לשירן וקרן אור המתוקות

בבוקר היה פיקנייק ואני כבר היתי שבעה. לא היה לי כוח לפיזמון חוזר הזה אז הלכתי הביתה עם חברה שלי. אבל בבית שלי גם עשו נפנף עם החברים הטובים שלנו. אז הלכתי לבת דודה שלי שלא ראיתי אותה הרבה. מאד התגעגעתי אליה אז החלטנו להפגש עד שסוס היא חזרה משירות לאומי באילת (היא דתיה) ואז דיברנו ושוחחנו והיא הביאה לי ציפס אמרתי לה תודה ואז כשהיא יצאה לרגע מהחדר מהר הכנסתי א הציפס לשקית ממש ספונטני בלי לחשוב. ואז היא הגיעה וזרקה את הציפס ופתאום הרגישה שהשקית מלאה , היא הבינה מה עשיתי( הטעות שלי שהשקית היתה ריקה קודם ולא שמתי לב:-() ואז היא אמרה לי משהו שמאד נפגעתי ממנו.- היא אמרה: חשבתי שאת כבר לא אנוריקסית....

.

אני רוצה לך שאני פשוט גאה בך.
אין לי מילים, באמת.. לשמוע שאת יוצאת עם חברים, מבלה, נהנית, עם כל הקושי שבאכילה בחוץ, עם כל הקושי של לצפות בכולם אוכלים, עם כל הפחדים- זה באמת מעורר הערצה בעיניי.

אני שמחה לשמוע שיש לך חברים מאוד תומכים <אפילו שחלקם לא מבינים> ושאת מצליחה לשמור איתם על קשרים. אני אחזור ואומר את זה שוב- זה לא מובן מאליו.

האם את לא מרגישה חסך מסוים כשאת רואה את כולם אוכלים ואת היחידה שנמנעת?
אני יכולה להגיד לך שזה מה שזה היה עושה לי לפחות לכן זאת אחת הסיבות שאני נמנעת מלצאת עם חברת לבתי קפה לאכול. מספיק שאני רואה את החופשיות והספונטניות בה הן אוכלות וזה מקשה עלי.
זה מצויין שאת ממשיכה לשמור על מעגל חברתי ולא מתנתקת. זה הכי קל לברוח, להתבודד, להתנתק, להיעלם. ואני מעריכה אותך שאת לא עושה את זה.

בעניין מה שקרה עם בת דודתך- אני מבינה את זה. אומנם לא נהגתי לזרוק אוכל אך אני כן מבינה איך מבלי לשים לב וממש במהירות אנחנו משנות את עורנו ופועלות כבר בתת מודע ע"פ תכתיבי המחלה.
זה תוקף אותנו כ"כ מהר שאנחנו אפילו לא מצליחות לעשות מחשבה מתקנת ולחשוב לרגע בהיגיון.
אבל לאט לאט לומדים גם מטעויות, ובפעם הבאה אפשר לתקן ולנהוג אחרת, אין לי ספק.

אגב, האם הגעת כבר למשקלך התקין?
איך הולך בבית הספר ובלימודים <זאת השנה האחרונה שלך נכון?>


שירן

שירן נשמה שלי!!!
את מתוקה את כ"כ מעודדת אותי ואת נותנת לי מלא כוח...ואני גם גאה בך מאד מאד מאד מעבר לכל דימיון!!!
אני בקשר עם החברים שלי לרוב כי הם לוחצים עלי ולא כי זה בא ממני. הרבה פעמים אני מבריזה והם נוטשים אותי ואח"כ אני לא רודפת אחריהם ואז הם חוזרים אלי.... והרבה מהקשר שלי עם החברים והחברות נעשה בזכות הורי שהם דוחפים אותי. מבינה?
נכון אני בכיתה י"ב... ואני הכי גדולה בכיתה:-)(וגם הכי רזה בכיתה)
אני במשקל תקין כמעט...הדיאטני היה מרוצה ממני אתמול אמר שמגיע לי צל"ש והוא אמר שאני מתקרבת לגבול הנורמלי של הIBM ??? איך שקוראים לזה? MBI.שכחתי...
מה שלומך מתוקה?
אוהבת אותך.
סוףשבוע כייף ותהני:-)

אני שמחה לשמוע שלחברים שלך אכפת ממך ושההורים שלך מצליחים לגרום לך כן לצאת ולבלות.
אמא שלי כל הזמן הזה ניסתה וניסתה אך לשווא. אני פשוט לא מסוגלת...

לצערי אני לא בטוב , בשבועות האחרונים אני חשה החמרה משמעותית במצב הנפשי. אני לא ישנה בלילה יש לי סיוטים וכו'. אני בקושי מצליחה להתעודד לא משנה כמה מנסים לדבר איתי ולהרגיע. זה פשוט לא עוזר. נדמה לי כאילו העולם עומד ליפול עלי..

בינתים אני עם תרופות, ואין שום השפעה לצערי. כל בוקר אני מתעוררת בתקווה שהפעם יהיה שונה, שכבר תחול השפעה, שהדיכאון הזה יפחת. אבל לצערי כלום.

אני שמחה לשמוע שאת מתקרבת ל-BMI תקין. זה חשוב מאוד.
וכמובן שאני תמיד אשמח להיות כאן בשבילך, לעודד ולעזור.

שירן.

שירן נשמה שלי.
מה שלומך????
אני חושבת עלייך המון.
איך את מרגישה?
איך היה בטיפול? איך עובר הלילות?
אני היתי אצל הדיאטני היום. והיתי בהלם!!! פשוט הלם שירדתי חצי קילו... לא יודעת איך זה קרה. אבל אני אגלה לך תאמת שאני חושבת שאני כן יודעת. מרוב שלמדתי לביולוגיה אז באיזשהוא מקום הזנחתי את ה"אכילה הכפיתית" ופתאום הרגשתי חוסר תאבון אמיתי כמו שהרגשתי פעם. פתאום לא היתי צריכה להתגבר על התאווה. הצילו אני מפחדת להכנס לזה שוב. עכשיו יש לי תפריט מפחיד!!! מקווה שאצלך הכל בסדר יקרה! מחכה לשמוע ממך
אוהבת
נטע

תודה על האכפתיות והדאגה.
אני ככה ככה.. מנסה לשרוד עוד יום בשפיות, מחכה כבר שמשהו ישפיע על המצב רוח הנורא הזה.
כתבתי על מה שקרה לי אתמול בטיפול בהודעה נפרדת אך משום מה אני לא מצליחה לשלוח.
אני אנסה שוב בעוד כמה זמן בתקווה שזה יישלח.

אני מבינה את הפחד שלך בנוגע לתפריט אבל זה נעשה אך ורק לטובתך ומקווה שאת מבינה את זה.
את הרי לא רוצה לחזור אחורה שוב.. לא כך??

את חזקה ואת יודעת שכן ואין לי ספק שאם תתמידי את בסוף גם תצליחי.

\שירן