בלונדי יקרה!

תודה על השיתוף והפירוט.גם אני גדלתי בבית(אומנם לא פולני) ששאף למצוינות(ממש הרגשתי שזה תנאי לאהבה).אני זוכרת את התחושה שבכיתה ג' קבלתי בלשון ג'(פעם ראשונה וכנראה אחרונה) בתעודה,הלכתי מהבי"ס הביתה ורציתי שמכונית תדרוס אותי!!וכנראה שזה חילחל עמוק פנימה במשך שנים וגרם לי סבל מיותר של שנים אפילו יותר.
פעם כשאמא שלי שאלה אותי בזעם מה את רומה את רוצה ללכת לפסיכולוג.עניתי לה בתמימות שכן.אני לא אשכח את הסטירה שקיבלתי באותו היום! אבא שלי עובד בתחום בכיר,והוא העדיף שאמות ושחלילה אף אחד לא ידע שהבת שלו חולת נפש!!וכך שנים לא קיבלתי טיפול,אח"כ היה טיפול כפוי ע"י עו"ס עד גיל 18.ורק בגיל 18 כשלא פחדתי מאשפוז נפתחתי לקבל את הטיפול האמיתי.בקיצור אני מניחה שסיפור החיים של כולנו כאן הוא די דומה.משפחות והורים שעשו הרבה טעויות,אני כבר מצאתי את הכוחות והיכולת לסלוח,זה בא לי אחרי שהבנתי שאנשים עושים טעויות(כן גם הורים) אבל זאת הבחירה שלי אם לשלם עליהם.ואני בחרתי שלא.הייתי לבד לגמרי והתמודדתי עם הכאב,בקושי סחבתי את עצמי,הסתגרתי בקיצור את בטח יודעת.
אבל גם למדתי-למדתי שאחרי שעשיתי את הקשה מכל אין דבר שארצה בחיים ולא אוכל לגעת בו..
בקיצור שלי-יש לך כאן תמיכה מכל הלב תנצלי את הבמה הזאת.ואני אשמח שתמשיכי לכתוב.
אוהבת כרגיל...

כן, לכולנו סיפור משפחתי לא כל כך שמח, אבל אני בהחלט משתדלת להתמקד באהבה ובתמיכה שהורי מציעים ומעריכה אותם על זאת.
מעולם לא הצלחתי להאשים אותם במחלה שלי (בדברים אחרים קטנים יותר דווקא כן), או לכעוס עליהם מעבר לכעס רגעי כזה שעולה לאחר ריבים משפחתיים. תמיד האמנתי שמקור המחלה הוא קודם כל במשהו עמוק באישיותי, או בנפשי, משהו שהיה מתפרץ גם בתנאים אחרים. ולאורך הטיפול נתקעתי בנקודה זו שוב ושוב. אחת הסיבות שנמאס לי מטיפול פסיכולוגי הוא ההתעקשות הזו של הפרודיאנים לחפש את המקור לכל הבעיות כמעט אצל ההורים, לכעוס, להאשים.
מצד שני, אני נוטה להפנות את כל הכעס אל עצמי, וגם זו לא שיטה נבונה כל כך...
אני אוהבת את המילים בהן את משתמשת - החלטה, בחירה. הן חלק חשוב מהמעבר מחולה פסיבית למחלימה אקטיבית ואני משתדלת לאמץ אותן בחום!
אחר צהריים רגוע וקל, לאחר סיבוב קצר בחוץ ממליצה לכולן להשאר במזגן...

בוקר אור מתוקה.
או צהריים טובים.
מה שלומך הבוקר?
אז ככה, כל מה ששמעת על הקיבוצים הוא נכון. וכן, את צודקת, התנועה הקיבוצית נמצאת בחובות לכל אותם מסכנים שגדלו בלינה המשותפת.
כל מה שתיארת פה, הוא באמת מה שהיה קורה שם. וזה כה עצוב רק לחשוב על כך.
אז את מכירה קיבוצניקים? מעניין אותי מאיפה....

בקשר למשפחות פולניות..אני מכירה מקרוב את זה ויודעת את המשמעות של "לא להוציא כביסה מלוכלכת מהבית, שחס וחלילה אף אחד לא יחשוב שיש בעיה". (לא מהמשפחה שלי, כי כמובן, גדלתי בקיבוץ, ובשלב זה או אחר הדברים תמיד צצים ועולים להם.) זה מאוד קשה לחיות כך ואתה גודל בתחושה שאכן אתה "לא נורמלי" ומרגיש צורך להסתיר ולהתנצל על על צעד שאתה עושה. זה הרסני ביותר... אז אני קצת יודעת מה את עוברת.

אני שמחה מאוד לקרוא פה שכעת הרצון שלך להחלמה הוא ממקום אחר, ממקום טוב ואמיתי. זה כל כך חשוב.. זה מאוד משמח לקרוא.
וקראתי גם שאכלת קרואסון בבוקר. ואני ממש גאה בך. כן, צריך לפעמים את ההנאות האלה של החיים מבלי לרוץ להתרוקן באסלה.. זה צעד מאוד גדול וכל הכבוד לך. לגבי קפה הפוך...אני לא נוגעת בחלב, כך שמראש זה אבוד מבחינתי.

לגבי מדור "התמכרויות וגמילות"- אני בעד!!!!!!!
יש לי כל כך הרבה שטויות- ואפשר לפתוח מדור כזה פה אצלנו במשפחה ולשתף אחת את השניה. וכמובן לשמוע עצות, טיפים, ואולי אפילו לזכות ב"סל מוצרים" כמו אצל אודטה המאוסה. חחחח

זהו שלינקה. אגב- גם אני אף פעם לא מאחרת!!! כנראה נולדים עם זה או לומדים את זה מהאמא הפולנייה!!! מה גם שבד"כ אני מקדימה. עוד תכונה פולנית למדי. נו מילא..

טוב יקירה, שיהיה לך יום נפלא ללא צרבות (אני חייבת כבר לקנות את הטאמס המדובר הזה).

אוהבת
בלונדי.

סוף ההודעה שלך הצחיקה אותי מאד, חיוך גדול על פני כרגע!
כמה טוב שאת מצטרפת בשמחה לשיח ההתמכרויות, יש לי ווידויים רבים בנושא אך זמני קצר היום.
אני מבינה שאת מרגישה טוב יותר? מאד משמח.
ודרך אגב, ייתכן שיש יתרון בילדות בקיבוץ - את יכולה להאשים המון אנשים, ואת המערכת כולה בבעיות שלך ולא רק את ההורים...
זה כמובן בצחוק, הרי האשמה לא פותרת דבר ואני בטוחה שאכן היו דברים נפלאים בילדות הקיבוצית. אותם אנשים שסיפרו סיפורים קשים מדברים לעיתים קרובות גם על ההיבטים החיוביים של החופש היחסי והתבגרות לצד חברים מילדות.
המשך יום נעים, איך מתקדם הספר?

כמובן, החיים בקיבוץ הם פרדוקס. מצד אחד גרמו להרבה נזק, מצד שני הביאו הרבה טוב לחיי, שכן בלעדיהם-לא הייתי מי שאני היום.
כן, אצלי יש הרבה אנשים להאשים,חחחח אבל זה באמת לא העניין וזה ממש לא עוזר. להאשים רק נוטע בך עוד טינה וזה הרסני. ואחרי שנים ארוכות למדתי להזיז את הטינה הזו הצידה, ולתת מקום לרגשות אחרים לצוף מעל פני השטח.
אני מבינה שאת מאסת בטיפול פסיכולוגי. אני רק רוצה להגיד לך שכאשר אני הסכמתי לשתף פעולה עם טיפול, למזלי הייתה לי פסיכולוגית מדהימה, שהצילה את חיי ולימדה אותי כל כך הרבה. אבל עד אז לא הייתי מוכנה לשתף פעולה.
ואולי, כיום, כשאת כבר עם מבט קדימה לעבר החלמה, אולי תצליחי כן לקבל טיפול בצורה חיובית ולהפתח באופן הנכון. כי כאשר אנחנו מתנגדים- כלום לא יעזור. אף טיפול לא יצליח. אבל כאשר אנחנו כבר רוצצים להחלים- אולי תמצאי כעת את הטיפול מרתק ומאוד מועיל.
אין לי טיפולים אחרים להמליץ לך אבל אני ממליצה לך לשקול כעת טיפול פסיכולוגי מנקודת הראייה שהשתנתה אצלך לאחרונה.
הספר מתקדם להפליא- וזה ממש עסק יקר יוצא לי. אני קוראת כמו תולעת אמיתית...וצריכה לקנות הרבה ספרים פה... לא נורא. זה כייף. ספרים הם אהבת חיי.
טוב יקירה. נדבר על "התמכרויות-גמילות" בפעם אחרת...
נשיקות.
בלונדי.