרק יהיה לי טוב. היא גם דיברה אח"כ עם אבא שלי על זה שלא יעיר לי עוד הערות כאלה כי אמרתי לה שזה מאוד פגע בי מה שהוא אמר לי.

עם אבא שלי היחסים הם אחרת לגמרי. הוא לא מבין אותי ואת מה שאני עוברת. וזאת לא פעם ראשונה שהוא מעיר לי הערות כאלה. הפעם הוא העיר הערה מאוד ספציפית- בדיוק על אותו החלק בגוף שהכי כואב לי ומאוד קשה לי איתו!! וזה פשוט ריסק אותי..ועד עכשיו קשה לי להתאוש מזה ואפילו דמעות עולות בעיניי כשאני כותבת לך את זה.

חשבתי שאני היחידה שחושבת תמיד על ארוחת הבוקר שלמחרת. זה כ"כ הזוי! אני ממש מחכה שיגיע יום המחרת כדי לאכול שוב. כדי להרגיש שיש לי, שלא חסר לי..

אמרתי לאמא שלי שאני לא מבינה למה לי דווקא מכל האחים אבא שלי החליט להעיר . ואני חושבת שזה משום שהוא רואה כמה אני רגישה לנושא והחליט באופן לא מודע אולי, להעיר דווקא לי. אחים שלי אוכלים יותר ממני ולהם אף אחד לא מעיר! למה דווקא לי כל הזמן??
זה באמת דברים שקשה לי מאוד להסביר.

תודה שאת תומכת בי כך! אני מעריכה זאת מאוד.

אוהבת אותך ,
שירן

שירני מתוקה.
תודה על התגובה אני כ"כ מזדהה.אני שמחה שיש לך אמא טובה. זה מזל. אולי אבא מעיר לך כי הוא לחוץ ממך מהאכילה הלא מאוזנת שלך? את אוכלת יותר או פחות? לא הבנתי בדיוק.
אני אפילו לא יודעת אם עליתי במשקל אני מפחדת לעלות מ פ ח ד ת כאילו זה קפיצה הגג. זה פחד ממש פחד מוות. זה מדהים אותי כל פעם איך אנשים עושים את זה בקלילות בלי לקחת מחשבה ובלי להרגיש רגשי אשמה. ואני? כל לעיסה שלי מרגישה שחטאתי ופשעתי.. אוף. זה כואב לי שכואב לך נשמה. אני כ"כ מבינה אותך. בעבר זוכרת שחברים שלי עוד לפני שידעו את כל האמת עלי צחקו עלי. אמרו לי איך את לא טובעת בשירותים? כל מיני בדיחות ממש לא מצחיקות. כמו שצוחקים על שמנים ככה לעגו לי איך אני מצליחה לשבת איך הבטן לא נדבקת לגב? היתי נראת אנדרטה ומספיק קשה היה לי . כל בדיחה כזו ריסקה אותי עוד יותר.. היום אני נראת טוב יותר אבל אני לא שלמה עם עצמי בכלל וזה הכי קשה. אני רואה אדם ש מ ן במראה פתאום השומן שלי נראה לי כפול מליון ממה שהוא במציאות. ברחוב כשאני הולכת, על מה אני מסתכלת? לא על העצים ולא על הכבישים רק על הבטן והרגלים של העוברים ושבים.... אני חייבת לשתף אותך היום במרפאה נכנסתי לשרותים, פתחתי את הדלת אני באה להכנס ופתאום ומה אני רואה? אני רואה דחלילה על הריצפה שוכבת כמו חצי מתה...נבהלתי מזה נורא. צרחתי הצילו וכל המרפאה טסה לעברי...פתאום ראיתי איך כולם מתקבצים סביבה נסיתי לגשת עליה אחרי רבע שעה שבה ניסתה לחזור לעצמה, להגיד לה שהיא לא לבד. שמעתי מישהו צורח עליה את גורמת את זה לעצמך. שתי ותצאי. ממש נפגעתי ממנו אני לא יודעת מיזה אבל הפריע לי שכך דיבר כלפיה וכך לפני כולם. היא היתה נראת כמו שיכורה מסוממת משהו אחר היה חושב שהיא כזו אבל אני מיד ידעתי מה עבר עליה...כ"כ ריחמתי עליה וחשבתי לעצמי. הצילו לא רוצה שזה יקרה לי! הצילו איך מונעים כזה דבר? אין שליטה על הגוף הוא כזה אומלל...
זה קשה לי להרדם,
אוהבת אותך ושמחה לשמוע ממך
נטע

לשאלתך, אבא שלי לא מעיר לי משום שהוא לחוץ מהאכילה שלי.
להיפך, אני יכולה להגיד לך שכולם בבית שלי מקנאים בי על האכילה המסודרת שלי ואין לך מושג כמה זה מציק לשמוע את זה!

הם חושבים שעצם זה שאני אוכלת ע"פ תפריט אז הכל בסדר איתי ואני לא מרגישה תחושות אשמה וייסורי מצפון כשאני אוכלת.
וזה כ"כ לא נכון.. גם עכשיו עדיין עם התפריט הנוכחי יש לי דילמות מסוימות וקשיים אך אני מקפידה מאוד ולא חוזרת שוב פעם להרעבות.
אמא שלי לא מבינה כשאני אומרת לה שבעצם אין להם בכלל ממה לקנא. כי נכון שאני אומנם אוכלת מסודר ומקפידה אך זה נוטה לצד הקיצוני של העניין. אני כמעט ולא מסוגלת לחרוג מהתפריט שלי, לשנות או לעשות דברים אחרת. הכל מאוד מקובע, מבוהל וכפייתי!
הכל מנוהל ע"י פחד מתמיד <שמתי יותר אוכל/פחות אוכל>, הכל חייב להיות מדוד. לכן הם לא מבינים באיזה מצב אני נמצאת. אני כמהה כ"כ לחזור לימים הספונטניים בהם יכולתי להרגיש שמותר לי. שלא יקרה שום אסון אם אלך לבית קפה או אוכל משהו קצת שונה ממה שאני רגילה אליו.
ברור לי שזה עוד תהליך ארוך ואני את האמת מתקשה להאמין שזה יקרה יום אחד.
<היום למשל ייאמר לזכותי שהעזתי לטעום מעוגת יום ההולדת של אחותי ואני כ"כ שמחה שעשיתי את זה! זה אומר המון עבורי>

האם הדרדרת לאנורקסיה בגלל עודף משקל? לא ממש הבנתי מה הביא או מה גרם לך לזה.
אני כ"כ מזדהה עם הדברים שאמרת!! גם כשאני הולכת ברחוב וגם כשאני נמצאת בעבודה אני מוצאת את עצמי כבר בתת מודע עורכת השוואות ומסתכלת לאנשים על הבטן והרגליים! זה נורא, זאת אובססיה חולנית שהמחלה קיבעה בי ואני כ"כ רוצה להיפטר ממנה! אני מנסה כמה שיותר להיפטר מזה ולא לנהוג ע"פ המחלה שמבקשת ממני באותם רגעים להסתכל על אותם אנשים ולהשוות.

ממש מפחיד מה שקרה לך במרפאה! אני מאוד מקווה שלא תגיעי למצב כזה. גם אני לפעמים רואה כאלה בנות במרפאה שאני נמצאת בה וממש "נקרע" לי הלב לראות את זה. אני נזכרת שגם אני הייתי ככה חלשה ורזה, גוססת למעשה..
וגם עכשיו אני אומנם באותה הסירה, זה לא שמאז שהעלו אותי במשקל דברים נראים טוב כרגע =/ זה נראה כאילו הם רק מחמירים עם הזמן..

איך הולך לך בטיפול בכל אופן?
מקווה שאת מתמודדת למרות הכל.

שירן

מה שלומך יקרה?
מה חדש?
שמחתי על ההודעה שכתבת:-)
מה אני? ומי אני???
אני כרגע לא מכניסה את עצמי לשום קטגוריה משום שהשבוע האחרון או שהפרזתי באכילה כפייתית או שהרעבתי את עצמי....הצילו. למה אני כ"כ לא יציבה???איפה אני?
עד ינואר יכלתי בברור להגיד לך אני א נ ו ר י ק ס י ת בדם!!! גם הרגשתי כך וגם נראתי כך, דקיקה ודחלילה. היום אני רק אנוריקסית בנשמה! סופסוף "אגרתי" שומנים ופחממות. אני מרגישה השג ע נ ק ואני בלב שלי במודע שלי אני מאושרת עם זה טוב לי שאני לא נראת חולה, שאני "כאילו" בדרך לחיים טובים ורגילים... אבל ברגע שמישהו מבחחוץ יגיד לי:"את נראת טוב יותר" זה יהרוס אותי. אני ארגיש שחרב עלי עולמיזה משהו בתת מודע שאין לו קשר גומלין עם המודע. את מבינה אותי?.
לא נכנסתי לזה בעקבות משקל יתר, למזלי בעבר האוכל היה דבר שיגרתי בלי מחשבות ותאוות...היה מאוזן. והמשקל גם כן היה תקין.
עכשיו אני גמורה נפשית, כלפי חוץ נראת טוב יותר הבגדים לא נופלים ממני. אני יכולה ללבוש מידה 16 או 18 וזה לא יפול ממני. בעבר מידה 14 היתי צריכה תיקונים! מאמינה??? היום מידה 16 ו18 פחות או יותר המידה שלי, אני קונה בגדים בפוקס בעיקר ובגולף והוניגמן. בקאסטרו לדוגמא כלום לא יעלה עלי. היום אולי כן? לא נסיתי, אני מ פ ח ד ת !!! לא מסוגלת להכנס לקטע הזה...
אני רוצה לשתף משהו שקרה לי היום ביום שבת נסעתי למלון עם חברים,לשחות ולאוחת צהרים הרגשתי השג ע נ ק שאני מצליחה להלחם במחלה ולצאת. היה לי הרבה התלבטויות וחששות. והרגשתי שהנה אני מנצחת את המחלה!ארזתי אומץ והחלטתי שזהו זה הסוף של המחלה ואני יוצאת לחרות! עכשיו אני חושבת שזה היה כישלון אחד ע נ ק!!!
אז בתחרות שחיה היה לי כייף מאד. יכלתי "להשחיל" את עצמי בין כולם...ונהנתי מהתחרות והקפיצות הסאונהוכו, עד כאן היתי מאושרת:-) כשיצאנו לארוחת הצהרים התיישבנו לנו סביב לשולחנות ובלי הודעה מוקדמת פתאום נהייתי כחולה. כולם נבהלו והודיעו לו שהשפתיים שלי חכחולות חשבו אולי קרה לי משהו, ואני אמרתי להם שאני בסדר פשוט קר לי ואז כולם זרקו עלי את כל הקפוצונים והרגשתי מזה דפוק עם זה. בתוך תוכי ידעתי מצוין למה אני כחולה... נסיתי איכשהוא לזרום למרות שבתוכי היתי במלחמת עולם! התרגשתי לראות כמה מהחברים והחברות שדאגו לי והביאו לי כל מוצר שחתום עליו- "דייאט"...
התחלתי לאכול (היה קשה מאד) כמישהו סיפר בדיחה נסיתי להבריז או לברוח...לא הצלחתי וחשבתי שזה גם לא יהיה משימה קלה. ואני חייבת להתמודד כאן...ופתאום חברתי שלידי אמרה לי עכשיו כבר מנה שניה ועוד לא נגעת בראשונה..מרוב הלם הכנסתי מיד לפה את הכפית ו נסיתי ללעוס ולבלוע אבל זה לא נבלע הרגשתי שאני עומדת להחנק!פתאום הוצאתי את כל הבולוס מהפה בצורה כזו מכוערת ולא אסטטית:-( התנהגתי כמו מפגרת הצילו רציתי לפרוע את האדמה באותו רגע.
המשכתי שוב ולא הצלחתי!!!כבר עמדו לי דמעות בעינים, זה היה בין השניות הקשות ביותר בחיים...ואז שוב אותו רפלקס-

אותו רפלקס וכל הבולוס החוצה!!! (בולוס זה אוכל לעוס) באמצע השולחן. אתן מבינות מה עבר עלי ביום המטורף הזה?
ואז בשניות הקשות האלה- אחד הבנים המטומטמים הגיע לאוזני ובלי להתבלבל לוחש- מערכת העיכול מתחילה בפה ומסתיימת בפי הטבעת ולא מסתיימת בצלחת!!!
ואז בשניה הזו ה ת פ ו ר ר ת י...כבר לא יכלתי לעמוד בזה יותר ההרגשתי שחרב עלי עולמי ממש שבר כלי רסוס לחלוטין
אני לא צריכה לספר לכן איך הרגשתי, הרגשתי תחושה שאף אחד לא היה מאחל לעצמו...
ואז פשוט לקחתיאת הרגליים וברחתי..הוצאתי את הפלאפון חייגתי לאבא והתחלתי לבכות ולבכות ולבכות הוא לא הבין מילה מהבכי הכבד הוא רק הבין שכואב לי ושורף לי בגוף ובנשמה. תוך חצי שעה ההורים היו אצלי
(אגב גל לא היה איתי(הוא בחו"ל) ואני בטוחה שאם הוא היה,הוא היה יודע מה לעשות!כמו תמיד...
אבא ואמא הרגיעו אותי, וזה לא היה להם קל בכלל ישבנו בלובי רבע שעה ואז ישבנו עם החברים כשאני לא מביטה לכיון ימין ששם ישב הב"נא שהרס לי את כל השבת, אימי התקשרה למטפלת והמטפלת אמרה שהיא לא מקבלת ביום שבת אבל בגלל המקרה חרום היא תקבל...הרגשתי רע עם זה שאני "מקרה חרום"...ולא התחשק לי ללכת.
אני אחרי היום ה א ר ו ך והמתיש הזה. ב"שולחן העגול" ישבנו כולנו החברים והורי, והרגשתי קצת הקלה שאני לא נלחמת לבד והורי החיילים שלי במלחמה.ואז כשקמנו ללכת ואמרנו את ה-"ביי ביי" אימי מאחורה ניגשה לבנ"א שאפילו את בשמו קשה לי לנקוב. ולחשה לו -"אתה לא היית רוצה להיות במקום נטע"...
בלילה ראיתי ממנו שיחת טלפון לא עניתי לו...מי יודע איזה פצצה הוא מתכנן להפיל עלי עכשיו?
אוהבת אותכן מאד

נקרע לי הלב ששמעתי מה קרה לך... קודם כל אני רוצה להגיד לך ישר כוח על האומץ שבכלל הסכמת לצאת עם החברים שלך בידיעהה שתצתרכי לאכול איתם ולא התחרטת ברגע האחרון- זה צעד משמעותי למרות כל מה שקרה אני גם שמחתי לשמוע שבאמת עשית כמיטב יכולתך כדי להשתתף בארוחה ואפילו לעסת אוכל כל זה הם צעדים בכיוון הנכון - אני מבינה שהיה לך ממש קשה כל הסיפור ואני ממש מצטערת שזה נגמר ככה אבל דברים כאלא קורים זה הכל חלק מהתמליך ואל תתני לארוע כזה להרוס לך אפשרויות נוספות ליצאיה עם חברים.. אני בטוחה שתמשיכי להתקדם קדימה בכיוון הנכון ודעי לך שהורים תומכים כמו שלך לא נמצאים בהמוניהם אז תני להם כפי שאפשרת במקרה זה לתמוך בך ולהיות לעזר, אני יודעת שלא נעים להיחשב כמקרה חריום אבל זה הכל כדי להגיע בסופו של דבר למה שמגיע לך להחלמה! ולגבי החבר שהעליב אותך אני חושבת שהכל נובע מחוסר ידע, דברים כאלא קרו גם לי אולם לא ממש ככה אבל בסגנון ובאמת שזה הכל מחוסר ידע ולאו דווקא חוסר התחשבות אני מבינה שלא היית מסוגלת לדבר איתו באותו ערב שהתקשר אבל אני חושבת שבכל זאת כדאי שתברי איתו שאת מוכנה, את לא חחיבת לספר לו דברים שאת לא מרגישה בנוח שידע אבל ספרי לו מה יש לך ושאת מתמודדת עם זה כמיטב יכולתך ואת מבקשת שהערות כאלו לא יקרו שוב כי זה פוגע אפילו שזה בצחוק- בד"כ שהאנשים יודעם הם מתחשבים הרבה יותר ואם לא הבנאדם הזה לא מגיע לו להיות חלק מהחיים שלך!
אני מצטערת שיצא לי כ"כ ארוך אבל רציתי שתדעי שליבי איתך- אני מקווה שהימים האלא עוברים עליך יותר בקלות ואשמח לשמעו מה קורה, שלך תקווה

אני רוצה שתדעי שלמרות שאת מרגישה עכשיו כישלון משום שלא הצלחת במשימה הזו עם החברים שלך- תדעי לך שמהצד אני רואה את הדברים אחרת. אני גאה בך!!

עשית מעשה באמת אמיץ ואת צריכה לטפוח לעצמך על השכם!! אני מבינה עד כמה זה קשה. אני עד עכשיו מסרבת לצאת עם חברות לאכול בחוץ <השבוע אני הולכת לבית קפה עם ההורים אני מקווה שיהיה לי בסדר ואני די מאמינה שאצליח> גם משום שמצב הרוח שלי פשוט "בריצפה" כמו שאומרים. עצם זה שאת ממשיכה לשמור על קשר עם חברייך ולצאת זה מבחינתי הישג עצום! לצערי אפילו שיחה בטלפון עם חברה איני מסוגלת לנהל.. :(

אני יודעת שתמיד זה נראה שנכשלנו. אבל תראי את זה בתור היחשפות. בצעד הזה שעשית בחרת להיאבק, להילחם על חייך, בחרת להינות ולהיות כמו כולם וזה מצויין את לא מבינה עד כמה אפילו.
אפילו אם היה לך קשה עם האוכל, בפעמים הבאות זה יהיה קל יותר ויותר אני באמת בטוחה בכך.
האם היה לך קשה לבלוע משום שהיה קושי פיזי? או שהרגשת שאת פשוט מאבדת שליטה ונפשית לא יכולת?

אני מבינה כמה כואב לשמוע הערות כאלה מהצד <ואני מדברת על ההערה שהבחור ההוא העיר לך> וכמו שתקווה אמרה לך, זה באמת נובע מבורות. ואנשים לגמרי לא מבינים מה זאת הפרעת אכילה ומה הגיהנום שהיא מאלצת אותנו לעבור.
האם אחרי הפגישה אצל המטפלת שלך הרגשת טוב יותר??
לא הבנתי ממך דבר אחד. את אומרת שכרגע הצלחת לעלות במשקל והבגדים כבר לא נופלים ממך כבעבר. אך זכור לי שאמרת שאת עדיין מתקשה מאוד לאכול ושעלייך לעלות עוד במשקל. אני טועה?
האם עוד לא הגעת למשקל תקין?

שמחתי לשמוע שעשית צעד כ"כ חשוב עבור עצמך, אני בהחלט רואה כאן משהו מאוד חיובי שאומר לי המון על כמה שאת יכולה. ואת אכן יכולה.
<אגב כמה זמן את סובלת מהמחלה הזו?>

מקווה שהיום את בטוב יותר ומצליחה לראות את הדברים אחרת, לפחות כפי שאני מצליחה לראות אותם.

אוהבת ומאמינה בך,
שירן

מה שלומכן חמודות???
אין לכן מושג כמה עזרתן לי...מאד מאד!!!
ממש הרגעתן אותי. אתן לא יודעות עד כמה...
היום חברה שלי באה אצלי לישון (עכשיו היא חורפת) ובארוחת הערב ניסתי לאכול ולאכול ולהיות כאילו "רגילה"
ואכן כוח הרצון יכול לעשות המון!!! הצלחתי ואני בטוחה שלכן יש חלק בהצלחה שלי.
ההורים שלי מאד שמחו לראות שאני אוכלת ב"שלות נפש"...
היה לי מאד קשה לקבל את הידיעה שהבחור אמר לי את מה שהוא אמר משום בורות..משום שאני מכירה אותו ויודעת בדיוק מיהו ומהו הוא בין המחוננים והאנטלגנטיים בכיתה..
אבל בסופו של ענין אני מקבלת את זה בלי בררה. גם היום אגב הוא צילצל פעמיים אבל קשה לי לענות לו. הוא ימשיך לצלצל עד שימאס לו ממני. או עד שאני אסלח לו מכל הלב.
לשאלתך שירן אני חולה מעל שנה וחצי...שנתיים כמעט. וכמה זמן את???
אני עדיין רזה אבל לא במידה שהיתי. עכשיו אני רזה אבל אפשר לראות אותי יש לי מאגרים. בעבר היתי שלד! מבינה את ההבדל? היה לי קשה לאכול גם פיזית וגם נפשית!!! כשזה הולך יחד זה זה כטסטרופה!!!! אחרי שיצאתי מהשיחה עם המטפלת - הרגשתי טוב יותר במידה מעטה כי היתי עצבנית אבל עכשיו אני מרגישה ממש שיפור לטובה. ומה שלומכן יקרות? אני מחכה לשמוע ממכן.
אוהבת
מה אתן עושות בחג?
נטע

ליבי אלייך,מקסימה! אין ספק שעברת סיטואציה מאוד קשה ,מביכה ומתסכלת עם תחושה שאף אחד לא ממש מבין,אבל אני רוצה לומר לך שאני גאה בך על איך שהתמודדת איתה!
ולגביי הבחור ההוא-אני מתחברת לשאר הבנות ואני גם חושבת שאופן ההתנהגות שלו נבעה מחוסר ידע והבנה ואולי גם מבוכה.אני לא מאמינה שזה בא ממקום רע שרצה להכאיב לך,וראייה לכך היא העובדה שהוא מרגיש שהוא טעה ולכן הוא כל הזמן מנסה להתקשר אלייך כדי להשמיע באוזנייך התנצלות כנה ואמיתית.ויודעת מה??אני חושבת שאת כן צריכה לענות לו.לאו דווקא בשבילו,אלא יותר בשביל עצמך,כדי לסגור את המקום הכואב הזה אצלך שחושב שפגעו בו בכוונה..אותו מקום חולה אצלנו שלא מאמין שאנשים באמת שם ומתנצלים ,אותו מקום שרוצה שנרגיש רע כלפיי עצמנו וכלפיי הסביבה שלנו כדי להזין את הלבד והבדידות שאנו כופות על עצמנו.אז עכשיו אחרי שנרגעת קצת מה את אומרת??
ואני שמחה שאת לא מוותרת לעצמך וכן מנסה לשמר חיי חברה עם כל הקושי,זה חשוב כדי לפרוץ את גבולות המחלה.והיני כמו שאת רואה זה אפילו מרגיע אותך ואת הסובבים אותך.
יקרה,מאחלת לך חג עצמאות אמיתי ושמח היכן שתבחרי לעבור אותו...
שלך,
קרן אור

אני שמחה שעכשיו את מצליחה לראות את הדברים אחרת. ברוגע..
חזרתי לא מזמן מבית קפה עם הוריי ולאחר החוויה הקשה גם אני עכשיו קצת נרגעתי ומצליחה לראות את הדברים אחרת, בצורה בריאה ולא חולה. מבינה שעשיתי דבר טוב בסה"כ למרות שמחלתי רוצה שאחשוב אחרת.

כל הכבוד לך על ארוחת הערב, רואה שאת מסוגלת??
גם אני לצערי חולה במחלה הזו כמעט שנתיים. וליבי כבר מייחל לישועה שלא נראה לי שעומדת להגיע עבורי בכל אופן.
כ"כ כיף לשמוע שאת עדיין מנהלת חיי חברה סדירים ולא מוותרת על כך. אני ממש מחזיקה ממך בגלל זה. זה לא דבר של מה בכך. הלוואי ואני הייתי מצליחה לשמור על קשר מינימלי עם חברות.
גם אני נראיתי כשלד בתקופה שהייתי חולה ואת האמת שאני לא מעוניינת לחזור למראה המחריד הזה.
האם את צריכה עוד לעלות במשקל או שכבר הגעת למשקל תקין?

אני שומעת ממך כמה שאת משתפרת וזה כ"כ משמח אותי.
איך עבר לך בעצמאות?

שירן