הודעה ארוכה, דרושה סבלנות!

אני זוכרת שהכל החל כשהכרנו אותך, ופחדת מאוד ממה שקורה לך בגוף וחשבת אולי שמדובר בצליאק.
לאט לאט הלחץ ירד והתחלת לחזור לעצמך...
ואיזה כייף שנשארת פה איתנו.
אני יודעת שכעת הכל הרבה יותר רגישה. כי כאמור, את לא יכולה ללכת לזלול ולהקיא, את חייבת להתמודד עם כל הרגשות, הפחדים והתחושות שעולות. ונפער חלל עמוק שאותו היית רגילה להעביר בפעולה הכה אוטומטית הזאת- לזלול ולהקיא.
אני מבינה את הקושי בזה. ויכולה להזדהות לגמרי.
ואני מבינה את הפגיעות שלך.
כתבת על כך שאת כועסת על עצמך ומרגישה בושה.
אל תכעסי על עצמך. נסי להבין את עצמך. כעס לא יעזור פה. תביני שהיית חולה וזו הייתה הדרך שלך להתמודד עם העולם. את צריכה לקבל את עצמך כמו שאת ולא לכעוס. אלא להמשיך מכאן, למרות כל הקושי, ולהתקדם הלאה.
לגבי הבושה- אני מניחה שכל אחת מאיתנו הרגישה זאת אי פעם... אבל השתדלי לא לחוש בושה. להיפך!! תטפחי לעצמך על השכם שכן את כעת בתהליך החלמה. תחושי גאווה. את רוצה את זה ואת נלחמת להשיג את זה. וזה לא מובן מאליו בכלל. זו את בחרת את זה ולא אף אחד שהכריח אותך.
את צריכה לחוש גאווה ולסלוח לעצמך על השנים הקשות. התייחסי אלייך ברחמנות ותראי כמה התקדמת!!!! זה המון.
גמילה מהבולמוסים וההקאות היא הדבר הקשה ביותר בשבילנו, הבולימיות, ואני ממש מצדיעה לך על האופן בו את מתנהלת. הולכת לעבודה, יוצאת לארוחת צהריים עם אמא, מבקשת עזרה מהסביבה, ומתנהגת הכי נורמלי שאפשר, בעוד שבפנים את מנהלת מאבק מאוד קשה עם הריחוק מהאסלה...
יקירה. תהיי גאה בעצמך!!!! כי באמת מגיע לך.
ואולי כמו שאמרתי, מהמקום שאת נמצאת בו כיום, תקשלי שוב ללכת לטיפול. מזווית בריאה יותר של החיים. מרצון טהור להחלמה.
אני ממש גאה בך ומצדיעה לך. ושמחה שאת חלק מהמשפחה היקרה שלנו.
שלינקה! את אמיצה. כל הכבוד.
למרות כל הפחדים והמצוקות, שעוד יבואו ויעלו, את ממשיכה על דרך הישר. תזכירי לעצמך כמה ימיםאת כבר "נקייה" מההקאות... ותיווכחי לדעת כמה אני צודקת!!!
מחבקת אותך מכאן...ושולחת לך קצת גשם...
בלונדי.

בלונדי יקרה.
אני יודעת שאת מבינות מה אני מרגישה וכמה זה קשה, מקווה שאני לא "מחזירה" אותך לתקופות רעות...
אני באמת חושבת שאחד הדברים הקשים ביותר הוא ללמוד לאהוב את עצמי ולסלוח, קצת מצחיק, כי לאחרים אני תמיד סולחת מאד מאד מהר.
בהחלט אשוב לטיפול. בנתיים למה שיש, ונראה איך להמשיך.
פיזית - מרגישה הרבה הרבה יותר טוב, נראה לי שיש חזרה לאיזון יחסי אך מפחדת לשמוח מוקדם מידי.
אז תודה על העידוד, ממש עכשיו אני טופחת לעצמי על השכם ומציירת כוכבים מזהב במחברת.
יום נפלא, נדבר בהמשך!

הכאב והמצוקה זועקים מכל שורה במכתבך,אבל עם זאת ,שזורה לאורך השורות המון תקווה,ואיזשהי החלטה ברורה ללכת בכיוון נכון ואמיתי.זה לא אומר שזה הולך להיות קל,אבל אני חושבת שלראשונה בחייך את מתחילה להתמודד באמת עם כל הדברים שגרמו לך להגיע להפרעת האכילה מלכתחילה.זה גורם לרגישות יתר,להצפה ריגשית,לכעס עצמי,בעצם לכל התופעות שתיארת.
תבכי שלי,זה בסדר.תשחררי את הכול,ותדעי שאחרי שהתרוקנת את ממשיכה הלאה ואת תהיי חזקה יותר.אני זוכרת שבכיתי כל הלילה,הכרית היתה כ"כ רטובה שלא הבנתי איך הדמעות פשוט לא מפסיקות.ואחרי שהחלמתי כמעט ולא הגעתי למצב הזה,כי התחזקתי,כי הבנתי דברים בצורה אחרת.כי קל יותר אולי להתמודד עם אנשים שמנסים לפגוע בך,מאשר עם פגיעה עצמית..גם אותי עיצבנו וכל דבר שנפגעתי(גם כאשר היתה לו אחיזה במציאות) תמיד נתפסו וטענו את רגישה מידי.יש לי לחדש לך-אין כל רע בלבכות,ובלהיות רגישה,זה מה שעושה אותך בן אדם!!!
על תכעסי על עצמך,אין כמעט נזק שלא ניתן לתיקון(את רואה,כנגד כל הסיכוייים הקוליטיס נעלם לי כליל)-תסתכלי על זה בצורה שאם היית ממשיכה אולי היית נכנסת למצב שקשה להירפא ממנו.
שלי תעריכי את עצמך,את מתמודדת יפה מאוד עם הרבה דברים מודחקים,שיש פשוט בנות אחרות שלא מסוגלות ופשוט ויתרו והרימו ידיים.ואת לא,כי את רוצה לעצמך חיים אחרים,כי הבנת שלא מגיע לך לסבול יותר סבלת מספיק.
אני מבטיחה לך שנצעד צעד צעד,ונגיע בסוף לנקודה שאולי תחליפי אותי..
אני מאוד אופטימית בגלל הכנות,הניסוח והתקווה שיש בדברים שרשמת.את יודעת שאת מסוגלת,זה רק לקום כל בוקר ולהחליט כל יום מחדש לבחור בחיים.את בוחרת אילו חיים יהיו לך שלי.ובכוחך לשנות אותם בכל רגע נתון כשתבחרי.זה לקום ולעשות,אין דרך אחרת.
ואני כאן כדי להקשיב,מקווה שמיום ליום מצבך ילך וישתפר.
אוהבת קרן אור

שמחה שעודדת אותי לכתוב, שמחה שמצאת תקווה בדברי, שמחה שאת מאמינה בכוחי להחלים. כיום גם אני מאמינה שאשתפר מיום ליום ובסופו של דבר אוכל להשאיר את כל זה מאחורי, אך נראה שהדרך עוד ארוכה ומתישה.
קראתי ממש עכשיו על התאונה ועל האלרגיות, תגידי, כמה כוחות יש לך? ומהיכן? ההתמודדות והאופטימיות שלך מדהימה ממש. התאונה נשמעת טפשית ומצערת מאד, חוסר האחריות של נהגים במדינה הזו כל כך מרגיז.
וכמובן, מה שכתבתי על אלרגיה ותרופות לא רלוונטי בקשר אליך. אסטמה של העור היא דבר אחר לחלוטין, עם נזלת ודלקת עיניים עוד אפשר לחיות בשקט. מכירה את תחושת הסימום של הכדורים ומקווה שהגירודים פסקו ושאת נחה מספיק. בעיקר הזהרי מנהיגה!
ולא, אין סיכוי שאחליף אותך אי פעם. גם כשאני מנסה לתאר את עצמי בריאה, חופשיה כמעט מהפרעות שונות ומלאת ניסיון בהחלמה, גם אז אין סיכוי שאצליח להחזיק בכזו אופטימיות ובכל כך הרבה כוח וגם להעביר אותם הלאה. אך אני בהחלט מרגישה מחויבת לעזור כפי יכולתי כבר עכשיו ומקווה שיש גם מי שקוראות אותנו בדממה ומקבלות קצת תקווה ורצון להחלים.
נוחי היטב יקירה ודווחי על מצבך בהמשך!

טוב תמו הפגישות שלי להיום,אז אני יכולה לשבת ולכתוב בשקט.
לגבי האלרגיה-מסכנה אין לה אפשרות לבצבץ,הכדורים הורגים אותה..אני עייפה כרגיל.

תראי לגבי הכוחות אין לי ממש אבל איך שאני רואה את זה יש לי אפשרות להיכנס למרה שחורה,לרחם על עצמי והכאבים,אבל אני בוחרת להגיד תודה שזה נגמר רק בזה,הרי הבת שלי היתה על הידיים כשדרסו אןתי,ואני תמכתי בה מתוך אינסטינקט אז אני ספגתי את רוב המכה.
תארי לך מה זאת חבטה עם גוף קטן כ"כ,אני מצתמררת רק מלחשוב על זה..אז אני מתמודדת ובאמת שטויות כי תודה לאל שאין לי פגיעה נוירולגית קשה..
אגב,כשמחלימים מקבלים כוחות.את לומדת שאם עברת את המלחמה הכי קשה-עם עצמך-כל דבר אחר נראה פעוט וחסר משמעות.הכי קשה להיאבק עם עצמך..אני מאמינה שאת תהיי במקום הזה גם.תראי גם את בלונדי היכן היא נמצאת ואם היית מדברת איתה לפני שנתיים היא חשבה בטח בדיוק כמוך.
אז יקירתי המשיכי להילחם,החיים שווים את זה,ואני כאן אמשיך להקשיב לתמוך ולאהוב.
קרן אור

לילה טוב לך, יקרה! כתבת בצורה כ"כ מדויקת, מחודדת וברורה את אשר על לבך עד כי אני מציעה שתקראי את בעצמך לפחות פעמיים נוספות את המילים שאת כתבת, ואני יודעת שזה יעזור לך לעשות קצת סדר במחשבות המציפות בערבוביה את מוחך.

חשוב שתדעי שכל בליל המחשבות שתוקף אותך הוא צפוי וטבעי והוא מוכיח שאת צועדת לכיוון אחד בלבד - קדימה. כי כל עוד את תקועה בבור של ה"א את לא רואה שום דבר חוץ מזה והכל מוסט מחוץ לבועה החולנית שאת מצויה בה. כל המחשבות מכוונות למחול השדים של האוכל, המשקל, הצום, ההקאות, הטריקים וכל האובססיות הנלוות.

אך כעת, כאשר את אוזרת אומץ וכוחות ומתחילה לטפס במעלה הסולם שיוציא אותך מכל הסחי הזה, מתפנה מקום חדש למחשבות אחרות והפחדים לא מאחרים להגיע גם הם.טבעי שתהיי מפוחדת וחרדתית, כי עכשיו את בדרך להכיר את שלי האמיתית, זאת שמחכה אי שם בתוכך שתכירי אותה. מותר לך להתבגר התבגרות מאוחרת וקחי את הזמן. כן, זה מפחיד, ובהרבה נקודות בדרך בא לך לקפוץ בחזרה לבועה שממנה את מנסה לצאת- חולנית ככל שתהיה. אבל... אולי במסעך להכיר את עצמך תגלי שאת דווקא אוהבת את שלי? לא תדעי עד שתנסי.

אני שמחה שאת פורשת כאן את מחשבותייך בפרוטרוט. יש משהו בכתיבה שהוא גם משחרר וגם עוזר לארגן את המחשבות. וסדר, כידוע, עוזר להוריד את מפלס החרדה.

שיהיה לך לילה טוב, נעים ושקט!

תיכף אפרסם את המלצותיי בקשר לצרבות הארורות...

שלך

כרונית.

כל מילה שלך כל כך במקום, אני מרגישה שאת מבינה היטב מה עובר בראשי. מקווה שאת צודקת, ושבהמשך התהליך פשוט אבין שאני אכן, אוהבת את עצמי. לפחות על המאמץ הנוכחי אני ראויה לקצת אהבה והערכה עצמית!
עד כה כתבתי רק לעצמי, ואכן נהייה קצת סדר בתוך כל הכאוס הרגשי הזה, אך בהחלט משחרר לאפשר גם לאחרים לקרוא זאת. ובעיקר לקרוא תגובות שמאשרות שאיני מעורערת לחלוטין וגם לא על סף שגעון מוחלט.
ונכון, ליצורים אובססיביים כמוני קצת סדר מוריד את מפלס החרדה...
ואיך את, יקירה? את כה רהוטה ונבונה, ומתמצאת היטב בכל ההיבטים של המחלה הזו והדרך ממנה החוצה, כך שאני בטוחה שגם את מטפסת, בקצב שלך, בסולם השברירי הזה.
תודה על המילים היפות וההבנה,
אני.