לבלונדי

נראה שאת מנסה לרצות את כל העולם, אחותו ומפקדיו.
ולעצמך את לא מפרגנת זמן ומנוחה, מכל המירוץ המטורף הזה של ההשגיות והריצוי התמידי את כולם.
אני שמחה לשמוע שאת כיום במצב הרבה יותר טוב.
אני יודעת מה זה גמילה מהקאות וזה דבר קשה, שנראה כמעט בלתי אפשרי.
בזמנים קשים, אנחנו כאמור נוטות לחזור לשם, כי זה ה"ביטחון" שלנו. אבל ה"ביטחון" הזה הוא רע וכמו שאמרת רק מחזיר אחורה.
אני מאוד שמחה לשמוע שאת כן אוכלת, או משתדלת לפחות לאכול מסודר.
יקירתי, מה שמפריע לי פה הוא שאין לך עם מי לדבר, אין לך כתף להשען עליה, ואת לגמרי לבד בסיפור הזה.
אני מבינה שאת לא גרה עם ההורים. האם יש לך שותפים? האם הם מודעים לבעיה? האם המשפחה בכלל יודעת? חוץ מאחותך?
אני חושבת שאת צריכה לפנות לטיפול פסיכולוגי בראש ובראשונה. כי את נמצאת תחת לחץ מתמיד, ושואפת לרצות את כולם, ומעמידה פנים שהכל בסדר. אבל מבפנים את מתפרקת. ואת חייבת עזרה ותמיכה. אסור לך להשאר עם זה לבד.
טיפול פסיכולוגי הוא לא משהו שצריך להתבייש בו. הוא גם דיסקרטי ואף אחד לא צריך לדעת, אם את מפחדת להיחשף.
אני מבקשת ממך לשקול זאת בכובד ראש. שמישהו יעזור לך לעשות קצת סדר בבלאגן שלך. להרגיע את הלחצים והחרדות. לתת לך מעט מנוחה.
אני מקווה שתשקלי את העניין. למרות שאת גם עובדת וגם חיילת. תמצאי לעצמך שעה פנויה בשבוע כדי להשקיע בעצמך. שום עבודה לא שווה אם את במצב לא טוב. ומצב טוב לא חייבת בהכרח להיות פיזי. זה שאת לא מקיאה, לא אומר שהכל בסדר. את חייבת לקבל תמיכה באופן דחוף.
תבדקי אופציות של טיפול פכיכולוגי. תפרגני לעצמך. מגיע לך אחרי כל מה שעברת.
מקווה שאת לא כועסת, אבל אני באמת דואגת לך. את לוקחת יותר מידי על עצמך....
לילה טוב יקירה וליל מנוחה.
חיבוקים
בלונדי.