בוקר אור לקרן אור!

ממש נחמד לי שאת מבררת איתנו כל בוקר מה המצב... תכונה אמהית מאד, רק שאת מצליחה לעשות זאת בדרך נעימה ומשמחת, ולא בסגנון המעצבן של "איך היה היום בבית ספר?" או כמו שאמא שלי שואלת כל בוקר: "נו, אז מה חדש?"
הבטחתי להגיב לכל ההודעות הנפלאות שלכן, והנה אני מתחילה. ואזהרה - זו תגובה ארוכה מאד...
ראשית - המון תודה על ההודעות המקסימות מאתמול.
שמחתי מאד ששיתפת בחווית ההריונות והלידות, זה מעודד מאד ומלמד שאפשר להחלים בכל מיני דרכים ובכל מיני מצבים. מקווה שיום אחד גם אני אבין "שאפשר אחרת", שתחושת הערך העצמי שלי לא תהייה קשורה כל כך למראה החיצוני (או לציונים, או לתגובות הסביבה אלי).
כתבת על ההנאה מהתעגלות של ההריון, ושזה וודאי נשמע לנו מזוויע. אז כלל וכלל לא! אני רואה סביבי הריונות מקסימים, מעט החברות שלי שכבר ילדו ממש זהרו, כמו הקלישאה הידועה. ובכלל, כל עוד לא מדובר על גופי שלי, אני חושבת שגוף נשי עגלגל ומלא הוא מאד אסתטי, מושך ונשי. אני מסתכלת עלחברות, ונשים זרות, שנתפסות מלאות מעט, כאלו עם חזה אמיתי ואגן מתרחב, והן יפהפיות בעיני. בעיקר אלו שמרגישות נוח בתוך הגוף הנשי הזה. ולפעמים אני מקנאה במחשופים המפוארים שלהן, או באופן בו הג'ינס יושב להן על הישבן.
קבלתי את מבנה הגוף של אימי, נמוך, קטן וצר. היא תמיד היתה רזה מאד (ואף רזה מידי) וגדלתי בתחושה שגם אני צריכה להיות כזו. בגלל תפיסת הגוף המעוותת שלי נדמה לי שאם אשמין יותר משניים, שלושה קילו, אין סיכוי שאתעגל באופן חינני אלא פשוט אראה ככדור קטן.
ובדיוק כמו שכתבת, אני יודעת שאיני יכולה להשאר עם גוף של ילדה לכל החיים...
לגבי טיפול - הייתי בטיפול פסיכולוגי שנים רבות, עם הפסקות פה ושם. לאורך השנים גם כמה פגישות עם כמה פסיכיאטרים ופרוזק שלא עזר כלל ואולי אף הזיק (הבולימיה התפתחה עם הפרוזק).
הטיפול עזר לי להבין דברים רבים, לגבי המחלה ובעיות אחרות שקשורות אליה באופנים שונים. עם השנים למדתי איך ולמה נפלתי לבור הזה ולמה אני נשארת בו. אבל העובדה היא שבאף שלב של הטיפול לא הצלחתי לחלץ את עצמי מהמערבולת הזו, התקופות הטובות יותר התרחשו דווקא כשלא הייתי בטיפול.
הפעם המניע להחלים הוא אמיתי ונבע ממשהו שמחוץ לטיפול וקצת חיצוני אפילו לי (אפרט בהזדמנות אחרת). והוא כנראה מניע חזק מספיק אם אני עדיין מחזיקה מעמד ואף מתחזקת...
אבל ברור לי שאני עדיין זקוקה לטיפול כלשהו ותמיכה מקצועית, פשוט מאסתי בטיפול הפסיכולוגי הקונבנציונאלי. אשמח להצעות...
קרן אור יקרה, כמובן שאיני כועסת על מה שכתבת, ההיפך. דברייך נוגעים עמוק בליבי, כאילו את מכירה אותי זמן רב, ומעניקים לי עוד כוח להמשיך. העובדה שאני בת 30 וחייבת לקחת אחריות על חיי, על בריאותי, ובכלל - לצאת לחופשי, היא חלק גדול מההחלטה להחלים ודי!
ובהמשך היום אכתוב הודעה נוספת על המחשבות השליליות שלי שיושבות להן בראש ובלב, וכנראה גם בבטן... זה יהיה מעיק מאד, ראו אוזהרתן!
המון תודה, אוהבת,
אני.