בנות יקרות

מה שלומך מתוקה?
תדעי לך שאני לקחתי ללב את ההודעה שלך... אני מקווה מאד מאד שיש שיפור במצב הנפשי... ספרי האם החליפו לך תרופה מאמי?
איך הלמודים? את מצליחה להסביר מה גורם לך למצבי רוח???
אני ג א ה בך מאד מאד מאד על הצעד לא להשקל! לא הכבוד. אני מחזיקה ממך מאד ותדעי שאם אני אחליט על זה בקרוב גם כן, זה יהיה רק בזכותך!!!
אתמול יצאתי לקנות בגדים.. היה קשה. וגם אתמול אני והורי נסענו למסעדה כי הורי החליטו לצאת איתי (כי הם אמרו שהם יודעים שקשה לי שגל לא בארץ עדיין אנחנו משוחחים בוידאו)אז חיפשנו מסעדה צמחונית כי הורי יודעים טוב מאד שאני לא אוכל שווארמה או כבד או סטייק...
אז הינו במסעדה צמחונית אני אכלתי מרק וסלט והורי אכלו פשטידות טופו לזניה תפוא וכו.
זה היה השג עבורי. הרגשתי נפלא... היום חשבתי לעצמי שאם אכלתי אתמול במסעדה אז היום אני לא צריכה לאכול:-( וזה היה בראש שלי כל הזמן!!! ואני יודעת שזה לא קשור לאוכל של היום. בסוד אני אגלה לך שהשבוע הזה לא אכלתי כמעט כלום. זה קשה לי התפריט המפחיד הזה...
ואני כבר נשקלתי היום וזה מזה נדנד. חבלז!!! ואני מקווה שיהיה לי את הכוח להמנע משקילה. אני כל הזמן מחליטה אבל נשברת!!!
אוהבת אותך ומחכה לשמוע ממך

אני חושבת שצריך אומץ כדי לקבל את ההחלטה שקיבלת,ואת אכן אמיצה!
אני גם חושבת שזה צעד נכון. כשנכנסתי לתהליך ההחלמה שלי הפסקתי להשקל,גם כי השקילות גרמו לקבעון שלי ולהחרפת תהליך ההרעבה וגם כי הבנתי שכל מה שחשוב כרגע הוא לגייס את המאמצים בדבר הכי חשוב והוא להבריא.לי זה עשה רק טוב כי לא פחדתי כל יום ממה שיראה המשקל וכך גם היה לי קל יותר לפרגן לעצמי תפריט פחות דל וללמוד להקשיב לגופי ולצרכים שלו.
ונכון,את הרבה יותר משתי ספרות ואל תשכחי זאת.יש לך המון תכונות מופלאות להציע לעולם,וחבל לצמצם אותם לכדי משהו מספרי וזניח שרק את רגישה לגביו.אנשים יאהבו אותך תמיד ולא משנה מה יראה מחוג המשקל.
אני חושבת שאת נמצאת היום במקום יציב יותר מבחינת המשקל וההחלטה הזאת אכן נכונה עבורך כצעד נוסף רחוק יותר מהמחלה.
תניחי לפחד מהעלייה במשקל ועשי את מה שנדרש כדי להרגיש יותר טוב נפשית,כולל לקחת כדורים שאת לא יודעת לגמריי את השפעותיהם,כדי לאפשר את תהליך ההבראה.

ואני כאן כדי לשמוע איך עוברים עלייך הימים,
שלך ואיתך,
קרן אור.

נטע יקרה - תודה על החיזוקים זה עושה כ"כ טוב על הלב לקרוא את זה בייחוד עכשיו כשאני מרגישה מאוד לא טוב.
אני כ"כ שמחה שהצלחתי לתת לך השראה ויותר מזה-אני מאוד אשמח אם אני זו שאגרום לך בסוף לוותר על הצורך הזה להישקל אי פעם.
וזה יגיע בסוף אני באמת מאמינה בכך..כי את לוחמת!
כ"כ שמחתי לשמוע שהתקדמת ויצאת עם ההורים שלך לבית קפה..זה הזכיר לי את החוויה שהייתה לי ביום העצמאות בה גם אני הייתי עם ההורים בבית קפה וזו הייתה התקדמות עצומה מבחינתי בסה"כ.
אני חושבת שאת עושה צעדים משמעותיים לקראת החלמתך ואת צריכה להיות כ"כ גאה בעצמך..
גם אני עדיין מתקשה לאכול בשרי בבתי קפה ומזמינה רק סלטים ודברים שאני די מכירה אך אני מקווה שבשלב מאוחר יותר אעז יותר ואלך לפי מה שהלב שלי באמת חפץ ולא לפי מה שמחלתי רוצה.

קרן אור היקרה- איך את מרגישה??
מה הסירו בניתוח הזה? האם הוא עזר??
כ"כ כאב לי לשמוע שנאלצת לעבור את זה.. ואני רוצה להגיד לך שההתמודדות שלך עם המחלה שלך היא בעיניי גבורה! ואני חושבת שכל אחד יחשוב ככה.
את גיבורה ואמיצה בעיניי. את לא מוותרת לעצמך , התגברת ואת עודך מתגברת על כ"כ הרבה קשיים ומכשולים- אין לי ספק שגם מזה את תצליחי לצאת בסוף.
אגב מה אומרים הרופאים על מצבך? אשמח אם תשתפי אותי.

בנוגע אלי- אכן ההחלטה לא להישקל היא החלטה אמיצה ואני גאה בעצמי על כך.
אני מתאמצת יום יום להפסיק עם המחשבות החולות ולא להיסחף אחריהן. אבל לצערי זה לא עוזר כ"כ..
בעבודה אני נוטה לעשות השוואות כל הזמן וזה מאוד קשה לעצור את זה! ואני מנסה בכל הכוח לא להיסחף לתוך המערבולת הזאת כי אני מבינה שהיא לא בריאה לי.
מה גם שקיים הקושי הנפשי העצום בלתפקד כבן אדם רגיל בעבודה בעוד אני מרגישה את עצמי נכה לחלוטין. נכה נפשית..

הייתי היום בטיפול ונאמר לי שלוקח לרמוטיב 6 שבועות עד שתחול השפעה. כך שנותרו לי עוד 3 שבועות של תקווה..אני מאוד מקווה שלא אתבדה בסוף כמו תמיד.
אני לא יודעת איך אתמודד עם תרופה אחרת..לא חושבת שאצליח לעמוד בזה ...

שירן

הי מאמי.
מה איתך? איך בעבודה?
איך עוברים הימים?
מה חדש עם הטיפול? אני בטוחה שזה קשה לשרוד את התרופה עוד שלוש שבועות או שבועיים כדי לבדוק אם יש השפעה...
אני כולי תקווה שתהיה השפעה ותרגישי מ ע ו ל ה!!!
אצלי?
תאמת. בשבוע האחרון למדתי המון ביולוגיה לבגרות והיתי בראש הDNA ולא אכלתי בכלל ואכן ירדתי ואני מתוסכלת מזה מאד. מצד שני יש בי נקודה בלב שמרגישה ניצחון. אני מרגישה כאילו הגוף שלי אחד ובתוכו חיים נטע אמיתית ונטע מדומה. מה דעתך??? אני בוכה שירדתי בוכה שאני חוזרת אחורה בוכה חזק עם דמעות ובו בזמ כשהכל כואב ואני מתוסכלת מעצמי ן משהו מבפנים מרגי ניצחון! המחלה הזו הפכה אותי לשתי אנשים בגוף אחד. אני לא יודעת מי אני ואיך לזהות את עצמי. אם אני לא מזהה את עצמי אז מי יזהה אותי????
משהו חדש עבורי ללא קשר-התחלתי לקרוא על דת מעט. זה כ"כ רחוק ממני. פתאום במצבי הרוח המוזרים האלה מישהו הצליח למשוך אותי לכיוון עילאי....סתם ב"נא בכיפה שעמד עם דוכן ותפס אותי באיזה מידרחוב . נתן לי כזה חוברת קטנה שהתחלתי לקרוא אותה. לא יודעת אני מרגישה מוזר מאד. וגם אני לא בדיוק מבינה מה כתוב כל מי שראה אותי עם הספר זרק לי אותו ואמרים לי לעזוב את זה. אבל אני ממשיכה לקרוא.... למרות שחצי ממה שכתוב אני לא מבינה.
אוהבת אותך מתוקה.
נטע

אני בסדר היום,מתמודדת עם הכאבים וקשיי העיכול.
לשאלתך-התגלה לי גידול בקיבה ועברתי ניתוח להסרתו(יותר נכון הוסרה לי רבע מהקיבה בערך..),לא פשוט אבל אלו החיים שיש וכל עוד אני כאן אני צריכה להילחם עבור אופציה אפשרית של בריאות.
יקרה,אני יודעת שאת מתמודדת כרגע עם מערכת של לחצים הן פנימיים והן חיצוניים,אבל כמה שנדמה לך שאת נשברת,את לא.כי למרות הקושי את ממשיכה להילחם ולא חוזרת לדפוס ההרסני שאת כ"כ מורגלת אליו,וזה שינוי מאוד מהותי ואני לא יודעת עד כמה את רואה בו ככזה.
לגביי הרמוטיב-אז כמו שחשבתי,מוקדם מידי לצפות לשיפור.ואני שמחה שדיברת על זה עם הפסיכיאטרית כי זה נותן לך עוד תקווה לגביי ההמשך.בואי לא נקדים את המאוחר (לגביי דיון על תרופה אחרת) ונחכה עד שיחלוף פרק הזמן המתאים.
ובנתיים גיבורה שלי,המשיכי להלחם!וכמובן שתפי אותנו תוך כדי.
שלך בהערכה,
קרן אור.

נטע יקרה-
לשאלתך, מאוד קשה לי בעבודה.. זאת משימת "התאבדות" עבורי.. לתפקד כאילו כרגיל, כאילו שהכל נורמלי אצלי וטבעי..
את יודעת לפעמים המנהלת שלי מתקשרת אלי לפלא' כדי לוודא שהגעתי <לשם דיווח> והיא שואלת אם הכל בסדר.. כדרך אגב כזה..
ואני תמיד עונה: "כן, הכל בסדר" והמשפט הזה כ"כ חורה לי! כ"כ קשה לי להגיד אותו.. כ"כ קשה לי להגות אותו מהפה שלי.. כי הכל לא בסדר.. אני רוצה לצרוח ולומר שאני לא בסדר.. שאני טובעת בתוך מערבולת של ייאוש ועצבות תמידית ואני לא מצליחה לצוף על פני המים..
אני כ"כ מייחלת כבר שהתרופה תתחיל להשפיע ואני ארגיש פחות מבוהלת וחרדה.. כי נמאס לי להרגיש ככה.. נמאס לי להרגיש מתה..פשוט מתה..

אני מבינה את מה שאת מתארת.. כל הנושא הזה של שליטה שגורם לך להרגיש מנצחת כשאת מסרבת לאכול..
גם אני הרגשתי כך בתקופת החולי שלי..ההרעבה נתנה לי תחושה של שליטה וגאווה בעצמי..למרות שכ"כ סבלתי מזה ורציתי מציאות אחרת עבורי..
אני רוצה להגיד לך שרק ברגע שהתחלתי טיפול וברגע שקראתי את הספר הזה שפעם פרסמתי כאן קטע ממנו <אנורקסיה- מדריך לפעילות עצמית> התחלתי את תהליך ההחלמה שלי.
רק שם התחיל באמת השינוי והבנתי שהרעבה אינה פיתרון עבורי ומאז לא חזרתי להרעיב את עצמי שוב!

ואני גם לא מתכוונת לחזור לדפוס הזה.. כי לאט לאט הבנתי כמה נזק גרמתי לגופי וכמה הרסתי במו ידיי את חילוף החומרים המהיר שהיה לי.
לאט לאט הבנתי את הנזקים שהאנורקסיה גרמה לי..היא לא גרמה לי להיות רזה יותר- היא העלתה אותי במשקל אף יותר ממה שהייתי בעברי <הכוונה לפני שהייתי חולה>, היא הרסה את חילוף החומרים שלי, במקום שליטה שחשבתי שהיא מעניקה לי- היא רק גזלה אותה ממני, היא ריסקה אותי , היא הנחיתה עלי דיכאון כבד מאין כמותו, היא גרמה לי לנכות מאין כמותה. ומאז אהבתי כלפיה הפכה לשנאה תהומית ולרצון עז לצאת ממנה.

יקרה, כולי תקווה שגם את תגיעי אל התובנות האלה מתישהו תוך כדי הטיפול, שתביני כמה נזק את גורמת לעצמך בכל רגע כזה של הרעבה. אני מבינה שזה תהליך ושכל אחד מגיע אליו בקצב ובזמן שלו אבל את לא חושבת שכדאי שתדברי על כך בטיפול? אני לא יודעת אם את כבר עושה זאת אבל חשוב שתדברי על כל התחושות האלה שהמחלה מעוררת בך..
אגב כמה פעמים בשבוע את מטופלת?

קרן אור- ליבי איתך יקרה..כ"כ כאב לי לשמוע על מה שנאלצת לעבור ואני מקווה שעכשיו את מתאוששת. איך את מרגישה בינתיים ואיך עוברת ההחלמה?
תודה לך על כל הכוחות שאת נותנת לי..
אני כ"כ ברת מזל שיצא לי להכיר אותך.. את מדהימה.


שירן

אין צורך להודות לי,את יודעת,לפעמים במקום שאתה בה לחזק אתה דווקא יוצא מחוזק.ולפעמים כשאני קוראת את מה שאת כותבת,את ההתמודדות והדרך המדהימה שאת עושה,אני פשוט מתחזקת בעצמי,כמה כוח! .אגלה לך שגם אני נשברת לא מעט,בייחוד בתקופה האחרונה,אבל אז אני נזכרת במה שאני כל הזמן כותבת ואומרת לכן,ועושה זאת בעצמי.לוקחת את המלחמה הזאת כל יום כיום ניצחון.ואי אפשר לטעות כך,נכון??
יקרה,אני מתאוששת.לא פשוט,כי בכ"ז הטיפולים ותופעות הלוואי שלהם מחלישים,אבל אני מנסה לעשות את הכי טוב שאני יכולה,כל השאר במילא לא תלוי בי.

שלך,
קרן אור.

כ"כ כיף לי לשמוע שאת רואה בעצם עשייתך כאן בפורום סוג של חיזוק ומקור לכוחות עבור עצמך.
<לפעמים אני חוששת שאולי אנחנו מכבידות עליך מדי בגלל כל מה שאת עוברת>
ואני כמובן יותר משמחה לשמוע שאת ממשיכה לעשות הכל ולהתמודד ולהיאבק עבור חייך, ואת האמת שלא היה לי צל של ספק שאת עושה כך.
כי את לוחמת אמיתית.. ואם הצלחת לעבור 11 שנים של ייסורים באנורקסיה אז אין לי ספק שגם מחלתך הנוכחית תישאר בסוף מאחורייך, גם אם לא במלואה.

יש בך המון המון כוחות ועוצמות, מקווה שאת רואה זאת בעצמך.

שולחת לך איחולי החלמה מהירים.
שלך,
שירן

לפעמים אני לא כ"כ מצליחה לראות או למצוא את הכוחות האלו,אבל אני מניחה שהם באמת קיימים כי זאת הסיבה שכל בוקר על אף הקשיים אני ממשיכה לקום ולהילחם.
וכך גם בך,יקרה.יש בנו יותר כוחות ממה שדמיינו לעצמנו,ואני מניחה שדווקא במצוקות הגדולות ביותר אנחנו מגלות זאת.

לא סיפרת-איך היה במרפאה ביום שני??

יום מקסים,
קרן אור.

תודה על ההתעניינות התמידית שלך..זה כ"כ מרגש אותי לפעמים..

ללא ספק הטיפול מחולל בי שינויים טובים..הדיאטנית שלי הופתעה מאוד לשמוע כמה התקדמתי באכילה..סיפרתי לה ש"הרעב המוחי" פחת בצורה משמעותית וכך גם הפחד מרעב, שאני יותר מתנסה, מגוונת, מעיזה קצת יותר..אפילו אם זה "לחרוג" כמה פעמים..
אני כבר יודעת לעשות את המחשבה המתקנת.. יודעת לחשוב בהיגיון מתי יש מאכלים וכמויות שכן אעלה במשקל ומתי לא..
והיא ממש שמחה לשמוע על כך.

היא העמידה בפניי סוג של אתגר - להפסיק לספור כמויות .. זה משהו שדי הורגלתי אליו בעקבות עניין ההחלמה..בתחילת ההחלמה היה חשוב שאספור כמויות כדי להעלותי במשקל ומאז הדפוס הזה נשאר וקיבל פנים של חולי, של משהו מאוד כפוי ולא רגיל..ואני חושבת שאני אקח את המשימה הזו להבא ואעבוד על זה עם עצמי..

בין היתר דובר גם על העניין של התרופות שכבר הזכרתי כאן. אני לא חושבת שאתנסה בכדור חדש על חשבון הסיכון של עלייה במשקל..
אני רוצה את המחלה הזו רחוק ממני ואני לא רואה איך תרופה אחרת שתגרום לי לעלות- תקדם אותי הלאה..
המחלה רק תתעצם עוד יותר בתוכי ותזכיר לי כמה היא "תמיד צודקת" ו"תמיד לצידי"...ואני לא רוצה את זה יותר :(

יש עוד דבר שמאוד מטריד אותי שאת בטח מכירה מאוד.. כל נושא ההשוואות ביני לבין גוף של אנשים אחרים..
בזמן העבודה שממש משעמם לי ואין לי מה לעשות המחלה משתלטת וכאילו צועקת לי בראש: "תסתכלי על זאת, יש לה גוף מושלם! מה שאת כבר הרסת! מה שלך אף פעם לא יהיה!" זה כ"כ כואב לי אפילו לקרוא את זה עכשיו..
אני מבינה שזה לא באמת כך.. שזה לא הכל או כלום.. שעצם זה שהגוף שלי לא מושלם לא אומר שאני לא בסדר כבת אדם, או שאין בי הרבה דברים אחרים..
אבל משום מה המחלה גורמת לי להאמין שלכל האחרים יש משהו שלי אין- במקרה הזה נושא הגוף.
הייתי כ"כ רוצה שזה ירפה ממני! איך עושים זאת??

שירן

הדשא של השכן לא ירוק כ"כ,ולא בכדי.תאמיני לי אני מתעסקת עם אסתטיקה לא מעט ואני מגלה כמה נשים משועבדות וכמה הן עובדות קשה מאוד על גבול ההרס העצמי והויתור על החיים עצמם כדי להשאר רזות.אנחנו אף פעם,ואת זה את כבר יודעת,לא יודעות מה קורה בחדרי חדרים.
יצא לי להתקל לא מעט בקולגות שמקיאות בשירותים ואח"כ שוטפות פנים וממשיכות במשחק..במשחק שאת יקרה,הפסקת לשחק! וכל הכבוד לך על זה.זה האומץ והכוח האמיתי.כי תמיד תהיה מי שהגוף שלה יותר יפה משלנו,אז מה??אבל האם היא קמה בבוקר ומחייכת לעצמה??האם היא אוהבת את מה שניבט אליה מהמראה(וזה לא קשור למשקל אלא להערכה וקבלה עצמית),כי אם לא מה זה שווה??
את יודעת בתקופה החולה שלי קינאתי בכל הנשים השלדיות וכמה שנראו לי יותר רזות וחולות כך רציתי להיות כמוהן.והיום,אני עדיין רואה אותן אבל חשה רחמים וכאב עמוק,כי לא רק שאני ממש לא רוצה להראות כך וזה מכוער בעיניי,אלא שזה כואב לי כי אני יודעת עד כמה הן סובלות ורואה את הכאב שלהן זועק החוצה מבעד לעצמות.ובא לי פשוט לחבק אותן ,להגיד להן ששום דבר לא שווה את מה שהן עושות לעצמן,שהן מופלאות כפי שהן גם עם עוד עשר קילוגרמים יותר,למי איכפת??העיקר שתחזור אליהן שמחת החיים,החיוך שכבר כואב להן לחייך,הברק בעיניים שמזכיר שפעם עוד היה כאן ניצוץ של חיים ואמונה בעתיד...
יקרה,הכול עניין של זווית הסתכלות.תאמיני לי שמהמקום שאת נמצאת בו היום,הן רק יכולות לקנא בך שאת מצליחה לעשות משהו שלהן אין מספיק כוח ואומץ לעשות! את נלחמת עבור חיים אחרים ,טובים יותר,שמגיעים לך.ואת תגיעי לשם.אני בטוחה!

קרן אור.

אני מבינה את זה. את כל מה שאת אומרת לי..
וזה אותם הדברים שאני גם אומרת לעצמי כשאני נתפסת על עניין הגוף והמשקל של מישהי אחרת.. שזה לא בהכרח אומר שהיא טובה יותר ממני רק משום שיש לה גוף יפה יותר.. ושללא קשר- יש בי הרבה דברים טובים וחיוביים..
היום למשל הבטחתי לעצמי שאני מפסיקה עם כל ההשוואות ..הבטחתי לעצמי שאני לא בוהה יותר, לא לטוב ולא לרע, לא לשם השוואה ולא לשם ביקורת..
ועמדתי בזה.

אני גאה לומר שבאמת עמדתי בזה..זה עניין של החלטה אחרי הכל..ונכון שלפעמים זה בלתי נמנע ואני "נסחפת" עם ההשוואות האלה גם בתת מודע אבל אני אעשה הכל כדי להפסיק עם זה כל עוד אני מודעת באותו רגע שאני עושה זאת.

וגם אני לא מעוניינת לחזור למראה השלדי שהיה לי בתקופת החולי..אני גם כמוך חושבת שזה מכוער ולא נשי..אך עדיין מאוד קשה לי עם אותם 4 ק"ג שהעליתי מאז המחלה. אני מרגישה שהם שינו לי את הגוף שלי לבלי היכר..
והחלטתי הפעם לקחת את זה למקום אחר..לאו דווקא למקום של צמצום.. אלא להתחיל לעשות פעילות גופנית שאני אוהבת כדי לחזק את אותו חלק בגוף שמציק לי מאז העלייה במשקל..אני חושבת שזו תהיה החלטה נכונה למרות כל הפחד מלעורר שוב מחשבות "חולות" בעקבות כך.

אתמול אף תופתעי לשמוע שהעזתי בספונטניות לטעום בעבודה איזה מעדן שחילקו לנו..הרגשתי שאני חייבת זאת לעצמי..להראות למחלה שאני חזקה יותר..

אך משום מה אני מרגישה עדיין מאוד מתוסכלת..מאוד חלשה, דיכאונית וחסרת אנרגיה..אני לא מבינה איך זה שאני מתמודדת כ"כ יפה ומצד שני המצב הנפשי מחמיר כ"כ! זה לא מסתדר לי..
אני רואה הכל שחור..
לא רואה שום מציאות אחרת בשבילי.. אני מרגישה כאילו אני תמיד אשאר במצב הזה..הפגיע, החולה, השביר כ"כ..כאילו שדבר לא יצליח לרומם אותי חוץ מתרופות שאסכים לקחת..אך שוב גם בהן קיים הסיכון הגדול =/

ובנוגע אליך- אימרי לי איך את מרגישה היום??
איך עוברת ההתאוששות? את מצליחה קצת להשתקם?

אוהבת אותך,
שירן

לי זה די ברור למה המצב הנפשי שלך לא משתפר באותו קו כמו זה הפיזי.הרי אל תשכחי שהיום את נדרשת להתמודד עם הרגשות והתחושות שעד היום הפרעת האכילה הסוותה.היום הרגשות דורשות הכרה ופתרון אמיתיים ואת לומדת לעשות זאת מבלי לפגוע בעצמך.להבין שיש דברים שלא תלויים בנו .עד היום כשכעסנו על אחרים או התאכזבנו הפננו את כל הכעס כלפיי עצמנו בדמות הרס עצמי ,והיום אנו נדרשות להתנהג אחרת.זה תהליך והוא לא קל.ואני גאה בך שלמרות הכול את עומדת בו,ובהצלחה.

לגביי-אני יותר טוב היום.כמו בכל תהליך יש ימים קלים יותר ויש ימים קשים יותר.ואני מקווה שככל שהימים יעברו המצב יקבל תפנית חיובית,ואני צריכה מצידי לדעת שאני עושה את המקסימום כדי שזה יקרה.כל השאר כבר במילא לא תלוי בי.

שלך,
קרן אור.